פרשנות | צה"ל של אחרי: לא 'קטן וחכם' אלא 'גדול וחכם'
בסיס הצבא הוא לא חיישנים אלא לוחמים: גולני וגבעתי ויהל"ם וסיירות הצנחנים ונח"ל, וציוותי הקרב ותותחנים, טייסות ואוגדת אש ואוגדות מילואים ושייטות זרוע הים
דן ארקין
|
23/11/2023
במלחמת חרבות ברזל הוכיח צה"ל כושר התאוששות מעולה ממצב קשה ומכשל, אולי חסרי תקדים בתולדות הצבא, עד להישגים משמעותיים בשדה הקרב, תוך זמן קצר.
ב-7 באוקטובר פרץ האויב, ארגון טרור, את כל הגדרות הפיסיים והאלקטרוניים אל תוך תחום המדינה. השבוע, בעת כתיבת הדברים, העוצבות השתלטו על צפון הרצועה ומתחילות בהתקדמות לדרומה בעקבות הישגים צבאיים ניכרים סביב העיר עזה ובמרכזה, מוקד שלטון האויב, ותחילת תהליך החזרת חטופים.
השוואה למלחמת יום הכיפורים
אין מנוס מהשוואה למלחמת יום הכיפורים, לפני 50 שנה. אחרי הפתעה בשתי חזיתות, חציית התעלה והתקרבות שריון סורי למרכז הרמה, שינה צה"ל תוך שבועות את פני המערכה, עבר מהתגוננות לבלימה וממנה להתקפה, שבסופה ישב 101 ק"מ מבירת האויב קהיר ו-42 ק"מ מבירת האויב השני דמשק.
שני אירועים של מעברים מהירים (יחסית), אמנם במחירים כבדים, ממצבי הפתעה טקטית ואסטרטגית וחדירה אלימה וקטלנית לתחום מדינת ישראל עד להשתלטות ונטילת יוזמה במערכה, הדיפת האויב ושליטה בזירות.
צבא שמסוגל לבצע מעברים כאלו, מהפיקוד העליון עד ללוחמים בשדה, בהחלט ראוי לשבח על כושר התאוששות ומעבר לשליטה, ללא כניסה לייאוש, דיכאון ורפיון ידיים. זה בהחלט מוכיח כי בשני המקרים, ב-1973 וב-2023 עמד צה"ל במבחן החלק השני של המערכה, למרות הכישלון הגדול בחלקה הראשון, לפני הכניסה לקרב אחרי מחדל ההפתעה, הערכות מודיעין מופרכות וקונספציה.
יש שיגידו שהמבחן האמיתי של צבא הוא ביכולת להתאושש ממפלה, מכמעט תבוסה, להתעלות ולהגיע עד לניצחון והישגים גדולים. יותר קל לנצח במלחמה מתוכננת ויזומה דוגמת ששת הימים (1967) כאשר אני מתכנן, אני מחליט מתי לבצע ואני הוא שמפתיע את האויב.
איפה היה המודיעין?
מתבקשת השאלה מדוע הכישרון והיכולת לצאת מבירא עמיקתא ולטפס במהירות לאיגרא רמה לא עמד לצבא לפני המערכה. מדוע יכולת ההתאוששות לא השתוותה ליכולת ההתכוננות למלחמה, איסוף המודיעין הנכון, הכרת כוונות האויב. מדובר באותם קאדרים של קצינים ובאותו פיקוד לפני המחדל וביציאה ממנו. מדוע לא ידעו להיכנס לצרה כפי שידעו איך לצאת ממנה?
בימים אלו מתקדמות יחידות צה"ל בשכונות וברחובות עזה ומחנות הפליטים כשלרשות המפקדים אמצעי חוזי וראייה רחוקה ותצפית ומטוסי סיור וכטמ"מים, מטוסי קרב ומסק"רים וסטי"לים ויחידות מודיעין מגוונות. כולם מספקים לפיקוד את מלוא הנתונים על הנעשה 100 מטרים לפני כוחות חוד וקילומטרים פנימה, עד לעורף האויב.
היכן היו כל היכולות האלו ב-6 באוקטובר זה נושא לחקירה ביום שאחרי. בכל זאת, מדובר באותם קצינים, לוחמים ואנשי מודיעין, מידע ונתונים. כשתקום ועדת חקירה ממלכתית ישאלו חבריה את העדים שיתייצבו מולם את השאלה הנצחית של מנחם בגין אז ב-1973: "אפוא היו הכלים".
