מסעו של רבין מצבא הגנה לישראל לצבא השלום
24 שנים לרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, שלישו הצבאי, תא"ל (מיל') שמעון חפץ, נזכר בדרך שעשה ראש הממשלה המנוח מתפקיד הרמטכ"ל ועד לכל התהליכים שהובילו אותו לקדם את רעיון השלום
שמעון חפץ
| 04/11/2019
יצחק רבין והמלך חוסיין. צילום (ארכיון): AP
לוח השנה של חגי תשרי ומאורעות הזמן הכיל השנה גם את ציון עשרים וחמש שנים להסכם השלום בין ישראל לירדן. חתומים עליו ראש הממשלה, יצחק רבין והמלך חוסיין, זיכרונם לברכה, מנהיגים שהחליפו את מדי הקרב מאז מלחמת ששת הימים לחיילים בצבא השלום באוקטובר 1994. זו הייתה אמירה ברורה וחדה לשתי המדינות ולאזור כולו: "אנו יוצאים היום למלחמה שאין בה הרוגים ופצועים ולא דם ולא סבל, וזו המלחמה היחידה שתענוג להשתתף בה – המלחמה על השלום". כך אמר רבין ביולי 1994.
יצחק רבין בילה את רוב חייו במדים, מעת שירותו בפלמ"ח ועד היותו ראש המטה הכללי של צבא ההגנה לישראל. מסע אי-הלוחמה שלו התחיל בחתימתו על הסכם הפרדת כוחות עם סוריה בגולן (יוני 1974 ) ואחריו החתימה על הסכם הביניים (ספטמבר 1975) בין ישראל למצרים. הסכם הפרדת הכוחות נעשה בתיווכו הנמרץ של שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר, שהיה שבע רצון מהעמדות הפשרניות של הנשיא סאדאת. הסכם הביניים זה היווה שלב נוסף בהתקרבות בין ישראל למצרים, והאיץ את חתימת הסכם השלום המלא, הפעם בתיווכו של נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר.
הגעת הנשיא המצרי לירושלים ונאומו בכנסת ישראל (נובמבר 1977) פילסו את הדרך לחתימה אמיצה של ראש הממשלה בגין והנשיא המצרי סאדאת על הסכם שלום. חתימת הסכם השלום זימנה לנו שעת כושר יחידה לחיזוק השלום הכולל עם כל שכנינו. בין הפעולות שנעשו: הניסיון עם סוריה ועם לבנון, "הסכם אוסלו" עם הפלסטינים ואחריו ההסכם עם ירדן.
נפל בחלקי לשרת כשליש צבאי תחת שר הביטחון יצחק רבין במשך כשבע שנים. במהלכן היו עוד ניסיונות להשיג שלום ולמצוא פתרון להוצאת צה"ל מלבנון ולהערכות מחדש (ינואר-יוני 1985).
"האינתיפאדה", ההתקוממות בשטחים, פרצה לפתע, בלא הכוונה של הנהגת אש"ף בטוניס, בדצמבר 1987. שר הביטחון רבין ערך ביקור עבודה חשוב ביותר בארצות הברית ובו דן במרכיבי בניין כוח ובאיכותו של צה"ל בשנים הבאות. הישגי הביקור: חתימת מזכר הבנה לפיתוח משותף של ה"חץ" ומימון נכבד של המיזם על ידי האמריקנים (כיום אנו עם "חץ-3"); שכבת הגנה עליונה נגד טילים בליסטיים; עסקת מטוסי F-16; אמצעי ראיית לילה למטוסי חיל האוויר; בחינה ורכש של מסוקי סער ומסוקי תקיפה ועוד.
ההשראה משמגר
עם חזרתנו של רבין ארצה, יחד עם הרמטכ"ל דן שומרון ועם אלופי המטה הכללי, סקרו את מפת המציאות באותה העת - העימות עם אוכלוסייה הפלסטינית, ו"לא לטרור". מדיניות צה"ל אינה "לשבור עצמות", אלא לשבור הפגנות, תוך שמירה - גם מול קשיים - על עקרונות החוק והסדר, המוסר והמשמעת שעליהם חונכנו. בקשר לשמירת החוק והסדר בשטחים "המוחזקים", ראוי להזכיר את ידידו ופקודו של רבין כרמטכ"ל, הפרקליט הצבאי הראשי, מאיר שמגר ז"ל, ואת תרומתו ליחסים שבינו לבין המטכ"ל והכנת המערכת הצבאית ומדינת ישראל כולה לאירועי מלחמת "ששת הימים" וההשלכות על השטחים.
