פרשנות | הגבול הצפוני - בעיה מורכבת עבור ישראל
בגבול הצפוני מול לבנון מתקיימת מלחמה יומיומית "על אש בינונית", כשברור שעד כתיבת שורות אלו אף לא אחד מהצדדים מעוניין ללבות את האש יותר מידי
דן ארקין
| 14/04/2024
קצת יותר מחצי שנה למלחמה. כ-190 יום. אך המלחמה באמצעה: השבוע בישר ראש בממשלה ש"יש תאריך" לכניסה לרפיח ו"איש לא ימנע זאת מאתנו".
כניסה לרפיח?
האמנם? מה יש ברפיח. אולי החטופים, אולי סינוואר ומפקדתו וקציניו. אוגדה 98 שהובילה את התמרון יצאה, כוחות אחרים יצאו מצפון הרצועה. נותרו ברצועה קומץ גדודים.
אשר לכניסה לרפיח יש טקטיקה ויש אסטרטגיה. שמענו מפי קצין בכיר לשעבר שניהל כמה מערכות גדולות, שלדעתו עדיף היה אילו צה"ל נהג הפוך: מתחיל את המבצע ברפיח, כולל בפשיטה מהים בנחתת החדשה (24 מטרים אורכה) של חיל הים, ומשם מתקדם צפונה ומזרחה במקביל לזרוע יבשתית עד לכיבוש חאן יונס ועזה. זה ויכוח טקטי-אסטרטגי של בעלי מקצוע ולא לנו לשפוט איזו טקטיקה עדיפה.
סיכום ששה החודשים אינו מעודד: החטופים עדיין בידי חמאס, העיר עזה ושכונותיה אינן ריקות ממחבלי חמאס, חאן יונס כנ"ל. כניסה לרפיח? עדיין לא, וברור מאוד שארצות הברית איננה רוצה שניכנס לרפיח. לעם ישראל יש כבוד רב לארה"ב ולנשיאה ולממשלו על ששלחו הנה מהרגע הראשון כמויות עצומות של נשק ותחמושת. אבל נראה שיש בוושינגטון המעוניינים יותר בסיוע לתושבי הרצועה מאשר בחילוץ החטופים מדי חמאס.
אולי קשה לציבור הישראלי להבין עד כמה שיקום, סיוע ועזרה הומניטרית לקרבנות מלחמה אחרי מלחמה הם עניינים חשובים לארה"ב עוד מימי מלחמת העולם השנייה.
באותה מידה אולי הציבור האמריקני איננו קולט איזו חשיבות יש לשחרור חטופים, לפדויי שבי ול"מתיר אסורים" בקרב הציבור הישראלי והיהודי במדינת ישראל. הציבור הישראלי לא יסלח למנהיגיו אם לא ישובו החטופים חיים.
"הקרב המשולב"
חלפו על לוחמי צה"ל ששה חודשי לחימת גבורה עזה, הקרבה עצומה של חיילי סדיר צעירים ומילואים, ביחידות החי"ר, השריון, ההנדסה, הסיירות, לוחמי האוויר והים, תוך אינטגרציה מופלאה בשטח בין ימין לשמאל, חילונים ודתיים חושבי כיפה, בני עיר, קיבוץ ומושב, סדיר ומילואים, בנים ובנות. עוד יסופרו ויונצחו סיפורי הגבורה ויגיע עת הצל"שים.
לראשונה במלחמה זו יכול היה דובר צה"ל להודיע כל יום היכן פעל צק"ח צנחנים, או גולני או שריון. צוות הקרב החטיבתי מילא את מקומן של המחלקות והפלוגות במלחמות עבר, כאשר בכל צק"ח מגוון לוחמים בעלי הכשרות ומערכות נשק שונות.
כך הושגו "הקרב המשולב", השילוביות והקישוריות כערכי לחימה מובילים. מסק"רים חיסלו מחבלים כדי לחסוך כניסה מסוכנת של לוחמים אל בית כשלא ידוע מי נמצא ובאיזו קומה. בוצעו כמה פעולות נועזות של השתלטות על מחבלים בביצוע סיירת נח"ל, לדוגמה, ולוחמי שייטת 13.
כבכל מלחמה היו הישגים והיו כישלונות, כמו במקצוע המסוכן בעולם. כלפי חוץ, מול העולם, לא הצלחנו לגייס לגיטימציה מוחלטת למלחמה חרף זוועות 7 באוקטובר וסיפורים אישיים של נשים על פגיעות מיניות שהתפרסמו ברבים.