חלק מהתשובות מוכרות היטב למרבה הצער עוד לפני ועדת החקירה: הערכות מודיעין, כוננות בצבא, משמעת צבאית, "יהיה בסדר", "לא לדאוג".
קצין זוטר במעוז לאורך תעלת סואץ ראה ודיווח שהמצרים מכינים אמצעי צליחה, ונענה "זה תרגיל". תצפיתנית שראתה הכנות חמאס ליד הגדר ברצועה ודיווחה, נענתה "את חדשה כאן, אני ותיק, אל תדאגי, הכל בסדר". כך בדרג הטקטי הבסיסי של האיסוף. ומשם מעלה-מעלה עד אבות הקונספציה. "סבירות נמוכה למלחמה, סאדאת מנהיג חלש. הם לא יפתחו במלחמה", ו-50 שנה אחרי כן: "החמאס מורתע".
בשני המקרים גבר מודיעין הכוונות על מודיעין היכולות. למה מתכוון סאדאת, מה הוא מתכנן, מה בראשם של אסד וסאדאת. מה חושב יחייא סינוואר, מה הכוונות שלו, לשם מה בדיוק הוא שולח אנשי חמאס לגדר בתכיפות רבה ובמספרים הולכים וגדלים. בצה"ל לא היה מיקוד בשאלה אם ועד כמה מסוגל צבא מצרים לצלוח את תעלת סואץ, האם יש לו יכולת אמיתית להרוס את עשרות המעוזים הישראליים החזקים לאורך התעלה.
50 שנה קדימה
איזה ציוד יש לחמאס, נשק, כלי רכב, תחמושת. איך מוראל לוחמיו. האם יוכל להרוס עם טרקטור אחד את גדר הגבול שבהקמתה הושקעו מיליונים. התשובה היתה חיובית. כמה אנשים יכול חמאס להקצות לניסיון חדירה לתוך ישובי העוטף, ואיזה ציוד הוא אוסף למטרה כזו. מה פירושן של תכניות, שהיו ידועות, לניסיון השתלטות על "לפחות ישוב ישראלי אחד בעוטף", למטרות תעמולה והוכחת יכולת.
במשך שנים פעל חמאס בשני זרועות: פיתח יכולת לשגר רקטות וקסאמים למדינת ישראל, העסיק את חיל האוויר ואת התותחנים במיצגים של "צה"ל השיב אש למקורות הירי והשמיד מחסן". באותן שעות ממש במקביל תכנן הארגון ואימן את כוחותיו לביצוע חדירה מאסיבית לתוך מדינת ישראל, דבר שלא קרה מאז 1948.
לא רק שהגדר האלקטרונית קרסה, אלא שהבקרה במודיעין, האיפכא מסתברא, לקח יוה"כ, כנראה נרדמה. לא נמצא מי שיאזין לדיווחי השטח, יסיק מסקנות מבצעיות ויאמר לקודקודי המודיעין והמדיניות "ואולי החמאס לא מורתע".
צה"ל שאחרי חרבות ברזל יהיה צבא חדש. ביישובי העוטף והצפון יפעלו כיתות הכננות גדולות וחמושות ותהיה נוכחות צה"לית 24/7. כלומר, הצבא יהיה גדול יותר. הטכנולוגיה תמשיך למלא תפקיד חשוב בלחימה.
בשבועות אלו ברצועה פועלות בהצלחה שיטות מתקדמות של שילוביות וקישוריות המאפשרות שת"פ מבצעי בשדה הקרב בין טנק, טייס קרב ומסק"ר ומפקד סטי"ל. זה עובד בשטח, ויש תוצאות.
עם זאת, בסיס הצבא הוא לא חיישנים אלא לוחמים: גולני וגבעתי ויהל"ם וסיירות הצנחנים ונח"ל, וציוותי הקרב ותותחנים, טייסות ואוגדת אש ואוגדות מילואים ושייטות זרוע הים.
רוח הלחימה במערכה הנוכחית מעוררת הערצה, ולחימה על הבית היא תחושה אמיתית. מפקדים בכל הדרגים מובילים ולוחמים בראש יחידותיהם בקרב. ראו המספר הטרגי של קצינים שנפלו בקרב, מהם בעלי דרגות בכירות.
