"סוזאנה" שהפכה ל"עסק הביש"

לפני 65 שנה נכשל המודיעין הישראלי במבצע חשאי במצרים (מבצע "סוזאנה"). תוצאותיו הביאו למשבר פוליטי בארץ לאורך שנים רבות ("עסק הביש"). תזכורת בטור השבועי של אפרים לפיד

 

שר הביטחון פנחס לבון, הרמטכ"ל משה דיין ומנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס 1954 (צילום - לע"מ)

סוד כמוס ליווה את המדינה במשך שנים. הצנזורה הורתה לאמצעי התקשורת של הימים ההם להשתמש בשמות צופן בלבד, כגון 'עסק הביש', 'הקצין הבכיר',  'האדם השלישי', 'הגבר', 'המזכירה' ועוד. לימים התבררו הפרטים המדאיגים.

בשנת 1954 שרר בישראל חשש כבד מאוד מהלאמת תעלת סואץ ומציאות בה מצרים תגביר את האיום הצבאי על ישראל. קבוצה של יהודים מצרים ציוניים הוכשרו כלוחמים חשאיים מטעם יחידה 131 של אמ"ן, בפיקודו של מרדכי בנצור. הקבוצה הופעלה ע"י אברי אלעד, קצין מודיעין מפוקפק. הם  תודרכו לבצע פיגועים כנגד מוסדות אמריקאים ובריטיים ולגרום על ידי כך לבריטים לעכב או לבטל את פינוי הכוחות מהתעלה. הפעולה המרכזית תוכננה ל-23 ביולי, יום השנה למהפכת הקצינים, ונועדה להתבצע בבתי קולנוע בקהיר ואלכסנדריה ומחסן חפצים בתחנת הרכבת בקהיר.

במהלך הפעולה, מול קולנוע ריו באלכסנדריה, נדלקה פצצת התבערה בכיסו של פיליפ נתנזון, אחד מחברי הרשת, והוא נעצר במקום. בעקבותיו נעצרו עוד באותו לילה 11 חברי שתי החוליות ומאיר בינט שהיה קצין ביחידה 131, אך לא היה חלק מהרשת. אלעד עצמו לא נעצר ולאחר מספר ימים יצא ממצרים לאירופה. עוד צעיר חמק ממעצר – אלי כהן, לימים לוחם חשאי של המוסד בסוריה. שניים מחברי הרשת שמואל עזר ומשה מרזוק הי"ד הוצאו להורג ותשעה נשפטו ונכלאו לזמן רב.

כישלון הפעולה גרם לסערה בצמרת הפוליטית והביטחונית. עיקר הוויכוח נסב סביב השאלה "מי נתן ההוראה?" ועד היום לא ברור לגמרי איך התקיימה שרשרת האישורים למבצע כה רגיש.

ראש הממשלה משה שרת הקים ועדה בהרכב נשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן והרמטכ"ל לשעבר יעקב דורי ("ועדת השניים"). הם  היו מודעים למערכת היחסים העכורה ששררה בצמרת צה"ל ומערכת הביטחון. שר הביטחון פנחס לבון ומולו הרמטכ"ל משה דיין, ראש אמ"ן בנימין גבלי, כמה קצינים בכירים ומנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס. הוועדה לא הצליחה לקבוע בוודאות מי הורה על ביצוע הפעולה. נוצר משבר שהביא את שרת לדחוק את  לבון להתפטר. בהמשך חזר בן גוריון למשרד הביטחון ואחר כך גם לראשות הממשלה.

לאחר התפטרותו ממשרד הביטחון נעלם לבון לזמן מה מהעין הציבורית, אך כבר ב-1956 חזר למרכז הבמה הפוליטית כמזכיר כללי של הסתדרות העובדים – תפקיד בעל חשיבות ויוקרה בימים ההם.

