פרשנות | האם צה״ל איבד את היכולת להעביר לחימה מהר לשטח האויב?
העדר עומק אסטרטגי מול האויב אפשר לו להביא את המלחמה לעורף ישראל - והקשה על צה״ל לצאת למתקפת נגד מהירה
רונן איציק
| 04/12/2023
ככל שעובר הזמן במסגרת המערכה המתנהלת עולים יותר ויותר סימני שאלה סביב מה שהביא את ישראל וצה"ל ל-7 לאוקטובר – אודות הקונספציה, אודות תפיסת ההפעלה, הערכות הכוחות, קבלת ההחלטות ובכלל, זאת מבלי לומר מילה על הנעלמים מכאן והלאה.
הדיון הקונספטואלי הוא מחייב – קטסטרופה מהסוג שחווינו באוקטובר שוברת מוסכמות רבות ובעצמה מציבה תהיות בממדים רבים. איפה השגיאה? האם באמת התעלמנו מהמצב המתהווה בגבולותינו, או שהדחקנו אותו? אולי הבעיה בהערכת יתר של יכולותנו?
קונספציה היא מכלול של תפיסות והנחות יסוד, חלקן תרבותיות, חלקן מקצועיות ודיסציפלינריות- הן הטבע שלנו למסגר ולכדי סכמות את שיטות הפעולה שלנו, מארג התגובות האפשריות, בניית תכניות ובניין כוח מותאם.
אי אפשר שלא לבנות סכימות כאלה, כיוון שבסופו של עניין מערכת חייבת להיות בנויות אל מול סדרת תרחישים, והיא לא יכולה להיות אין סופית. קל לומר שיש לנו כשל קונספטואלי, אבל אי אפשר לחמוק מהצורך בקונספציות.
הכל נסוב סביב מהן יכולות האויב, מה כוונותיו, מתי הוא מתכוון לפעולה, ובאיזה מתווה – אלו תהליכים מחשבתיים משמעותיים הנדרשים להביא לתוצאה והיא הפעלת כוח ויצירת גמישויות לטעות.
מדבר אחד אנחנו לא יכולים לחמוק, והוא המצב האסטרטגי שלנו בצפון והדרום –שם אין לנו יותר מידי זמן תגובה. שם הפתעה פירושה באופן מיידי כניסתו אל אויב לתוך שטחינו, ופגיעה מיידית באזרחים.
ביום הכיפורים ספגנו את ההפתעה בחזית, כאשר האזרחים היו מאוד מרוחקים יחסית משדה הקרב. את המחיר המיידי של הטעות לא חשנו באש לתוך פנים הארץ ובטח לא במסע רצח ברחובות ערינו.
במערכה הנוכחית המצב היה שונה בתכלית. לא ניהלנו כאן תמרון ברחבי סיני עם מעל 200 ק"מ עומק, או בגולן המרוחק יחסית מהעורף האסטרטגי.
הקריסה הקונפטואלית משמעותה תהליך מחשבתי שלא תאם את המציאות ולא תאם את הצורך, יתרה מכך, העדר העומק לא איפשר מתן מענה מהיר של כוחות למניעת הקטסטרופה שבמתקפת המוני רוצחים בנגב המערבי – למעשה, היא התחוללה זמן קצר מאוד לאחר שיצאה לדרך.
ההבנה היא שלכל טעות מהסוג הקונספטואלי יש מחיר כבד מובנה, כי האויב בצפון ובדרום מצוי על סף דלתות התושבים. המענה הנוכחי היה לפנותם. בסוגיה זו דנתי במאמר אחר בו גרסתי שעצם הפינוי היווה החמרה במצבנו האסטרטגי, ובמאמר זה אני שואל, האם גנזנו את היכולת האופרטיבית להעביר במהירות את המערכה לעומק שטח האויב?
לישראל יש שתי ברירות אסטרטגיות ביטחוניות, האחת היא לכבוש שטח בדרום ובצפון, ולחזור לתפיסת רצועות הביטחון. השנייה היא להעמיד כוחות רבים הרבה יותר בביטחון השוטף - על קו המגע, בתוך הישובים, תוך כוננות מיידית של עוצמה אווירית בשתי הזירות, וגם עתודה מיידית המייצרת גמישות.
שתי הברירות האלה מחייבות תג מחיר – האחד הוא מחיר של כיבוש שטח מעבר לגבול, על הפעולה עצמה והשלכותיה לעתיד, הברירה השניה היא הצורך בהחזקת הרבה יותר כוחות במוכנות ובכוננות. שתי הברירות אפשריות ולגיטימיות.
כיבוש שטח בדרום לבנון וממערב לקו הירוק ברצועת עזה – אלו סיטואציות שהזירה הבין לאומית תתקשה לקבל, והן עשויות לדרדר את מצבה של ישראל. ואילו החזקת כוחות רבים יותר בקווי המגע ובכוננות מחייבת משאבים וגיוס מילואים בהיקפים נרחבים הרבה יותר ממה שהיה בדור האחרון.
כך או אחרת, ולא בעוד הרבה זמן תידרש החלטה באיזו דרך אנחנו מגינים על גבולותינו, ועל ההגנה סביב ובתוך ההתיישבות. חייבת להיות ברורה למקבלי ההחלטות העובדה, שלא משנה מה יציגו התחקירים אודות מה שהתרחש כאן בטרם המערכה, בסיומה לכל הפחות, צה"ל יהיה חייב בפריסה הרבה יותר אינטנסיבית בגבולות.
הדרך היחידה לפצות על כך שאין לנו לא זמן תגובה ולא מרחק תגובה, היא להפוך את הגבולות האלה לבלם אחד גדול שיאפשר מענה מיידי לטעויות קונספטואליות. איננו חסינים מטעויות מהסוג הזה – זה טבעו של המין האנושי.