צבא קטן וחכם היה חלום. ביום שאחרי תזדקק המדינה לצבא גדול וחכם.
בסיס הצבא הוא לא חיישנים אלא לוחמים: גולני וגבעתי ויהל"ם וסיירות הצנחנים ונח"ל, וציוותי הקרב ותותחנים, טייסות ואוגדת אש ואוגדות מילואים ושייטות זרוע הים
במלחמת חרבות ברזל הוכיח צה"ל כושר התאוששות מעולה ממצב קשה ומכשל, אולי חסרי תקדים בתולדות הצבא, עד להישגים משמעותיים בשדה הקרב, תוך זמן קצר.
ב-7 באוקטובר פרץ האויב, ארגון טרור, את כל הגדרות הפיסיים והאלקטרוניים אל תוך תחום המדינה. השבוע, בעת כתיבת הדברים, העוצבות השתלטו על צפון הרצועה ומתחילות בהתקדמות לדרומה בעקבות הישגים צבאיים ניכרים סביב העיר עזה ובמרכזה, מוקד שלטון האויב, ותחילת תהליך החזרת חטופים.
השוואה למלחמת יום הכיפורים
אין מנוס מהשוואה למלחמת יום הכיפורים, לפני 50 שנה. אחרי הפתעה בשתי חזיתות, חציית התעלה והתקרבות שריון סורי למרכז הרמה, שינה צה"ל תוך שבועות את פני המערכה, עבר מהתגוננות לבלימה וממנה להתקפה, שבסופה ישב 101 ק"מ מבירת האויב קהיר ו-42 ק"מ מבירת האויב השני דמשק.
שני אירועים של מעברים מהירים (יחסית), אמנם במחירים כבדים, ממצבי הפתעה טקטית ואסטרטגית וחדירה אלימה וקטלנית לתחום מדינת ישראל עד להשתלטות ונטילת יוזמה במערכה, הדיפת האויב ושליטה בזירות.
צבא שמסוגל לבצע מעברים כאלו, מהפיקוד העליון עד ללוחמים בשדה, בהחלט ראוי לשבח על כושר התאוששות ומעבר לשליטה, ללא כניסה לייאוש, דיכאון ורפיון ידיים. זה בהחלט מוכיח כי בשני המקרים, ב-1973 וב-2023 עמד צה"ל במבחן החלק השני של המערכה, למרות הכישלון הגדול בחלקה הראשון, לפני הכניסה לקרב אחרי מחדל ההפתעה, הערכות מודיעין מופרכות וקונספציה.
יש שיגידו שהמבחן האמיתי של צבא הוא ביכולת להתאושש ממפלה, מכמעט תבוסה, להתעלות ולהגיע עד לניצחון והישגים גדולים. יותר קל לנצח במלחמה מתוכננת ויזומה דוגמת ששת הימים (1967) כאשר אני מתכנן, אני מחליט מתי לבצע ואני הוא שמפתיע את האויב.
איפה היה המודיעין?
מתבקשת השאלה מדוע הכישרון והיכולת לצאת מבירא עמיקתא ולטפס במהירות לאיגרא רמה לא עמד לצבא לפני המערכה. מדוע יכולת ההתאוששות לא השתוותה ליכולת ההתכוננות למלחמה, איסוף המודיעין הנכון, הכרת כוונות האויב. מדובר באותם קאדרים של קצינים ובאותו פיקוד לפני המחדל וביציאה ממנו. מדוע לא ידעו להיכנס לצרה כפי שידעו איך לצאת ממנה?
בימים אלו מתקדמות יחידות צה"ל בשכונות וברחובות עזה ומחנות הפליטים כשלרשות המפקדים אמצעי חוזי וראייה רחוקה ותצפית ומטוסי סיור וכטמ"מים, מטוסי קרב ומסק"רים וסטי"לים ויחידות מודיעין מגוונות. כולם מספקים לפיקוד את מלוא הנתונים על הנעשה 100 מטרים לפני כוחות חוד וקילומטרים פנימה, עד לעורף האויב.
היכן היו כל היכולות האלו ב-6 באוקטובר זה נושא לחקירה ביום שאחרי. בכל זאת, מדובר באותם קצינים, לוחמים ואנשי מודיעין, מידע ונתונים. כשתקום ועדת חקירה ממלכתית ישאלו חבריה את העדים שיתייצבו מולם את השאלה הנצחית של מנחם בגין אז ב-1973: "אפוא היו הכלים".