תושבים במדינות רבות הזדעזעו לשמע החטיפות, אך ברחובות, בכינוסים ובפרלמנטים מי שהוכרזה כאשמה היתה מדינת ישראל, מי שמצאו עצמם חייבים להתנצל היו נציגי ישראל.
התוצאה המדאיגה ביותר של המלחמה, שעדיין לא הסתיימה, היא העובדה שהמדינה נאלצת להיאבק היום מול חמש חזיתות: עזה, לבנון, עירק, חות'ים בתימן ואיו"ש. אין לשכוח את האויב הרחוק, איראן, שמפעיל שלוחים בעירק, בלבנון ובתימן.
הגבול הצפוני
בגבול הצפוני מול לבנון מתקיימת מלחמה יומיומית "על אש בינונית", כשברור שעד כתיבת שורות אלו אף לא אחד מהצדדים מעוניין ללבות את האש יותר מידי. בלבנון יש מעורבות של שתי מדינות מערביות, צרפת וארה"ב, לבנון ובירתה ביירות הן מדינות עם ממשלה ופרלמנט שמכילים בתוכם ארגון טרור חיזבאללה.
סכנות חיזבאללה גדולות. בלבנון יודעים היטב מה ישראל מתכננת לביירות הבירה ושכונותיה במקרה של מלחמה. מנהיגי ישראל אינם מסתירים כוונות באשר לחיזבאללה. במקביל ישראל יודעת שלרשות ארגון חיזבאללה עומד מאגר עצום של מערכות קנים יורים ומשגרים מסוגים רבים, מקטרים שונים, מאולתרים, או שהגיעו יש מאיראן בשיירות רכב ובמטוסים, והם מכוונים אלינו.
צה"ל מתאמן ברצינות רבה בלחימה בתרחישים שונים ומשונים, ונערכות הכנות ברחבי המדינה למקרה של מלחמה בצפון, כאשר ברור שייפגעו מטרות אזרחיות וצבאיות.
תוך כדי כך מפוזרים בצפון הארץ ובמרכזה רבבות מפונים, משפחות, גברים נשים וטף. ישראלים טובים שבמשך שנים איישו עמדות גבול לאורך גבול הצפון, ועתה הם פליטים בארצם. ישוביהם, כיום מטרה לירי RPG של חיזאבללה, נטושים וריקים כמעט לחלוטין. רצועת הביטחון מתוחה היום לאורך גבול הצפון, אבל בצד הדרומי של הגבול, בתוך מדינת ישראל ששיטחה הצטמצם.
בעוד אנו עדיין רחוקים מסיום המלחמה בדרום, מהשבת החטופים ופנויי הדרום, יש אופטימיים שמקווים שבלבנון יימצא הסדר מדיני. אלפי ישראלים עזבו את בתיהם וישוביהם מפחד ה-RPG, נזק כלכלי ומשקי גדול לתושבים, נזק שהולך ומחמיר מידי יום. תרנגולות חייבות לאכול, עצים יש לגזום וכרמים יש לגדל ולבצור.
אולי כדאי שהשליח האמריקני המיוחד עמוס הוכשטיין, שמרבה להתרוצץ בין וושינגטון, ירושלים וביירות, יתלווה בוקר אחד לתושב מושב דובב, שמשפחתו גרה חודשים בחדר צפוף במלון בטבריה.
הוא משכים כל בוקר ונוסע במכוניתו תוך סיכון חייו למושב שלו כדי לאסוף ביצים בלול, כי זו פרנסתו ואין בלתה. שיראו להוכשטיין את בתיה ההרוסים של מטולה, הישוב בן 120 שנה בקצה החוד הצפוני של המדינה.
מובטחת חווייה מיוחדת במינה לעמוס הוכשטיין, שללא ספק תעניק לו פרסקטיבה חדשה של המתרחש בצפונה של מדינת ישראל, כאשר מדינה שלמה מאויימת שנים על ידי ארגון טרור הפועל בשליחות מדינת אויב רחוק ושונא, והעולם עומד מנגד. בלבנון אין "כיבוש" יהודי ואין התנחלויות.
אולי אז יזדרזו השליח עמוס, הנשיא שלו ביידן ונשיא צרפת מקרון ועוד שותפים להתחיל לעבוד קשה כדי למצוא את נוסחת הפתרון המדיני למצב בגבול הצפוני בלי מלחמה שעלולה לפגוע קשות בעורף הישראלי.