לאחר סיום תפקידו כפצ"ר וההתמנות לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, באה החלטתו הנועזת: לאפשר לתושבי השטחים לעתור לבג"ץ כשהם חשים שזכויותיהם נפגעות על ידי המפקד הצבאי בשטחים. בכך, קיבע את כפיפות המפקד הצבאי וממשלת ישראל למשפט הבין-לאומי החל על השטחים. לימים, נצמד רבין לקביעותיו של פקודו וידידו הקרוב, נשיא בית המשפט העליון, השופט מאיר שמגר, בכל הקשור לשלטון החוק, אל מול כל אמצעי העונשין שהוצעו, כמו גירוש, הגליה, הריסת בתים ועוד. "זו מדינה דמוקרטית. התהליך של מתן הכלים הוא איטי ומסובך, אבל זה המגביל העיקרי היום. אני לא חושב שיש לנו דרישות שנוגדות נורמות וערכים", כך אמר רבין בנובמבר 1989.
"אני אף פעם כשר הביטחון, לא הטלתי על צה"ל לפתור את הבעיה אחת ולתמיד. גם כשאני אומר 'רגיעה' זה לא אף אבן או בקבוק תבערה, אלא להוריד את זה לרמה שאפשר לחיות בישראל. כל הזמן זו התמודדות. ישראל עדיין לא סיימה את מלחמת העצמאות", אמר אז יצחק רבין.
רבין נפגש עם פורום המטה הכללי בנובמבר 1989 ואמר לחבריו שעל צה"ל הוטלה משימה ובה שני מרכיבים: הורדת מפלס האלימות, אם אפשר - עד לרגיעה, ולאפשר את תפקוד המערכות האזרחיות, המנהל האזרחי והשלטון המקומי. שני מרכיבים, אפוא: האחד בתחום מדיניות הממשלה, והשני בתחום התהליך המדיני. השוני בין השנה הראשונה לשנייה של ה"התקוממות" הוא בכך שבשנה השנייה הייתה לממשלת ישראל מדיניות כוללת, דבר שלא היה בתחילה. המדיניות שאליה חתר רבין הייתה הצעה לפתרון מדיני מצד אחד, ומהצד השני - המשך פעילות צבאית-ביטחונית.
ממדריד ועד אוסלו
במאי 1989 הממשלה החליטה להיכנס לתהליך מדיני מול הפלסטינים. ארצות הברית הביעה תמיכה בהחלטה. יצחק רבין יזם מהלך מול נשיא מצרים חוסני מובארק. שני המנהיגים נפגשו בקהיר בספטמבר 1989 ודנו בעשר נקודות שגובשו במשותף ושלהן נתן את הסכמתו גם שר החוץ האמריקני בייקר. מובארק פנה אל ערפאת בטוניס ולהנהגה בשטחים, בדרישה לפתוח בדיאלוג שיאפשר תחילת משא ומתן לשלום. שיאם של התהליכים – "ועידת מדריד", בהובלת נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש האב (אוקטובר 1991). הוועידה התקיימה בהשתתפות משלחת ישראלית וארבע משלחות ערביות מסוריה, מירדן, מלבנון וממצרים ומשלחת ירדנית פלסטינית משותפת.
זו הייתה הזדמנות היסטורית לקדם את הסיכויים לשלום אמת במזרח התיכון במשא ומתן ישיר בין הצדדים, אך ההזדמנות הזאת לא הניבה תוצאות. הקיפאון נמשך עד להסכם "אוסלו" בספטמבר 1993, שנחתם בעקבות שיחות חשאיות בין ישראל לאש"ף באוסלו שבנורבגיה. "די לדמעות ולדם, די לקורבנות משני הצדדים", אמר רבין, "אנו מוותרים למען השלום".