חלק מהתשובות מוכרות היטב למרבה הצער עוד לפני ועדת החקירה: הערכות מודיעין, כוננות בצבא, משמעת צבאית, "יהיה בסדר", "לא לדאוג".
קצין זוטר במעוז לאורך תעלת סואץ ראה ודיווח שהמצרים מכינים אמצעי צליחה, ונענה "זה תרגיל". תצפיתנית שראתה הכנות חמאס ליד הגדר ברצועה ודיווחה, נענתה "את חדשה כאן, אני ותיק, אל תדאגי, הכל בסדר". כך בדרג הטקטי הבסיסי של האיסוף. ומשם מעלה-מעלה עד אבות הקונספציה. "סבירות נמוכה למלחמה, סאדאת מנהיג חלש. הם לא יפתחו במלחמה", ו-50 שנה אחרי כן: "החמאס מורתע".
בשני המקרים גבר מודיעין הכוונות על מודיעין היכולות. למה מתכוון סאדאת, מה הוא מתכנן, מה בראשם של אסד וסאדאת. מה חושב יחייא סינוואר, מה הכוונות שלו, לשם מה בדיוק הוא שולח אנשי חמאס לגדר בתכיפות רבה ובמספרים הולכים וגדלים. בצה"ל לא היה מיקוד בשאלה אם ועד כמה מסוגל צבא מצרים לצלוח את תעלת סואץ, האם יש לו יכולת אמיתית להרוס את עשרות המעוזים הישראליים החזקים לאורך התעלה.
50 שנה קדימה
איזה ציוד יש לחמאס, נשק, כלי רכב, תחמושת. איך מוראל לוחמיו. האם יוכל להרוס עם טרקטור אחד את גדר הגבול שבהקמתה הושקעו מיליונים. התשובה היתה חיובית. כמה אנשים יכול חמאס להקצות לניסיון חדירה לתוך ישובי העוטף, ואיזה ציוד הוא אוסף למטרה כזו. מה פירושן של תכניות, שהיו ידועות, לניסיון השתלטות על "לפחות ישוב ישראלי אחד בעוטף", למטרות תעמולה והוכחת יכולת.
במשך שנים פעל חמאס בשני זרועות: פיתח יכולת לשגר רקטות וקסאמים למדינת ישראל, העסיק את חיל האוויר ואת התותחנים במיצגים של "צה"ל השיב אש למקורות הירי והשמיד מחסן". באותן שעות ממש במקביל תכנן הארגון ואימן את כוחותיו לביצוע חדירה מאסיבית לתוך מדינת ישראל, דבר שלא קרה מאז 1948.
לא רק שהגדר האלקטרונית קרסה, אלא שהבקרה במודיעין, האיפכא מסתברא, לקח יוה"כ, כנראה נרדמה. לא נמצא מי שיאזין לדיווחי השטח, יסיק מסקנות מבצעיות ויאמר לקודקודי המודיעין והמדיניות "ואולי החמאס לא מורתע".
צה"ל שאחרי חרבות ברזל יהיה צבא חדש. ביישובי העוטף והצפון יפעלו כיתות הכננות גדולות וחמושות ותהיה נוכחות צה"לית 24/7. כלומר, הצבא יהיה גדול יותר. הטכנולוגיה תמשיך למלא תפקיד חשוב בלחימה.
בשבועות אלו ברצועה פועלות בהצלחה שיטות מתקדמות של שילוביות וקישוריות המאפשרות שת"פ מבצעי בשדה הקרב בין טנק, טייס קרב ומסק"ר ומפקד סטי"ל. זה עובד בשטח, ויש תוצאות.
עם זאת, בסיס הצבא הוא לא חיישנים אלא לוחמים: גולני וגבעתי ויהל"ם וסיירות הצנחנים ונח"ל, וציוותי הקרב ותותחנים, טייסות ואוגדת אש ואוגדות מילואים ושייטות זרוע הים.
רוח הלחימה במערכה הנוכחית מעוררת הערצה, ולחימה על הבית היא תחושה אמיתית. מפקדים בכל הדרגים מובילים ולוחמים בראש יחידותיהם בקרב. ראו המספר הטרגי של קצינים שנפלו בקרב, מהם בעלי דרגות בכירות.
צבא קטן וחכם היה חלום. ביום שאחרי תזדקק המדינה לצבא גדול וחכם.
