האם הנשיא הבא יכריז מלחמה על איראן?

הטור השבועי של עמיר רפפורט עם פרספקטיבה על האירועים הגדולים של התקופה, לאחר  ביקור בארה"ב ובדובאי. וגם: מהו המחדל הישראלי הגדול באמת בסוגיית החיסונים, ומה מעכב את מנוי המנכ"ל הבא של תע"א

עיתון איראני מכריז על תוצאות הבחירות בארה״ב, טהרן. צילום: Majid Asgaripour/WANA (West Asia News Agency) via REUTERS

בין ניו יורק לדובאי ובחזרה לישראל, שלושת האירועים המכוננים של התקופה – הבחירות בארה"ב, הסכמי השלום עם מדינות ערב ומגפת הקורונה, שעדיין אתנו – ישפיעו על מצבה הביטחוני והאסטרטגי של ישראל לשנים קדימה.

ביקורים שערכתי בחודש האחרון בארצות הברית ובאיחוד האמירויות הערביות, תוך כדי הבחירות ו"תהליך השלום", החזירו אותי לארץ עם פרספקטיבה מגוונת.

נתחיל בניו יורק: אווירת הבחירות הורגשה בעיר רק בקושי. ניו יורק היא מדינה שתוצאות הבחירות בה ידועות מראש – ניצחון דמוקרטי – ולכן אף אחת מהמפלגות אינה מבזבזת עליה זמן וכסף. העיר ניו יורק מתאוששת בצורה מכובדת מהגל הראשון של הקורונה, שהרג בה אלפים. הריחוק החברתי נשמר בקפדנות, מיליונים מפחדים לצאת מהבתים, ובכל זאת נדמה שהגל השני של המגיפה יגיע עוד לפני החיסון של פייזר, שתוצאותיו המעולות הוכרזו השבוע.

בארצות הברית כולה הבחירות היו מתוחות ומכוערות להחריד, ובשדרה השנייה, לא הרחק מבניין האומות המאוחדות, עקבו אחריהן בעניין מיוחד: שם שוכנים הקונסוליה הישראלית, השגרירות הישראלית לאו"ם ועוד כמה נציגויות ישראליות, כמו משלחת הרכש של משרד הביטחון.

לישראל הייתה במשך עשרות שנים גישה ששמרה על קשר חם עם בכירי המפלגה הדמוקרטית במקביל ליחסים חמים עם המפלגה הרפובליקנית. הזיהוי הכמעט-מוחלט של בנימין נתניהו עם משטר דונלד טרמאפ לא הקל על אנשי הקונסוליה בשנים האחרונות: הם אחראים, בין היתר, על הקשר עם יהודי ארצות הברית בחוף המזרחי ולרובם, כדמוקרטים, יש בטן מלאה על ישראל. מהעבר השני של ההדסון, מושל ניו ג'רזי פיל מרפי, אף הוא דמוקרט, מתגלה מידי שבוע כתומך נלהב של ישראל. כך שלא אלמן ישראל, ולא "כל הדמוקרטים נגדנו". בכלל לא.

הדמות המעניינת ביותר בימים אלה בשדרה השנייה פינת רחוב 42 ("האזור הישראלי") היא זו של גלעד ארדן, ליכודניק בכיר, שמצא את עצמו לפתע, באמריקה הן כשגריר באו"ם והן כשגריר המיועד בוושינגטון, החל מיום השבעת הנשיא הבא ב-20 בינואר. ארדן ערך לפני ימים אחדים טבילת אש בהופעה פיזית ראשונה במליאת האו"ם, שמרבית דיוניה מתנהלים כיום באופן דיגיטלי. ארדן הגיע לאו"ם שמושפע מהפתעת המציאות החדשה במזרח התיכון – ללא התייצבות כלל ערבית אוטומטית מאחורי כל החלטה קיצונית כנגד ישראל. ימים יגידו האם "הגוש הערבי" עבר מן העולם. בינתיים, הוא עוד לא עמד למבחן של ממש. מבחינה אישית, ארדן כבר מצא שפה משותפת עם השגרירה של איחוד האמירויות לאו"ם, נלי נוסייבה, בת למשפחת נוסייבה המפורסמת ממזרח ירושלים (הוריה היגרו לאיחוד האמירויות לפני שנים רבות).

באופן פרדוקסלי, ניצחונו של ג'ו ביידן, שהוכרז על ידי התקשורת האמריקאית, הפך את משימת ארדן בוושינגטון, כשגריר ישראל לארה"ב, למשמעותית הרבה יותר. אילו היה טראמפ מנצח, היה הקשר בין לשכת ראש הממשלה לבית הלבן מתנהל ברובו מעל לראשו.

ועכשיו לפרופורציות: הממשל החדש מתמודד עם שתי ירושות משמעותיות, שעומדות בפני החלטה, ושניהן ישפיעו על פני המזרח התיכון לדורות קדימה.