ב-1957 נראו סימני התעוררות לפרשה עם מעצרו של 'האדם השלישי', אברי אלעד (זיידנברג), שבעת ההיא לא ניתן היה להזכיר את שמו. אלעד, המפעיל של רשת הריגול הישראלית במצרים, יצא ממצרים בשלום והמשיך לפעול באירופה מטעם 'המוסד'. בתחילת 1955 הוזמן ארצה להעיד בפני ועדת אולשן-דורי ותמך בעמדתו של אל"מ בנימין גיבלי, שאת ההוראה לפעולה במצרים נתן שר הביטחון פנחס לבון. בחוגים ביטחוניים בכירים חשדו זה מכבר באלעד שהוא סוכן כפול, ומפעילו באירופה הוא הנספח הצבאי המצרי בגרמניה המערבית. הוא נעצר והועמד לדין במשפט סגור. במשפטו גילה כי בוועדת אולשן-דורי לא אמר את האמת, ועדותו 'נתפרה' על ידי אנשי מודיעין בכירים, כך שיפליל את שר הביטחון לבון וינקה את ראש אמ"ן גיבלי. הוא אף ערך שינויים רטרואקטיביים ביומנו כדי לחזק את עדותו. הוא נדון ל-12 שנות מאסר.

הדי המשפט הסודי הגיעו לידיעת פנחס לבון והוא דרש מבן גוריון לפעול לטיהור שמו. בן-גוריון ביקש לקבל חומר זה והטיל על מזכירו הצבאי, אל"מ חיים בן-דוד, לבדוק את המסמכים, ומצא שאכן היו שינויים במסמכים. בן-גוריון הורה לרמטכ"ל חיים לסקוב למנות ועדת חקירה, וזו הוקמה בספטמבר 1960 בהרכב שופט בית המשפט העליון חיים כהן ואלופי משנה (לימים אלופים) מתי פלד ואהרון דורון.

ב-26 בספטמבר 1960 בפגישה עם בן-גוריון בקש לבון שוב לזכותו מאשמה. לאחר שבן גוריון אמר כי אינו מוסמך לכך העלה לבון את הנושא בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, בניגוד לעמדת בן-גוריון. ואכן, בימים הבאים פרצה הסערה בכל עוזה. בתקשורת הוצג לבון כצד הנתקף, כ'אנדרדוג' שכל רצונו הוא לזכות בטיהור שמו. מנהיג מפ"ם, ח"כ מאיר יערי, אמר כי מדובר ב'דרייפוסיאדה', דהיינו אשמת שווא נוראה. הופעתו של לבון בפני ועדת החוץ והביטחון גרמה לרעידת אדמה פוליטית במדינת ישראל הצעירה.

בסיום עבודתה של ועדת כהן באמצע אוקטובר 1960 היא גילתה שהיו זיופים, וכן שעדויות ומסמכים נעלמו בעת החקירות הקודמות, כדי לפגוע בלבון. בן-גוריון העביר את הממצאים ליועץ המשפטי והודיע לגיבלי על השעייתו מצה"ל. תומכי לבון ראו בממצאי ועדת כהן אישור לטענה כי נגד לבון הופעלה 'קנוניה' כדי לסלקו מתפקידו כשר הביטחון.