העדר עומק אסטרטגי מול האויב אפשר לו להביא את המלחמה לעורף ישראל - והקשה על צה״ל לצאת למתקפת נגד מהירה
ככל שעובר הזמן במסגרת המערכה המתנהלת עולים יותר ויותר סימני שאלה סביב מה שהביא את ישראל וצה"ל ל-7 לאוקטובר – אודות הקונספציה, אודות תפיסת ההפעלה, הערכות הכוחות, קבלת ההחלטות ובכלל, זאת מבלי לומר מילה על הנעלמים מכאן והלאה.
הדיון הקונספטואלי הוא מחייב – קטסטרופה מהסוג שחווינו באוקטובר שוברת מוסכמות רבות ובעצמה מציבה תהיות בממדים רבים. איפה השגיאה? האם באמת התעלמנו מהמצב המתהווה בגבולותינו, או שהדחקנו אותו? אולי הבעיה בהערכת יתר של יכולותנו?
קונספציה היא מכלול של תפיסות והנחות יסוד, חלקן תרבותיות, חלקן מקצועיות ודיסציפלינריות- הן הטבע שלנו למסגר ולכדי סכמות את שיטות הפעולה שלנו, מארג התגובות האפשריות, בניית תכניות ובניין כוח מותאם.
אי אפשר שלא לבנות סכימות כאלה, כיוון שבסופו של עניין מערכת חייבת להיות בנויות אל מול סדרת תרחישים, והיא לא יכולה להיות אין סופית. קל לומר שיש לנו כשל קונספטואלי, אבל אי אפשר לחמוק מהצורך בקונספציות.
הכל נסוב סביב מהן יכולות האויב, מה כוונותיו, מתי הוא מתכוון לפעולה, ובאיזה מתווה – אלו תהליכים מחשבתיים משמעותיים הנדרשים להביא לתוצאה והיא הפעלת כוח ויצירת גמישויות לטעות.
מדבר אחד אנחנו לא יכולים לחמוק, והוא המצב האסטרטגי שלנו בצפון והדרום –שם אין לנו יותר מידי זמן תגובה. שם הפתעה פירושה באופן מיידי כניסתו אל אויב לתוך שטחינו, ופגיעה מיידית באזרחים.
ביום הכיפורים ספגנו את ההפתעה בחזית, כאשר האזרחים היו מאוד מרוחקים יחסית משדה הקרב. את המחיר המיידי של הטעות לא חשנו באש לתוך פנים הארץ ובטח לא במסע רצח ברחובות ערינו.
במערכה הנוכחית המצב היה שונה בתכלית. לא ניהלנו כאן תמרון ברחבי סיני עם מעל 200 ק"מ עומק, או בגולן המרוחק יחסית מהעורף האסטרטגי.
הקריסה הקונפטואלית משמעותה תהליך מחשבתי שלא תאם את המציאות ולא תאם את הצורך, יתרה מכך, העדר העומק לא איפשר מתן מענה מהיר של כוחות למניעת הקטסטרופה שבמתקפת המוני רוצחים בנגב המערבי – למעשה, היא התחוללה זמן קצר מאוד לאחר שיצאה לדרך.
ההבנה היא שלכל טעות מהסוג הקונספטואלי יש מחיר כבד מובנה, כי האויב בצפון ובדרום מצוי על סף דלתות התושבים. המענה הנוכחי היה לפנותם. בסוגיה זו דנתי במאמר אחר בו גרסתי שעצם הפינוי היווה החמרה במצבנו האסטרטגי, ובמאמר זה אני שואל, האם גנזנו את היכולת האופרטיבית להעביר במהירות את המערכה לעומק שטח האויב?
לישראל יש שתי ברירות אסטרטגיות ביטחוניות, האחת היא לכבוש שטח בדרום ובצפון, ולחזור לתפיסת רצועות הביטחון. השנייה היא להעמיד כוחות רבים הרבה יותר בביטחון השוטף - על קו המגע, בתוך הישובים, תוך כוננות מיידית של עוצמה אווירית בשתי הזירות, וגם עתודה מיידית המייצרת גמישות.
שתי הברירות האלה מחייבות תג מחיר – האחד הוא מחיר של כיבוש שטח מעבר לגבול, על הפעולה עצמה והשלכותיה לעתיד, הברירה השניה היא הצורך בהחזקת הרבה יותר כוחות במוכנות ובכוננות. שתי הברירות אפשריות ולגיטימיות.
כיבוש שטח בדרום לבנון וממערב לקו הירוק ברצועת עזה – אלו סיטואציות שהזירה הבין לאומית תתקשה לקבל, והן עשויות לדרדר את מצבה של ישראל. ואילו החזקת כוחות רבים יותר בקווי המגע ובכוננות מחייבת משאבים וגיוס מילואים בהיקפים נרחבים הרבה יותר ממה שהיה בדור האחרון.
כך או אחרת, ולא בעוד הרבה זמן תידרש החלטה באיזו דרך אנחנו מגינים על גבולותינו, ועל ההגנה סביב ובתוך ההתיישבות. חייבת להיות ברורה למקבלי ההחלטות העובדה, שלא משנה מה יציגו התחקירים אודות מה שהתרחש כאן בטרם המערכה, בסיומה לכל הפחות, צה"ל יהיה חייב בפריסה הרבה יותר אינטנסיבית בגבולות.
הדרך היחידה לפצות על כך שאין לנו לא זמן תגובה ולא מרחק תגובה, היא להפוך את הגבולות האלה לבלם אחד גדול שיאפשר מענה מיידי לטעויות קונספטואליות. איננו חסינים מטעויות מהסוג הזה – זה טבעו של המין האנושי.