כראש הממשלה ראה רבין בהסכם הכרעה מוסרית שבאה מישראל, שהיא חזקה מספיק כדי להפסיק לשלוט על זולתה. לעומתו, ערפאת הגיע למסקנה שאין ביכולתו להגשים ולו חלק קטן ממאוויי הפלסטינים אלא בדרך של פשרה. ההבנה האמיתית בינינו לבין הפלסטינים ובינינו לבין הירדנים היא שתבטיח שלום. בכך, נפתחה האפשרות לחתימת הסכם השלום עם הממלכה ההאשמית, ירדן. לאחר מעגל של שיחות חשאיות בין ידידים והערכה הדדית בין ראש הממשלה רבין למלך חוסיין, הפך המשא ומתן לגלוי, ומאז אנו מציינים כבר עשרים וחמש שנים להסכם השלום.
איני יכול לסיים מבלי להזכיר את אירוע החטיפה של החייל נחשון וקסמן ז"ל, באוקטובר 1994. נחשון הוצא להורג תוך כדי ניסיון חילוץ של סיירת מטכ"ל, בשעה שאיש לא ידע דבר על עצם הפעולה. לאחר הפעולה כינס רבין מסיבת עיתונאים בהשתתפות הרמטכ"ל אהוד ברק במשרד הביטחון בתל-אביב, ובפתח דבריו הפתיע את כולם והצהיר - "אני אחראי". רק לאחר שהרמטכ"ל ברק תאר את פרטי הפעולה, הבינו העיתונאים מה קרה. נשיאת האחריות של רבין כשר הביטחון ואחר כך גם כראש הממשלה, מאפיינת את דמותו והופכת אותו למופת ולדוגמה. את הדמות הזאת פגשתי במשך כל שנות שרותי לצדו בעת עשייתו לביטחון מדינת ישראל.
ארבעה בנובמבר 1995 - נרצח יצחק רבין, לא לפני דבריו הבהירים המהדהדים: "האלימות מכרסמת ביסודות הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה ולבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל".
"עת לאהוב ועת לשנוא, עת מלחמה ועת שלום" ("קהלת").
יהי זכרו של המפקד ולוחם השלום ברוך.
24 שנים לרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, שלישו הצבאי, תא"ל (מיל') שמעון חפץ, נזכר בדרך שעשה ראש הממשלה המנוח מתפקיד הרמטכ"ל ועד לכל התהליכים שהובילו אותו לקדם את רעיון השלום
יצחק רבין והמלך חוסיין. צילום (ארכיון): AP
לוח השנה של חגי תשרי ומאורעות הזמן הכיל השנה גם את ציון עשרים וחמש שנים להסכם השלום בין ישראל לירדן. חתומים עליו ראש הממשלה, יצחק רבין והמלך חוסיין, זיכרונם לברכה, מנהיגים שהחליפו את מדי הקרב מאז מלחמת ששת הימים לחיילים בצבא השלום באוקטובר 1994. זו הייתה אמירה ברורה וחדה לשתי המדינות ולאזור כולו: "אנו יוצאים היום למלחמה שאין בה הרוגים ופצועים ולא דם ולא סבל, וזו המלחמה היחידה שתענוג להשתתף בה – המלחמה על השלום". כך אמר רבין ביולי 1994.
יצחק רבין בילה את רוב חייו במדים, מעת שירותו בפלמ"ח ועד היותו ראש המטה הכללי של צבא ההגנה לישראל. מסע אי-הלוחמה שלו התחיל בחתימתו על הסכם הפרדת כוחות עם סוריה בגולן (יוני 1974 ) ואחריו החתימה על הסכם הביניים (ספטמבר 1975) בין ישראל למצרים. הסכם הפרדת הכוחות נעשה בתיווכו הנמרץ של שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר, שהיה שבע רצון מהעמדות הפשרניות של הנשיא סאדאת. הסכם הביניים זה היווה שלב נוסף בהתקרבות בין ישראל למצרים, והאיץ את חתימת הסכם השלום המלא, הפעם בתיווכו של נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר.
