פרשנות | הרחבת יישובי קו העימות - השקעה אסטרטגית
נראה כי כל עוד חיזבאללה וחמאס מציפים את הגבול במחבלים, ירי טילי נ״ט ושיגורי רקטות, אין לצה״ל פתרון אפקטיבי להגנת יישובים
רונן איציק
| 06/11/2023
מאז פתיחתה של מלחמת "חרבות ברזל" פונו ישובי מערב הנגב וגבול הצפון, כרבע מליון איש במצטבר. תופעה דומה ראינו גם במלחמת לבנון השנייה ובמספרים קטנים יותר, גם בסבבים קודמים בעזה.
מדובר בתופעה החוזרת על עצמה במלחמות ישראל בשני העשורים האחרונים, אשר יש לתת עליה את הדעת.
כשלון תצורת הבט״ש
הנטישה של יישובי עוטף עזה במלחמה זו הכרחית, לאור חדירתם של אלפי מחבלי חמאס וריסוק קווי המגננה של צה"ל. בישובי עוטף עזה בוצע טבח באזרחים וההרס והשכול בלתי נתפסים.
כשלון תצורת הבט״ש להתמודד עם פריצה מאסיבית של מחבלים בגבול, תהיה אחת השאלות המרכזיות ביום שאחרי המלחמה בצה״ל. ברמה הטקטית, קברניטי הצבא יצטרכו להמציא קו הגנה עם הסתברות קטנה יותר למקרים דומים בעתיד.
עובדה אחת ברורה לכל בר דעת: בכל הגבולות שלנו, דרום-צפון-מזרח, אנו עם גבולות ללא עומק אסטרטגי, המאפשר ספיגת מתקפת פתע. האויב רואה אותנו "בעין", ממרחק מאות מטרים, לעיתים אפילו פחות. חיזבאללה נמצא עשרות מטרים מסף הדלת של תושבי מטולה, זרעית וראש הנקרה.
תופעת פינוי היישובים מתרחשת גם כאשר צה״ל ערוך בגבול עם מאסת כוחות גדולה. ראינו זאת גם כעת בגבול הצפון. צה״ל הרחיב משמעותית את הכוח הצבאי בגבול הצפון ועדיין פונו יישובים כאמצעי בטיחות.
נראה כי כל עוד חיזבאללה מציף את הגבול בירי טילי נ״ט ושיגורי רקטות, אין לצה״ל פתרון אפקטיבי להגנת יישובים אזרחיים בטווח האמל״ח מנגד.
פגיעה בחוסן הלאומי
ההכרח לפנות תושבים בכל פעם שישנו מתח ביטחוני או פורץ עימות מזויין, פוגע בחוסן הלאומי. אזרחי ישראל הופכים להיות פליטים בארצם, המשק הכלכלי נפגע והמוראל בעורף מתערער.
תופעה נוספת שהשתרשה אצלנו בעקבות מנגנון פינוי היישובים, היא חוסר אמון של התושבים במערכת הביטחון בכל פעם שהם חשים בסכנה מיידית.
שלא נטעה, פינוי יישובים ישראלים הוא בבחינת תמונת ניצחון לאויב. עבור איראן ושלוחותיה, חיזבאללה, חמאס, ג׳יאהד איסלאמי ואחרים, מדובר במאבק ארוך טווח עם ישראל.
גם כעת, אלו אינם רואים במלחמה חרבות הברזל סוף פסוק. בראייה שלהם, ישראל נסוגה משטחים שכבשה. גם אם מדובר בנסיגה זמנית, עבור האויב זה סימן שהמאבק מצידו יעיל והוא צפוי להמשיך באותן שיטות שיגרמו לישראל לפנות אוכלוסיה, שוב ושוב.
אתגר טקטי ואסטרטגי
אין ספק, מדובר באתגר גדול ברמה הטקטית והאסטרטגית עבור ישראל. כיצד ניתן להחזיר את אמון האזרחים המתגוררים בקווי העימות בכוחות הביטחון, כאשר בכל פעם שיש מתח ביטחוני מפנים אותם? הרי מנגנון כזה משדר לאזרחים שצה״ל אינו מסוגל להגן על יישובי קו העימות באופן מעשי.
תמונת הניצחון של מלחמת חרבות הברזל אינה מורכבת רק מטנקים ברחובות עזה או חיסול בכירי חמאס. תמונה כזו צריכה לכלול בנוסף גם השקעה גדולה בהגנה והרחבה של יישובי קו העימות.
מדובר במאמץ מדיני וצבאי ארוך טווח, שנמדד כתהליך על פני שנים לאחר שוך הקרבות. חזרה למציאות שבה ארגון טרור יכול להכתיב פינוי יישובים בישראל, אינה נסבלת ותביא להמשך הדעיכה בהרתעה הישראלית ובאמון הציבור במערכת הביטחון.
