לא לשכוח אותם: 65 שנה ל"נידוני קהיר"

עשורים אחרי הוצאתם להורג של שניים מחברי רשת הריגול שנתפסו במצרים במסגרת "העסק הביש", ראוי שישראל תביט לאחור ותבחן שוב את הפרשה שהסעירה את המדינה. ראוי גם שתביט בעיניהם של הישראלים שישבו בכלא המצרי בעקבות חשיפת הפרשה ובעיניהם של המשפחות – ותביע את הערכתה על מה שהקריבו למענה

הרמטכ"ל משה דיין, שר הביטחון פנחס לבון (משמאל) ומנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס (במרכז, ברקע) ב-1954. צילום: לע"מ

בראשית החודש ניצבו בהר הרצל רוברט דסה, מגיבורי ומקורבנות "העסק הביש", לצד בני משפחה של חבריו לרשת הריגול, חיילי ומפקדי חיל המודיעין ומאות בני נוער. 65 שנה מלאו להוצאה להורג של שני "נידוני קהיר", ד"ר משה מרזוק והמהנדס שמואל עזר. מי זוכר? מי יודע?

ביטחון בכל מקום: בואו לעקוב אחרינו באינסטגרםבפייסבוק ובטוויטר

 
ציון 65 שנה להוצאה להורג של מרזוק ועזר, כמו גם פטירתה של מרסל ניניו, האישה היחידה ברשת "מבצע סוזנה", לפני כחודשיים וחצי, הינן עילה טובה לא רק להזכיר את "הפרשה" - אלא גם להצדיע לקבוצת הצעירים היהודים המצרים שהתגייסו למען המדינה בראשית שנות ה-50. צריך להדגיש את שני "אסירי ציון" שעוד נותרו בחיים: רוברט דסה ומאיר זפרן. זוהי הזדמנות טובה גם לנסות ולהעלות זוויות חדשות אל מול השאלות הפתוחות: מי נתנו את ההוראה והיו שותפים לה? מה היתה ההוראה? מדוע והאם ננטשו אסירי "העסק הביש" לגורלם במצרים - לפחות לתחושתם – לפני ואחרי שעלו לארץ? 
 
ב-23 יולי 1954, בכיסו של פיליפ נתנזון, על מדרגות קולנוע "ריאו" באלכסנדריה, הפכה "פצצה מעשנת" את "מבצע סוזנה" ממבצע חשאי של המודיעין הצבאי הישראלי לפרשת "העסק הביש": פרשה מורכבת וסבוכה, שהביאה להדחת ראש אמ"ן, בנימין גיבלי; להתפטרות שר הביטחון, פנחס לבון; לחזרתו של "הזקן" בן גוריון מהמדבר - ובהמשך גם להתפטרותו השנייה מראשות הממשלה; ולהשלכות רבות נוספות. 
 
הקרבה, ציונות, שרלטנות, יומרה, חובבנות, כשל מבצעי, בגידה, חשדות להטיית עדויות, זיופי מסמכים, שקרים ונטישה, מוות וטרגדיות אישיות של רבים ושל מדינה שלמה; האשמות ותככים, מערכות יחסים קשות בקהילת המודיעין ובמערכת הפוליטית ופוליטיקה במובן הרע מאד של המילה, התחמקות מאחריות, ועדות חקירה, משפט ומאסר, חשאיות לצד הפקרת חיילים בכלא; אנשים טובים ותמימים, אנשים רעים ואנשים רעים מאד - זהו על רגל אחת סיפור "העסק הביש", או - אם תרצו - "הפרשה".
 
בקיץ 1951 הכל נראה אחרת. מדינת ישראל היתה בשלבי התאוששות ובנייה לאחר ששרדה את מלחמת העצמאות. החשש הכבד מסבב שני של לחימה עם מדינות ערב אפיין רבים ממנהיגי היישוב, וגם את התנהלות צה"ל לקראת איום כזה בהתאם. 
 
במצרים שלט אז המלך פארוק, שהוביל קו עוין מאוד לישראל. מאחר שקשה היה להפעיל סוכנים מעבר לגבול במצרים, התגבש במודיעין הישראלי רעיון מבצעי-מדיני, שבבסיסו החלטה להקים רשת סייענים/סוכנים ע"ב צעירים יהודים מצרים, שתוכל לפעול בשירות המודיעין הישראלי למגוון משימות. 
 
רס"ן אברהם דר נשלח למצרים מטעם יחידה 131 של אמ"ן להקים את הרשת, והחל ב-1951 לגייס קבוצה של צעירים יהודים. חלקם עברו בהמשך הכשרה מצומצמת בישראל וחזרו למצרים. בהמשך הם קיימו שגרת קשר עם הארץ באמצעות ציוד שהביאו עימם, צברו אמצעי חבלה וסיירו ביעדים אפשריים לחבלה.
 
