פרשנות | הרתעה אינה מסתכמת במספר מטוסים או טנקים - אלא ביכולת להפעיל אותם
לאורך השנים האחרונות הציבור הישראלי הראה חוסר יכולת להכיל אבדות ולהפעיל את צה״ל ״עד הסוף״ | המנהיגים התמכרו לסבבים וכך נעלמה ההרתעה
רונן איציק
| 22/10/2023
רבים שואלים בעקבות ה"שבת השחורה" של ה-7 לאוקטובר – מה קרה להרתעה הישראלית? במאמר זה אנסה להסביר את מושג ההרתעה, ואת הסיבה לכך שלא הרתענו את חמאס בעזה.
מושג ההרתעה הינו מושג שעיקרו פסיכולוגי – אנחנו מנסים להעביר מסר לאויב שלא כדאי לו "להתחיל" איתנו, כיוון שבסיכומם של דברים המחיר שהוא ישלם, מראש, לא כדאי לו.
שנים אנו משוכנעים שההרתעה הישראלית נשענת על היכולות שלנו, כאומה וכצבא, אך בפועל, מאז מלחמת לבנון השנייה – בחינת ממדי ההרתעה מצביעים על בעיה, וקושי, וסביר להניח שכאן החמצנו בממדים רבים.
ממה האויב אמור להרתע?
האויב אמור להרתע מהיכולות הצבאיות, אך לא פחות מכך, מהנכונות של המדינה להפעיל אותן "עד הסוף". הנכונות הזו נשענת על החוסן החברתי של ישראל, על מה שהחברה הישראלית משדרת, בשילוב האסטרטגיה של המדינאים שתביא לידי ביטוי את האלמנטים האלה.
בכל המערכות אחרי חומת מגן – לא היינו במקום הזה, אפילו לא התקרבנו אליו. מבצע "חומת מגן" היה המהלך האחרון שבו המדינה שידרה שהיא "הולכת עד הסוף", גם במחיר אבדות לצה״ל. האויב ביהודה ושומרון ב-2002 היה בטוח שאין בנו את המוכנות והרצון לפעול כך – הוא הופתע והפסיד.
במלחמת לבנון השנייה והלאה פעלנו במושגים "מוגבלים". ההישג ב-2006 היה מוגבל, לא התקרב להכרעת חיזבאללה, ולא יצר את התובנה בקרב חזבאללה שמדינת ישראל מוכנה ללכת עד הסוף.
מאז 2006 ישנה טענה כי נסראללה לא יפתח במערכה כיוון שהוא בעצמו טען בסוף אותה מלחמה ש"אם היה יודע שישראל תגיב (לאירוע החטיפה בגבול) כפי שהגיבה – לא היה פועל בדרך זו".
למרות שיש הגיון בטענה, ישנה טענה נוספת, האתגרת הנחה זו. חזבאללה היה עסוק בעשור האחרון בלחימה בשטח סוריה, תחת הנחייה איראנית. כשזו הסתיימה היה עסוק בשיקום כוחו. הנחה מתאגרת תטען כי חיזבאללה לא פעל מול ישראל כיוון שהוא התמקד בסוריה.
המטרה: הישג מוגבל
המבצעים שניהל צה"ל בשנים האחרונות, ביניהם עופרת יצוקה בשנת 2009, עמוד ענן בשנת 2012 וצוק איתן בשנת 2014, כולם היו מבצעים מוגבלים. ייתכן והדרג המדיני ניסה להימנע ממבוכת 2006.
בלבנון השנייה, ראש הממשלה אולמרט הצהיר את כוונותיו, אך פעילות צה"ל בשטח הייתה רחוקה מהצהרות אלה. בעשור האחרון ישראל לא מכוונת להכרעה, אלא מכוונת באופן ברור ומוצהר להישג מוגבל, ובונה את כוחה להישג מוגבל.
האויב מבין שעם כל היכולות, אין כוונות להפעיל אותן באופן דראסטי. ראוי להזכיר כמה הדרג הצבאי הרתיע את ההנהגה ב-2014 על השלכות של כיבוש עזה ומיטוט חמאס.
המידע הזה דלף מהקבינט והמסר לחברה הישראלית היה: "כניסה לעזה משמעותה אבדות במספר בלתי נסבל". פחדנו מהצל של עצמנו, ונמנענו להכריע. זאת ועוד, גם הצהרנו על כך בראש חוצות.
מלחמות פוליטיות
ההנהגה שלנו מאז שנת 2019 עסוקה במלחמות פוליטיות, ללא יציבות ממשלתית. סבב בחירות אחר סבב בחירות המשסעות את החברה, מובילה לקוטביות. כלל הפוליטיקאים ונבחרי העם חטאו בכך.
השנה האחרונה הייתה הקיצונית ביותר. אי היכולת של חלק מהציבור להפנים את תוצאות הבחירות הדמוקרטיות, בצד מהלכים פוליטיים שבקרב רבים בציבור נתפסו כ"סכנה למדינה".
אפילו לאחר שהסדקים בחברה הובילו לפגיעה בצה"ל, אף צד לא נרתע מלהעמיק את השסע החברתי.
כל אויב, ובטח תנועות ראדיקליות ופונדמנטליסיות, קלט שאנחנו במערומינו. מפולגים באופן עמוק, ללא הנהגה קוהרנטית, ללא יכולת להתלכד, ובמבחן הזמן ללא רצון של אמת "ללכת עד הסוף" בעימות צבאי.
מדינה שאינה מוכנה לשלם מחיר, לשדר לאויביה שהיא תלך מולם "עד הסוף", וחברה מפולגת שמגיעה למצב שבעצמה פוגעת באבן היסוד של הביטחון, צה"ל – שמה מבטחה על משענת קנה רצוץ.