נראה כי כל עוד חיזבאללה וחמאס מציפים את הגבול במחבלים, ירי טילי נ״ט ושיגורי רקטות, אין לצה״ל פתרון אפקטיבי להגנת יישובים
מאז פתיחתה של מלחמת "חרבות ברזל" פונו ישובי מערב הנגב וגבול הצפון, כרבע מליון איש במצטבר. תופעה דומה ראינו גם במלחמת לבנון השנייה ובמספרים קטנים יותר, גם בסבבים קודמים בעזה.
מדובר בתופעה החוזרת על עצמה במלחמות ישראל בשני העשורים האחרונים, אשר יש לתת עליה את הדעת.
כשלון תצורת הבט״ש
הנטישה של יישובי עוטף עזה במלחמה זו הכרחית, לאור חדירתם של אלפי מחבלי חמאס וריסוק קווי המגננה של צה"ל. בישובי עוטף עזה בוצע טבח באזרחים וההרס והשכול בלתי נתפסים.
כשלון תצורת הבט״ש להתמודד עם פריצה מאסיבית של מחבלים בגבול, תהיה אחת השאלות המרכזיות ביום שאחרי המלחמה בצה״ל. ברמה הטקטית, קברניטי הצבא יצטרכו להמציא קו הגנה עם הסתברות קטנה יותר למקרים דומים בעתיד.
עובדה אחת ברורה לכל בר דעת: בכל הגבולות שלנו, דרום-צפון-מזרח, אנו עם גבולות ללא עומק אסטרטגי, המאפשר ספיגת מתקפת פתע. האויב רואה אותנו "בעין", ממרחק מאות מטרים, לעיתים אפילו פחות. חיזבאללה נמצא עשרות מטרים מסף הדלת של תושבי מטולה, זרעית וראש הנקרה.
תופעת פינוי היישובים מתרחשת גם כאשר צה״ל ערוך בגבול עם מאסת כוחות גדולה. ראינו זאת גם כעת בגבול הצפון. צה״ל הרחיב משמעותית את הכוח הצבאי בגבול הצפון ועדיין פונו יישובים כאמצעי בטיחות.
נראה כי כל עוד חיזבאללה מציף את הגבול בירי טילי נ״ט ושיגורי רקטות, אין לצה״ל פתרון אפקטיבי להגנת יישובים אזרחיים בטווח האמל״ח מנגד.
פגיעה בחוסן הלאומי
ההכרח לפנות תושבים בכל פעם שישנו מתח ביטחוני או פורץ עימות מזויין, פוגע בחוסן הלאומי. אזרחי ישראל הופכים להיות פליטים בארצם, המשק הכלכלי נפגע והמוראל בעורף מתערער.
תופעה נוספת שהשתרשה אצלנו בעקבות מנגנון פינוי היישובים, היא חוסר אמון של התושבים במערכת הביטחון בכל פעם שהם חשים בסכנה מיידית.
שלא נטעה, פינוי יישובים ישראלים הוא בבחינת תמונת ניצחון לאויב. עבור איראן ושלוחותיה, חיזבאללה, חמאס, ג׳יאהד איסלאמי ואחרים, מדובר במאבק ארוך טווח עם ישראל.
גם כעת, אלו אינם רואים במלחמה חרבות הברזל סוף פסוק. בראייה שלהם, ישראל נסוגה משטחים שכבשה. גם אם מדובר בנסיגה זמנית, עבור האויב זה סימן שהמאבק מצידו יעיל והוא צפוי להמשיך באותן שיטות שיגרמו לישראל לפנות אוכלוסיה, שוב ושוב.
אתגר טקטי ואסטרטגי
אין ספק, מדובר באתגר גדול ברמה הטקטית והאסטרטגית עבור ישראל. כיצד ניתן להחזיר את אמון האזרחים המתגוררים בקווי העימות בכוחות הביטחון, כאשר בכל פעם שיש מתח ביטחוני מפנים אותם? הרי מנגנון כזה משדר לאזרחים שצה״ל אינו מסוגל להגן על יישובי קו העימות באופן מעשי.
תמונת הניצחון של מלחמת חרבות הברזל אינה מורכבת רק מטנקים ברחובות עזה או חיסול בכירי חמאס. תמונה כזו צריכה לכלול בנוסף גם השקעה גדולה בהגנה והרחבה של יישובי קו העימות.
מדובר במאמץ מדיני וצבאי ארוך טווח, שנמדד כתהליך על פני שנים לאחר שוך הקרבות. חזרה למציאות שבה ארגון טרור יכול להכתיב פינוי יישובים בישראל, אינה נסבלת ותביא להמשך הדעיכה בהרתעה הישראלית ובאמון הציבור במערכת הביטחון.