הפעולה שנכשלה ב-23 יולי 1954 היתה הפעולה השלישית בסדרת פעולות שנועדה לעורר, לפי ראיית מפקדי יחידה 131 של אמ"ן ומפקדיהם, אי-יציבות או תחושת אי-יציבות במצרים, במטרה להכשיל הסכם אסטרטגי בין מצרים לבריטנה לפינוי מצרים - והניא את הבריטים מלפנות את התעלה. 
 
זמן קצר לאחר הפעולה שנכשלה, ב-23 ביולי, נעצרו כל חברי "הרשת המצרית", ועמם גם הסוכן הישראלי מכס מאיר בינט. לאחר שנעצרו, הם עברו עינויים קשים. בנט, שהיה סוכן ישראלי שנשלח למצרים למטרה אחרת והיה אמור לפעול בנפרד מ"הרשת", התבקש להעביר כספים לרשת, ולכן נעצר גם הוא.
 
היחיד שלא נעצר היה מפקד הרשת, אברי אלעד (לימים "האדם השלישי"), שנשלח מישראל למטרה זו. שנים אח"כ הועמד אלעד לדין, הורשע בנסיון למסירת מידע לאויב וישב בכלא עשר שנים. לאחר כחצי שנה, שבה היו חברי הרשת עצורים בכלא בקהיר ושבמהלכה מקס מאיר בינט (שנעצר עימם למרות שלא היה חלק מהרשת - אך בשל מידור לקוי פעל מולה) התאבד, החל בדצמבר 1954 המשפט. גזרי הדין, שניתנו בחודש ינואר, כללו את הוצאתם להורג של ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר, שבוצעה ב-31 ינואר 1955; ועונשי מאסר של שבע שנים עד מאסר עולם עם עבודת פרך שנגזרו על שישה מחברי הרשת. 
 
הם אמנם לא היו במדים, אך כולם היו אז קצינים או חיילים בחיל המודיעין. החל מ-1955 החלה תקופה של תנאים קשים בכלא והשפלות שעברו "אסירי מצרים" - תקופה ארוכה של תחושת נטישה והפקרה שלהם ושל משפחותיהם ע"י מדינת ישראל. האסירים ומשפחותיהם ראו בישראל מדינה שגייסה אותם, סיכנה אותם ולמעשה הביאה למפנה טרגי בחייהם. 
 
למרות שאת הסיבות לתחושה - שנמשכת גם היום, 60 שנה אחרי, ניתן להבין, חשוב לציין כי גם אם לא נעשו כל המאמצים, הרי שמדינת ישראל כן עשתה מאמצים רבים – רובם חשאיים - שהאסירים ובני משפחותיהם לא הכירו. לצד זאת, במבחן העיקרי של "לא להשאיר אסיר בכלא", מדינת ישראל ונציגיה עשו מעט מאוד. הדבר בא לידי ביטוי לאחר מבצע קדש ומלחמת ששת הימים.
 
באוקטובר 1956, לאחר מבצע קדש, נפלו אלפי חיילים וקצינים מצרים בשבי. אלה כללו את הגנרל דיגוי, נשיא בית המשפט הצבאי שבו התקיים משפטם של "אסירי מצרים". כולם שוחררו תמורת שבוי צה"ל אחד בלבד. נושא שחרור "נידוני קהיר" לא עלה במו"מ, לנוכח ההתנגדות הנחרצת של מצרים והחשש הישראלי באותה תקופה מפני לקיחת אחריות על הכשלון, בעיקר בשל ההשלכות המדיניות על היחסים עם ארה"ב ובריטניה. רס"ן אברהם דר, האיש שגייס את חברי הרשת, פרש בזעם מצה"ל בסוף 1956 – ולפי דבריו, המניע היה ההימנעות הישראלית לדון בשחרור נידוני קהיר.
 
הסיטואציה חזרה על עצמה גם ב-1967; אלפי חייילים וקצינים מצריים נפלו בשבי ונושא שחרור "אסירי מצרים" לא הועלה ע"י ישראל כאולטימטום. בשלב זה החליט ראש המוסד דאז, אלוף מאיר עמית, כי חובה על מדינת ישראל לשחררם, איים להתפטר אם לא ישוחררו וקיבל מנדט להביא לשחרורם בעסקת "חבילה" חשאית עם מצרים. העסקה יצאה לפועל, ושוחררו במסגרתה גם אסירים נוספים.
 