בגבול הצפוני מול לבנון מתקיימת מלחמה יומיומית "על אש בינונית", כשברור שעד כתיבת שורות אלו אף לא אחד מהצדדים מעוניין ללבות את האש יותר מידי
קצת יותר מחצי שנה למלחמה. כ-190 יום. אך המלחמה באמצעה: השבוע בישר ראש בממשלה ש"יש תאריך" לכניסה לרפיח ו"איש לא ימנע זאת מאתנו".
כניסה לרפיח?
האמנם? מה יש ברפיח. אולי החטופים, אולי סינוואר ומפקדתו וקציניו. אוגדה 98 שהובילה את התמרון יצאה, כוחות אחרים יצאו מצפון הרצועה. נותרו ברצועה קומץ גדודים.
אשר לכניסה לרפיח יש טקטיקה ויש אסטרטגיה. שמענו מפי קצין בכיר לשעבר שניהל כמה מערכות גדולות, שלדעתו עדיף היה אילו צה"ל נהג הפוך: מתחיל את המבצע ברפיח, כולל בפשיטה מהים בנחתת החדשה (24 מטרים אורכה) של חיל הים, ומשם מתקדם צפונה ומזרחה במקביל לזרוע יבשתית עד לכיבוש חאן יונס ועזה. זה ויכוח טקטי-אסטרטגי של בעלי מקצוע ולא לנו לשפוט איזו טקטיקה עדיפה.
סיכום ששה החודשים אינו מעודד: החטופים עדיין בידי חמאס, העיר עזה ושכונותיה אינן ריקות ממחבלי חמאס, חאן יונס כנ"ל. כניסה לרפיח? עדיין לא, וברור מאוד שארצות הברית איננה רוצה שניכנס לרפיח. לעם ישראל יש כבוד רב לארה"ב ולנשיאה ולממשלו על ששלחו הנה מהרגע הראשון כמויות עצומות של נשק ותחמושת. אבל נראה שיש בוושינגטון המעוניינים יותר בסיוע לתושבי הרצועה מאשר בחילוץ החטופים מדי חמאס.
אולי קשה לציבור הישראלי להבין עד כמה שיקום, סיוע ועזרה הומניטרית לקרבנות מלחמה אחרי מלחמה הם עניינים חשובים לארה"ב עוד מימי מלחמת העולם השנייה.
באותה מידה אולי הציבור האמריקני איננו קולט איזו חשיבות יש לשחרור חטופים, לפדויי שבי ול"מתיר אסורים" בקרב הציבור הישראלי והיהודי במדינת ישראל. הציבור הישראלי לא יסלח למנהיגיו אם לא ישובו החטופים חיים.
"הקרב המשולב"
חלפו על לוחמי צה"ל ששה חודשי לחימת גבורה עזה, הקרבה עצומה של חיילי סדיר צעירים ומילואים, ביחידות החי"ר, השריון, ההנדסה, הסיירות, לוחמי האוויר והים, תוך אינטגרציה מופלאה בשטח בין ימין לשמאל, חילונים ודתיים חושבי כיפה, בני עיר, קיבוץ ומושב, סדיר ומילואים, בנים ובנות. עוד יסופרו ויונצחו סיפורי הגבורה ויגיע עת הצל"שים.
לראשונה במלחמה זו יכול היה דובר צה"ל להודיע כל יום היכן פעל צק"ח צנחנים, או גולני או שריון. צוות הקרב החטיבתי מילא את מקומן של המחלקות והפלוגות במלחמות עבר, כאשר בכל צק"ח מגוון לוחמים בעלי הכשרות ומערכות נשק שונות.
כך הושגו "הקרב המשולב", השילוביות והקישוריות כערכי לחימה מובילים. מסק"רים חיסלו מחבלים כדי לחסוך כניסה מסוכנת של לוחמים אל בית כשלא ידוע מי נמצא ובאיזו קומה. בוצעו כמה פעולות נועזות של השתלטות על מחבלים בביצוע סיירת נח"ל, לדוגמה, ולוחמי שייטת 13.
כבכל מלחמה היו הישגים והיו כישלונות, כמו במקצוע המסוכן בעולם. כלפי חוץ, מול העולם, לא הצלחנו לגייס לגיטימציה מוחלטת למלחמה חרף זוועות 7 באוקטובר וסיפורים אישיים של נשים על פגיעות מיניות שהתפרסמו ברבים.