הגעת הנשיא המצרי לירושלים ונאומו בכנסת ישראל (נובמבר 1977) פילסו את הדרך לחתימה אמיצה של ראש הממשלה בגין והנשיא המצרי סאדאת על הסכם שלום. חתימת הסכם השלום זימנה לנו שעת כושר יחידה לחיזוק השלום הכולל עם כל שכנינו. בין הפעולות שנעשו: הניסיון עם סוריה ועם לבנון, "הסכם אוסלו" עם הפלסטינים ואחריו ההסכם עם ירדן.
נפל בחלקי לשרת כשליש צבאי תחת שר הביטחון יצחק רבין במשך כשבע שנים. במהלכן היו עוד ניסיונות להשיג שלום ולמצוא פתרון להוצאת צה"ל מלבנון ולהערכות מחדש (ינואר-יוני 1985).
"האינתיפאדה", ההתקוממות בשטחים, פרצה לפתע, בלא הכוונה של הנהגת אש"ף בטוניס, בדצמבר 1987. שר הביטחון רבין ערך ביקור עבודה חשוב ביותר בארצות הברית ובו דן במרכיבי בניין כוח ובאיכותו של צה"ל בשנים הבאות. הישגי הביקור: חתימת מזכר הבנה לפיתוח משותף של ה"חץ" ומימון נכבד של המיזם על ידי האמריקנים (כיום אנו עם "חץ-3"); שכבת הגנה עליונה נגד טילים בליסטיים; עסקת מטוסי F-16; אמצעי ראיית לילה למטוסי חיל האוויר; בחינה ורכש של מסוקי סער ומסוקי תקיפה ועוד.
ההשראה משמגר
עם חזרתנו של רבין ארצה, יחד עם הרמטכ"ל דן שומרון ועם אלופי המטה הכללי, סקרו את מפת המציאות באותה העת - העימות עם אוכלוסייה הפלסטינית, ו"לא לטרור". מדיניות צה"ל אינה "לשבור עצמות", אלא לשבור הפגנות, תוך שמירה - גם מול קשיים - על עקרונות החוק והסדר, המוסר והמשמעת שעליהם חונכנו. בקשר לשמירת החוק והסדר בשטחים "המוחזקים", ראוי להזכיר את ידידו ופקודו של רבין כרמטכ"ל, הפרקליט הצבאי הראשי, מאיר שמגר ז"ל, ואת תרומתו ליחסים שבינו לבין המטכ"ל והכנת המערכת הצבאית ומדינת ישראל כולה לאירועי מלחמת "ששת הימים" וההשלכות על השטחים.
לאחר סיום תפקידו כפצ"ר וההתמנות לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, באה החלטתו הנועזת: לאפשר לתושבי השטחים לעתור לבג"ץ כשהם חשים שזכויותיהם נפגעות על ידי המפקד הצבאי בשטחים. בכך, קיבע את כפיפות המפקד הצבאי וממשלת ישראל למשפט הבין-לאומי החל על השטחים. לימים, נצמד רבין לקביעותיו של פקודו וידידו הקרוב, נשיא בית המשפט העליון, השופט מאיר שמגר, בכל הקשור לשלטון החוק, אל מול כל אמצעי העונשין שהוצעו, כמו גירוש, הגליה, הריסת בתים ועוד. "זו מדינה דמוקרטית. התהליך של מתן הכלים הוא איטי ומסובך, אבל זה המגביל העיקרי היום. אני לא חושב שיש לנו דרישות שנוגדות נורמות וערכים", כך אמר רבין בנובמבר 1989.
"אני אף פעם כשר הביטחון, לא הטלתי על צה"ל לפתור את הבעיה אחת ולתמיד. גם כשאני אומר 'רגיעה' זה לא אף אבן או בקבוק תבערה, אלא להוריד את זה לרמה שאפשר לחיות בישראל. כל הזמן זו התמודדות. ישראל עדיין לא סיימה את מלחמת העצמאות", אמר אז יצחק רבין.