בין לבין גם הודח ראש אמ"ן גיבלי, שבהמשך הועלו כלפיו האשמות על הדחת עדים וזיוף מסמכים בניסיון להפנות את האשם כלפי שר הבטחון, לבון. את גיבלי החליף ב-1955 יהושפט הרכבי, ששימש קודם כסגנו. 
 
"העסק הביש" גרם לשרשרת התפטרויות והדחות: של ראש אמ"ן גיבלי; של שר הביטחון לבון; וגם של ראש הממשלה בן גוריון - כל אחד מסיבה אחרת. לפחות שבע ועדות חקירה ובדיקה, פנימיות וחיצוניות, הוקמו והגישו מסקנות (שונות, אגב) על הפרשה. ספרים ומחקרים היסטוריים רבים - כל אחד וההטיה שלו, כל אחד וה"אשם" שלו - פורסמו על "הפרשה", וכך גם אינספור כתבות ותחקירים עיתונאיים. ועדיין לא נמצאה תשובה חותכת לשאלה הידועה: "מי נתן את ההוראה?". מה בדיוק קרה שם, ואיך הכל הסתבך? אחד הכיוונים המרכזיים, שקיבל חיזוק גם במלאכת הכנת הביוגרפיה על גיבלי שכתב החוקר והעיתונאי אריה קרישק בהזמנת בנימין גיבלי ושלבסוף נגנזה, היא שהרמטכ"ל דאז ובהמשך שר הבטחון - משה דיין - ידע על ההנחייה והיה שותף לה, בלי לעדכן את שר הבטחון. אלא שגם על טענה זו קמו המתנגדים, ובראשם פרופ' מיכאל בר-זוהר. כאמור, האשמות רבות והכחשות ואף "קרבות" בין המומחים והפרשנים - אך אמת אחת עדיין אין, גם 60 שנה אחרי. רבים מהמעורבים בפרשה כבר הלכו לעולמם, אלא שלא בכך תתמקד רשימה זו. ברשימה זו הרצון הוא לתת ביטוי משמעותי ל"אסירי קהיר" ולחוויה המטלטלת שעברה עליהם.
 
 מרסל ניניו (האישה היחידה ברשת), נפטרה לאחרונה, כאמור. רוברט דסה ומאיר זפרן נותרו עימנו. שניהם כמעט בני 90, עם אתגרים בריאותיים, ועדיין כואבים וזוכרים הכל. משה מרזוק ז"ל ושמואל עזר ז"ל שהוצאו להורג הותירו מאחוריהם משפחות שעדיין נושאות עימן את הכאב, וכך גם אסירי הפרשה האחרים שנפטרו מאז: ויקטור לוי ז"ל, פיליפ נתנזון ז"ל ומאיר מיוחס ז"ל. לצידם גם משפחתו של מכס מאיר בנט ז"ל, שנקלע ל"פרשה" למרות שכלל לא היה אמור להיות חלק ממנה, וגם סיפורו נדחק הצידה במשך שנים.
סרן בדימוס רוברט דסה היה אחד מאותם "אסירי ציון" ששוחררו בפברואר 1968. גם הוא, כאמור, היה בטקס בהר הרצל לציון 65 שנה להוצאה להורג של חבריו, למרות גילו המתקדם והקשיים בתנועה. עד היום הוא גם חוגג מדי שנה בפברואר את "יום הולדתו השני". כשגוייס לרשת היה בן 18, והזכרונות עדיין לא מרפים. הזכרונות על הגיוס מטעמים של "ציונות ולתת למען המדינה" והאימונים שעבר בארץ במשך שלושה חודשים, כמו גם קורס הקצינים שהחל אך לא סיים.
 
60 שנה אחרי, מתריס דסה: "בארץ התעסקו עם השאלה הלא נכונה: 'מי נתן את ההוראה?'. השאלה צריכה היתה להיות: 'איזו הוראה ניתנה?', כי אותנו הכינו לריגול, לאיסוף מודיעין. לא לפעולות חבלה". 
 
גדעון מיטשניק הוא מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי ולשעבר רע"ן היסטוריה ומורשת באמ"ן

 

אולי יעניין אותך גם

בתמונה: נשיא קרביין, ארז צור ועדי דולברג, מנהל חטיבת המודיעין (קרדיט- תעשייה אווירית)

ארה״ב: תעשייה אווירית וקרביין יספקו רשת סלולרית פרטית לתקשורת בשעת אסון

שיתוף הפעולה בין החברות יאפשר תקשורת אוטונומית בין גופי החירום לאזרחים כאשר הרשתות המסחריות קורסות