אהוד עילם
לאחר חיסול כוחו של צבא אסד, האם ישראל תיאלץ בעתיד לפעול גם מול מצרים או ירדן במקרה של נפילה לידי גורמים קיצוניים?
מתקפת חמאס חשפה כשל עמוק במערך ההתרעה הישראלי, אך גורמים ביטחוניים מדגישים: ההתמקדות באיומים המרכזיים – איראן וחיזבאללה – הגבילה את היכולת לעקוב מקרוב אחר חמאס. מה היו סדרי העדיפויות, ואילו אילוצים השפיעו על ההחלטות במודיעין?
ההסכם להפסקת האש בין ישראל לחיזבאללה מסמן ניסיון למנוע פריסה מחודשת של צה”ל בדרום לבנון, תרחיש שהיה עשוי להוביל להשלכות כבדות במישורים צבאיים, כלכליים וחברתיים
חידוש מדיניות “הלחץ המקסימלי” על איראן, צמצום הסיוע לאוקראינה ושאיפה להסכמי אברהם נוספים עשויים להיטיב עם ישראל – אך ידרשו תמרון מדיני זהיר מול וושינגטון
על אף המכות שספג חיזבאללה, נראה כי בלבנון לא יקום סדר חדש שירסן את כוחו. ישראל נדרשת להיערך למצב של עימות ממושך, שבו עלול הארגון לשוב ולהתחזק בעזרת איראן וללא איום פנימי אמיתי
תיאור המדינה כ”מצויה בטבעת אש” אינו מדויק – ישראל נהנית מגבולות שקטים בים התיכון, ירדן ומצרים, בעוד האיומים מצפון ומדרום מוגבלים ומצומצמים
הצלחת ההגנה האווירית הישראלית ביירוט הטילים האיראניים ב-1 באוקטובר היא הישג מרשים, אך מאחורי ההצלחה מסתתרים אתגרים מורכבים. איראן לומדת, משפרת ומתכוננת לקרב הבא
לאחר חיסול צמרת חיזבאללה, ישראל מתמודדת עם אתגרי המשך הלחימה בצפון. בעוד חיזבאללה נמצא בעמדת חולשה, ישראל צריכה לגבש אסטרטגיית יציאה שתמנע הסתבכות קרקעית בלבנון