השר הבכיר לוי אשכול הסכים לפשר בעימות בין בן-גוריון ללבון. אשכול בקש את משה שרת, מי שהיה ראש הממשלה בעת 'עסק הביש', לטהר את לבון. לרגע דומה היה שלבון בא על סיפוקו, אבל עד מהרה התברר שהמשבר מסרב לדעוך. בשלב זה כבר היה ברור שרק ועדת חקירה מוסמכת תוכל להוציא את העגלה מהבוץ. בן-גוריון ותומכיו עמדו על ועדת חקירה משפטית ואילו אשכול, גולדה מאיר, פנחס ספיר ורוב חברי ההנהגה הוותיקה של מפא"י העדיפו ועדת חקירה פוליטית. בישיבת הממשלה ב-30 באוקטובר 1960 הציע שר המשפטים פנחס רוזן להקים ועדת שרים. ראש הממשלה דוד בן-גוריון התנגד, באומרו כי רק ועדת חקירה משפטית מסוגלת להתמודד עם הנושא. רוב השרים לא חשבו כמוהו והחליטו להקים ועדת שרים בת שבעה חברים – שניים ממפא"י ואחד מכל אחת מחמש מפלגות הקואליציה ('ועדת השבעה') בראשות שר המשפטים פנחס רוזן. ב-22 בדצמבר 1960 קבעה 'ועדת השבעה' כי פנחס לבון, שר הביטחון ב-1954, לא נתן את ההוראה לבצע את הפעולות במצרים והאחריות כולה נופלת על ראש אמ"ן, אל"מ בנימין גיבלי.

בן-גוריון לא היה מוכן להמשיך לעמוד בראש ממשלה שקיבלה את המסקנות הללו וטיהרה את לבון. הוא יצא לחופשה ארוכה ובסוף ינואר 1961 הגיש מכתב התפטרות לנשיא המדינה יצחק בן-צבי, צעד שהביא להקדמת בחירות. בן-גוריון בן ה-74 לא היה מוכן לוותר על מאבקו חסר הפשרות בלבון. בבחירות שנערכו אז נבחר בן-גוריון לעמוד בראש הממשלה העשירית עוד שנה וחצי - עד יוני 1963. ניתן היה לראות שימיו הגדולים חלפו ואשכול הלך ותפס את מקומו. אף זאת מתוצאות הפולמוסים והעימותים של 'הפרשה'.

בסך הכל חקרו את הפרשה כ-6 ועדות שונות (ועדת השניים, ועדת עמיעד, ועדת כהן, ועדת בן דוד, ועדת השבעה וועדת חוץ ובטחון) אך לא הצליחו להציג מסקנות ברורות לגבי כל הליך המבצע ומסקנות מכישלונו. עיקר העיסוק היה בבירור "מי נתן את ההוראה" כשמצד אחד לבון האשים את גיבלי, דיין ושמעון פרס באחריות לפרשה ומצד שני, גיבלי שטען שלבון היה זה שהורה על הפעולה.

הפובליציסט חגי אשד, מקורבו של בן גוריון כתב כי '"פרשת לבון" הייתה מלחמת אחים בלי שפיכות דמים. חוויה לאומית טראומטית של שנאה, קנאה, בגידה ואכזבה, פילוגים והשמצות הדדיות מכוערות ללא תקדים – בכאב, בפחד, בחשבון... פרשה טראגית מלאה פרדוקסים".

לאחר מערכת סיני ב-1956, כאשר בידי ישראל כ-5000 שבויים מצריים, בהם גנרל דיגאוי, השופט של אסירי "הפרשה", סירב הרמטכ"ל דיין לכלול את אסירי "הפרשה" בעסקת חילופי שבויים. המצרים הגדירו אותם כמרגלים ולא חיילים שבויים. רק לאחר מלחמת ששת הימים (1967), גם אז בניגוד לדעתו של שר הביטחון משה דיין, לאור התעקשותו של ראש המוסד מאיר עמית שוחררו האסירים.

***

תודה למרדכי נאור בספרו "ראש בראש – שמונה עימותים ופולמוסים בתולדות הישוב ומדינת ישראל", הוצאת יד בן צבי, 2019.

 

 

אולי יעניין אותך גם

המכלית האיראנית שנפגעה. צילום: AP

מקומנדו ועד טילים: מה פגע במכלית האיראנית?

אוניית סוחר איראנית נפגעה בסוף השבוע במהלך שיט מול חופי סעודיה, ומאז ישנו ניסיון להבין מי פגע בה וכיצד עשה זאת. על פי הדיווחים, היא הותקפה על ידי טילים, אך צילומים שלה אחרי הפגיעה מעלים אפשרויות נוספות. פרשנות