תושבים במדינות רבות הזדעזעו לשמע החטיפות, אך ברחובות, בכינוסים ובפרלמנטים מי שהוכרזה כאשמה היתה מדינת ישראל, מי שמצאו עצמם חייבים להתנצל היו נציגי ישראל.
התוצאה המדאיגה ביותר של המלחמה, שעדיין לא הסתיימה, היא העובדה שהמדינה נאלצת להיאבק היום מול חמש חזיתות: עזה, לבנון, עירק, חות'ים בתימן ואיו"ש. אין לשכוח את האויב הרחוק, איראן, שמפעיל שלוחים בעירק, בלבנון ובתימן.
הגבול הצפוני
בגבול הצפוני מול לבנון מתקיימת מלחמה יומיומית "על אש בינונית", כשברור שעד כתיבת שורות אלו אף לא אחד מהצדדים מעוניין ללבות את האש יותר מידי. בלבנון יש מעורבות של שתי מדינות מערביות, צרפת וארה"ב, לבנון ובירתה ביירות הן מדינות עם ממשלה ופרלמנט שמכילים בתוכם ארגון טרור חיזבאללה.
סכנות חיזבאללה גדולות. בלבנון יודעים היטב מה ישראל מתכננת לביירות הבירה ושכונותיה במקרה של מלחמה. מנהיגי ישראל אינם מסתירים כוונות באשר לחיזבאללה. במקביל ישראל יודעת שלרשות ארגון חיזבאללה עומד מאגר עצום של מערכות קנים יורים ומשגרים מסוגים רבים, מקטרים שונים, מאולתרים, או שהגיעו יש מאיראן בשיירות רכב ובמטוסים, והם מכוונים אלינו.
צה"ל מתאמן ברצינות רבה בלחימה בתרחישים שונים ומשונים, ונערכות הכנות ברחבי המדינה למקרה של מלחמה בצפון, כאשר ברור שייפגעו מטרות אזרחיות וצבאיות.
תוך כדי כך מפוזרים בצפון הארץ ובמרכזה רבבות מפונים, משפחות, גברים נשים וטף. ישראלים טובים שבמשך שנים איישו עמדות גבול לאורך גבול הצפון, ועתה הם פליטים בארצם. ישוביהם, כיום מטרה לירי RPG של חיזאבללה, נטושים וריקים כמעט לחלוטין. רצועת הביטחון מתוחה היום לאורך גבול הצפון, אבל בצד הדרומי של הגבול, בתוך מדינת ישראל ששיטחה הצטמצם.
בעוד אנו עדיין רחוקים מסיום המלחמה בדרום, מהשבת החטופים ופנויי הדרום, יש אופטימיים שמקווים שבלבנון יימצא הסדר מדיני. אלפי ישראלים עזבו את בתיהם וישוביהם מפחד ה-RPG, נזק כלכלי ומשקי גדול לתושבים, נזק שהולך ומחמיר מידי יום. תרנגולות חייבות לאכול, עצים יש לגזום וכרמים יש לגדל ולבצור.
אולי כדאי שהשליח האמריקני המיוחד עמוס הוכשטיין, שמרבה להתרוצץ בין וושינגטון, ירושלים וביירות, יתלווה בוקר אחד לתושב מושב דובב, שמשפחתו גרה חודשים בחדר צפוף במלון בטבריה.
הוא משכים כל בוקר ונוסע במכוניתו תוך סיכון חייו למושב שלו כדי לאסוף ביצים בלול, כי זו פרנסתו ואין בלתה. שיראו להוכשטיין את בתיה ההרוסים של מטולה, הישוב בן 120 שנה בקצה החוד הצפוני של המדינה.
מובטחת חווייה מיוחדת במינה לעמוס הוכשטיין, שללא ספק תעניק לו פרסקטיבה חדשה של המתרחש בצפונה של מדינת ישראל, כאשר מדינה שלמה מאויימת שנים על ידי ארגון טרור הפועל בשליחות מדינת אויב רחוק ושונא, והעולם עומד מנגד. בלבנון אין "כיבוש" יהודי ואין התנחלויות.
אולי אז יזדרזו השליח עמוס, הנשיא שלו ביידן ונשיא צרפת מקרון ועוד שותפים להתחיל לעבוד קשה כדי למצוא את נוסחת הפתרון המדיני למצב בגבול הצפוני בלי מלחמה שעלולה לפגוע קשות בעורף הישראלי.