לאורך השנים האחרונות הציבור הישראלי הראה חוסר יכולת להכיל אבדות ולהפעיל את צה״ל ״עד הסוף״ | המנהיגים התמכרו לסבבים וכך נעלמה ההרתעה
רבים שואלים בעקבות ה"שבת השחורה" של ה-7 לאוקטובר – מה קרה להרתעה הישראלית? במאמר זה אנסה להסביר את מושג ההרתעה, ואת הסיבה לכך שלא הרתענו את חמאס בעזה.
מושג ההרתעה הינו מושג שעיקרו פסיכולוגי – אנחנו מנסים להעביר מסר לאויב שלא כדאי לו "להתחיל" איתנו, כיוון שבסיכומם של דברים המחיר שהוא ישלם, מראש, לא כדאי לו.
שנים אנו משוכנעים שההרתעה הישראלית נשענת על היכולות שלנו, כאומה וכצבא, אך בפועל, מאז מלחמת לבנון השנייה – בחינת ממדי ההרתעה מצביעים על בעיה, וקושי, וסביר להניח שכאן החמצנו בממדים רבים.
ממה האויב אמור להרתע?
האויב אמור להרתע מהיכולות הצבאיות, אך לא פחות מכך, מהנכונות של המדינה להפעיל אותן "עד הסוף". הנכונות הזו נשענת על החוסן החברתי של ישראל, על מה שהחברה הישראלית משדרת, בשילוב האסטרטגיה של המדינאים שתביא לידי ביטוי את האלמנטים האלה.
בכל המערכות אחרי חומת מגן – לא היינו במקום הזה, אפילו לא התקרבנו אליו. מבצע "חומת מגן" היה המהלך האחרון שבו המדינה שידרה שהיא "הולכת עד הסוף", גם במחיר אבדות לצה״ל. האויב ביהודה ושומרון ב-2002 היה בטוח שאין בנו את המוכנות והרצון לפעול כך – הוא הופתע והפסיד.
במלחמת לבנון השנייה והלאה פעלנו במושגים "מוגבלים". ההישג ב-2006 היה מוגבל, לא התקרב להכרעת חיזבאללה, ולא יצר את התובנה בקרב חזבאללה שמדינת ישראל מוכנה ללכת עד הסוף.
מאז 2006 ישנה טענה כי נסראללה לא יפתח במערכה כיוון שהוא בעצמו טען בסוף אותה מלחמה ש"אם היה יודע שישראל תגיב (לאירוע החטיפה בגבול) כפי שהגיבה – לא היה פועל בדרך זו".
למרות שיש הגיון בטענה, ישנה טענה נוספת, האתגרת הנחה זו. חזבאללה היה עסוק בעשור האחרון בלחימה בשטח סוריה, תחת הנחייה איראנית. כשזו הסתיימה היה עסוק בשיקום כוחו. הנחה מתאגרת תטען כי חיזבאללה לא פעל מול ישראל כיוון שהוא התמקד בסוריה.
המטרה: הישג מוגבל
המבצעים שניהל צה"ל בשנים האחרונות, ביניהם עופרת יצוקה בשנת 2009, עמוד ענן בשנת 2012 וצוק איתן בשנת 2014, כולם היו מבצעים מוגבלים. ייתכן והדרג המדיני ניסה להימנע ממבוכת 2006.
בלבנון השנייה, ראש הממשלה אולמרט הצהיר את כוונותיו, אך פעילות צה"ל בשטח הייתה רחוקה מהצהרות אלה. בעשור האחרון ישראל לא מכוונת להכרעה, אלא מכוונת באופן ברור ומוצהר להישג מוגבל, ובונה את כוחה להישג מוגבל.
האויב מבין שעם כל היכולות, אין כוונות להפעיל אותן באופן דראסטי. ראוי להזכיר כמה הדרג הצבאי הרתיע את ההנהגה ב-2014 על השלכות של כיבוש עזה ומיטוט חמאס.
המידע הזה דלף מהקבינט והמסר לחברה הישראלית היה: "כניסה לעזה משמעותה אבדות במספר בלתי נסבל". פחדנו מהצל של עצמנו, ונמנענו להכריע. זאת ועוד, גם הצהרנו על כך בראש חוצות.
מלחמות פוליטיות
ההנהגה שלנו מאז שנת 2019 עסוקה במלחמות פוליטיות, ללא יציבות ממשלתית. סבב בחירות אחר סבב בחירות המשסעות את החברה, מובילה לקוטביות. כלל הפוליטיקאים ונבחרי העם חטאו בכך.
השנה האחרונה הייתה הקיצונית ביותר. אי היכולת של חלק מהציבור להפנים את תוצאות הבחירות הדמוקרטיות, בצד מהלכים פוליטיים שבקרב רבים בציבור נתפסו כ"סכנה למדינה".
אפילו לאחר שהסדקים בחברה הובילו לפגיעה בצה"ל, אף צד לא נרתע מלהעמיק את השסע החברתי.
כל אויב, ובטח תנועות ראדיקליות ופונדמנטליסיות, קלט שאנחנו במערומינו. מפולגים באופן עמוק, ללא הנהגה קוהרנטית, ללא יכולת להתלכד, ובמבחן הזמן ללא רצון של אמת "ללכת עד הסוף" בעימות צבאי.
מדינה שאינה מוכנה לשלם מחיר, לשדר לאויביה שהיא תלך מולם "עד הסוף", וחברה מפולגת שמגיעה למצב שבעצמה פוגעת באבן היסוד של הביטחון, צה"ל – שמה מבטחה על משענת קנה רצוץ.