רבין נפגש עם פורום המטה הכללי בנובמבר 1989 ואמר לחבריו שעל צה"ל הוטלה משימה ובה שני מרכיבים: הורדת מפלס האלימות, אם אפשר - עד לרגיעה, ולאפשר את תפקוד המערכות האזרחיות, המנהל האזרחי והשלטון המקומי. שני מרכיבים, אפוא: האחד בתחום מדיניות הממשלה, והשני בתחום התהליך המדיני. השוני בין השנה הראשונה לשנייה של ה"התקוממות" הוא בכך שבשנה השנייה הייתה לממשלת ישראל מדיניות כוללת, דבר שלא היה בתחילה. המדיניות שאליה חתר רבין הייתה הצעה לפתרון מדיני מצד אחד, ומהצד השני - המשך פעילות צבאית-ביטחונית.
ממדריד ועד אוסלו
במאי 1989 הממשלה החליטה להיכנס לתהליך מדיני מול הפלסטינים. ארצות הברית הביעה תמיכה בהחלטה. יצחק רבין יזם מהלך מול נשיא מצרים חוסני מובארק. שני המנהיגים נפגשו בקהיר בספטמבר 1989 ודנו בעשר נקודות שגובשו במשותף ושלהן נתן את הסכמתו גם שר החוץ האמריקני בייקר. מובארק פנה אל ערפאת בטוניס ולהנהגה בשטחים, בדרישה לפתוח בדיאלוג שיאפשר תחילת משא ומתן לשלום. שיאם של התהליכים – "ועידת מדריד", בהובלת נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש האב (אוקטובר 1991). הוועידה התקיימה בהשתתפות משלחת ישראלית וארבע משלחות ערביות מסוריה, מירדן, מלבנון וממצרים ומשלחת ירדנית פלסטינית משותפת.
זו הייתה הזדמנות היסטורית לקדם את הסיכויים לשלום אמת במזרח התיכון במשא ומתן ישיר בין הצדדים, אך ההזדמנות הזאת לא הניבה תוצאות. הקיפאון נמשך עד להסכם "אוסלו" בספטמבר 1993, שנחתם בעקבות שיחות חשאיות בין ישראל לאש"ף באוסלו שבנורבגיה. "די לדמעות ולדם, די לקורבנות משני הצדדים", אמר רבין, "אנו מוותרים למען השלום".
כראש הממשלה ראה רבין בהסכם הכרעה מוסרית שבאה מישראל, שהיא חזקה מספיק כדי להפסיק לשלוט על זולתה. לעומתו, ערפאת הגיע למסקנה שאין ביכולתו להגשים ולו חלק קטן ממאוויי הפלסטינים אלא בדרך של פשרה. ההבנה האמיתית בינינו לבין הפלסטינים ובינינו לבין הירדנים היא שתבטיח שלום. בכך, נפתחה האפשרות לחתימת הסכם השלום עם הממלכה ההאשמית, ירדן. לאחר מעגל של שיחות חשאיות בין ידידים והערכה הדדית בין ראש הממשלה רבין למלך חוסיין, הפך המשא ומתן לגלוי, ומאז אנו מציינים כבר עשרים וחמש שנים להסכם השלום.
איני יכול לסיים מבלי להזכיר את אירוע החטיפה של החייל נחשון וקסמן ז"ל, באוקטובר 1994. נחשון הוצא להורג תוך כדי ניסיון חילוץ של סיירת מטכ"ל, בשעה שאיש לא ידע דבר על עצם הפעולה. לאחר הפעולה כינס רבין מסיבת עיתונאים בהשתתפות הרמטכ"ל אהוד ברק במשרד הביטחון בתל-אביב, ובפתח דבריו הפתיע את כולם והצהיר - "אני אחראי". רק לאחר שהרמטכ"ל ברק תאר את פרטי הפעולה, הבינו העיתונאים מה קרה. נשיאת האחריות של רבין כשר הביטחון ואחר כך גם כראש הממשלה, מאפיינת את דמותו והופכת אותו למופת ולדוגמה. את הדמות הזאת פגשתי במשך כל שנות שרותי לצדו בעת עשייתו לביטחון מדינת ישראל.
ארבעה בנובמבר 1995 - נרצח יצחק רבין, לא לפני דבריו הבהירים המהדהדים: "האלימות מכרסמת ביסודות הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה ולבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל".
"עת לאהוב ועת לשנוא, עת מלחמה ועת שלום" ("קהלת").
יהי זכרו של המפקד ולוחם השלום ברוך.