ההחלטה הראשונה היא למכור נשק מתקדם ביותר, כולל מטוסי אף-35, לאיחוד האמירויות ובהמשך, כנראה, גם למדינות נוספות. זהו מהלך בלתי הפיך. ואין סיבה שיתהפך. מכירת הנשק טובה לישראל: היא מוסיפה איום על האויבת המשותפת איראן, מבלי שהדבר עולה לנו אפילו שקל, או דולק מכספי סיוע. להפך, ב"תמורה" למכירת הנשק לאמירויות, ישראל תקבל מערכות נשק שיבטיחו את "יתרונה האיכותי". הנושא כבר עלה בדיונים בין צמרת משרד הביטחון הישראלית לפנטגון. משטר דמוקרטי לא יערער על העיקרון הזה. לגבי הנשק לאיחוד האמירויות – אין מה לחשוש באמת. האיחוד היא כיום מדינה ידידותית להפליא (עוד נגיע לזה), ובכל מקרה כל הנשק המודרני, כולל המטוסים, מבוסס רובו ככולו על תוכנה. אפשר לבקש מהאמריקאים שלא יופנה לעולם כנגד ישראל. 

המבחן הגדול של הממשל החדש קשור דווקא ישירות לאיראן:  בדמדומי המשטר הנוכחי קרס משטר הסנקציות על איראן, עקב אי נכונות מדינות אירופה להמשיך ולתמוך בו. הנשיא החדש יצטרך להחליט בין שתי דרכים: הסכם גרעין חדש, אולי משופר מעט בראיית ישראל מן ההסכם מתקופת ברק אובמה (סבירות גבוהה שזה יקרה), או מהלך צבאי אמריקאי כנגד איראן, שמצידה מאיצה את תכנית הגרעין שלה. זה הסיפור הגדול של השנה הבאה, שיעלה לכותרות זמן לא רב אחרי השבעת הנשיא הבא. בינתיים, אנחנו בתקופת המתנה בסוגיה האיראנית. גם למדיניות הנשיא הבא כלפי סין ורוסיה (בעיקר סין, שכורתת ברית עם איראן), תהיה השפעה גדולה על המזרח התיכון למשך שנים קדימה, אבל כאן אין מדובר בסוגיה בוערת כמו ההחלטה כיצד לנהוג באיראן מעתה והלאה.

ועכשיו לדובאי: העיר היא הגדולה מבין שבע האמירויות המרכיבות את איחוד האמירויות הערביות וגם המרכז הכלכלי והפיננסי. בירת האמירויות היא אבו דאבי, שגם מחזיקה במרבית אוצרות הנפט והגז. דובאי היא עיר קוסמופוליטית עשירה ושמחה, שמקבלת את הישראלים בידידות מופגנת, הן גורמי ממשל והן הציבור הרחב. השלום הוא אותנטי וחם, וגם אם יש גורמים איסלאמיים שמתנגדים לו – הם אינם מעזים להשמיע את דעתם.

שהייה ממושכת בדובאי מבליטה את היתרונות של משטר ריכוזי, שבאים לידי ביטוי בימים אלה  בכל רחבי העולם על רקע המגיפה המשתוללת: איש אינו מתווכח עם הנחיות הריחוק החברתי, אין מאבקים סקטוריאליים כנגד ההוראות שמגיעות מהשייח', וגם העובדה שהמשטר מקפיד להקליט כל דרשה במסגד (אחרי שהוא מאשר אותה יומיים קודם לכן), אינה נשמעת ככלי נורא כדי להילחם הקיצוניות האיסלאמית, למרות שהוא נוגד את "חופש הביטוי".  למען הסר ספק אציין שגם אני, כמו רובנו, בעד השיטה הדמוקרטית – אבל כדאי לדעת שיש גם יתרונות בשיטה האחרת, כל עוד השלטון הוא נאור ומודרני. בכל מקרה, דובאי משלבת להפליא בין חוקי השריעה ובין חוקים בינלאומיים המגנים על הפירמות הרבות שהתמקמו בה, ומשדרת שגשוג ועתיד מבטיח גם באמצע הקורונה.

השותפות הנפלאה עם המקומיים הביאה אותנו להכריז ביחד על סייברטק העולמי שייערך בשנת 2021 בדובאי, בין ה-5 ל-7 באפריל. דובאי עדיין מארחת אנשים מכל העולם, ומקיימת כנסים, תחת הנחיות קפדניות וליווי רפואי צמוד. אני לא יכול לחכות עד ש"סייברטק דובאי" יגיע.

חיסונים: המחדל האמיתי

ובצד הפחות טוב:  ההתרפסות של ישראל למול חברת פייזר, שתיאות להעביר לישראל כמות מסוימת של חיסונים בגלל שאביו של המנכ"ל שלה הוא ניצול שואה, רק מדגישה את גודל מחדל החיסונים של משרד הבריאות, שעומד בשורה אחת עם שני מחדלים נוספים של הקורונה – מחדל הבדיקות (היום, כאשר המדינה מעודדת את אזרחיה לעשות בדיקות, קשה להאמין שמשרד הבריאות נלחם בבדיקות בתחילת הדרך ודרש אישור של רופא מחוזי על כל בדיקה), ומחדל החקירות האפידמיולוגיות (גם כאן קשה להאמין, אבל רק לפני שבועיים הושגה הכלה מהירה של כל החקירות, שכן הנושא הועבר לצה"ל ומשרד הביטחון רק בחודש אוגוסט).

נושא החיסונים עוד ייחקר בבוא היום , ויתברר כי ההחלטות על חיסונים שעליהם הימרה ישראל (שלמרבה הצער, לא כללו את פייזר), התקבלו ללא הליך מקצועי משמעותי  וכללו שתדלנות של "מאכערים". אין להתפלא אם בעתיד ידובר על "קופונים", שאולי נגזרו בדרך.  אך המחדל האמיתי קשור דווקא לעיכוב של החיסון הישראלי.

מפעל ייצור לחיסון הקורונה של פייזר. צילום: Pfizer/Handout via REUTERS

כפי שנכתב בטור זה בעבר, בדיוק כפי שגרם להתמהמהות החקירות האפידמיולוגיות היעילות והבדיקות ההמוניות, כך גרר משרד הבריאות רגליים ולקח את הזמן בתהליך של אישור הניסויים בחיסונים בבני אדם. חשוב להבין, בהקשר הזה, כי ישראל איננה ככל המדינות שמעויינות לפתח חיסון: היא מחזיקה בנס ציונה מכון ביולוגי ייחודי, שהוקם כמענה אפשרי לאיום של מלחמה ביולוגית, שאינו קיים בכל מקום על פני כדור הארץ. אחרי הכול, מגפה עלולה לפרוץ הן באופן טבעי, כמו הקורונה, והן כמהלך מלחמתי. ישראל היא בין המדינות הבודדות בנערכת באופן קבע לתרחיש כזה.

במסגרת ההכנות שנעשו במכון הביולוגי, החל כבר לפני כחמש שנים פיתוח אב טיפוס לחיסון כנגד נגיף ממשפחת הקורונה. כאשר פרצה המגיפה, הקציב ראש הממשלה כמאה מיליון שקל והורה לעשות כל מאמץ כדי לפתח את החיסון הישראלי, אלא שאז החלו קרבות אגו (המכון הביולוגי כפוף למשרד הביטחון באותה מידה שהוא כפוף למשרד ראש הממשלה, ושר הביטחון בני גנץ עשה תרגילים כדי להודיע הודעות הקשורות לחיסון "מתחת לאף״ של נתניהו), ובעיקר הבירוקרטיה של משרד הבריאות. כפי שכתבתי בטור זה כבר לפני כמה חודשים, הפיקוח על הניסויים נמצא באחריות אגף הרוקחות של משרד הבריאות. חלק מאנשי הוועדה שהוקמה שם כדי לפקח על הניסוי הם אנשים עסוקים למדי, ותחילת הניסויים נקבעה על ידם בתום תהליך ארוך ל"אחרי החגים". הניסויים נמצאים כעת ממש בתחילתם.

כעת ניתן להעריך כי אם חברת פייזר הייתה מנהלת את הניסוי שלה לפי השמרנות הישראלית, גם היא הייתה כעת בתחילת הדרך של פיתוח חיסון, או לכל המאוחר באמצעו. למרבה המזל, ברבות ממדינות העולם אושרו ניסויים בבני אדם בנוהלי חירום מיוחדים ולא בשיטה הישראלית (והרי הסיכון מכל יום של מגיפה גדול עשרות מונים מסכנות החיסון).  

ומה בישראל? עכשיו כבר אפשר לכמת את גודל העיכוב: החיסון הישראלי יהיה מוכן לכל המוקדם בחודש יוני במקום באפריל, מה שהיה יכול להיות המצב אילו היה הפיתוח נערך במלוא הקצב. אלה בדיוק החודשיים שבהם, כפי הנראה, יבוצעו החיסונים ההמוניים במרבית מדינות העולם – וחיסון ישראלי עדיין לא יהיה בנמצא.

תע״א

עוד עיכוב חל מינוי מנכ"ל קבוע לתעשייה האווירית, לאחר שהמנכ"ל הקודם, אלוף במילואים נמרוד שפר פרש, והמשנה למנכ"ל איל יוניאן מונה להחליף אותו. בהקשר זה נכונים הפרסומים בתקשורת על כך שהמינוי יתעכב עד שתושג הסכמה בין יו"ר התעשייה האווירית הראל לוקר (לשעבר מנכ"ל משרד רוה"מ תחת נתניהו) ובין מנכ"ל משרד הביטחון, אלוף אמיר אשל (האיש של בני גנץ). בדיקה שערכתי מעלה שגם תהליך ההפרטה של תע"א יתעכב – לפחות עד שתושג הסכמה על המנכ"ל הבא.

אולי יעניין אותך גם