איראן וגמישות ההיסטוריה
האלוף (מיל') דוד עברי על הדיון הציבורי בנוגע למהלכים שעל ישראל נקוט בהם, לקראת סיומו של המו"מ של מעצמות המערב עם איראן בנוגע לתוכנית הגרעין שלה
דוד עברי
| 03/06/2015
צילום: AP
בנושא האיראני נשמעות דעות רבות, תומכות ומתנגדות, למהלכיו של ראש הממשלה נתניהו. זהו דבר מאוד לגיטימי ברגע שהנושא הפך לדיון ציבורי. כל פטריוט ישראלי רואה באיום האיראני איום משמעותי למדינת ישראל וליציבות במזרח התיכון, וכל אחד יכול לחשוב ולהעריך את דרכי הפעולה הנכונות לדעתו, אשר לעיתים אינן זהות לדרכו של ראש הממשלה.
במקרים דומים בעבר, ראשי ממשלה לא הביאו נושאים מסוג זה לדיון ציבורי, אלא השאירו את הדיון בדלתיים סגורות והחתימו שותפי סוד על התחייבות לשמירת סודיות והימנעות משיח תקשורתי בנדון. בכך השאירו ראשי הממשלות את האחריות בידם ואת כושר ההחלטה בידם, כאשר השאירו להיסטוריה לשפוט את מעשיהם.
ברגע שהדיון הופך ציבורי, הרבה מאוד גורמים זרים ולא רלוונטים מעורבים גם הם בתהליכי קבלת ההחלטות. הדיון הציבורי אותו הוביל ראש הממשלה בגאון, הביא למודעות גדולה בעולם והביא להישגי הסנקציות המשמעותיות על איראן, שלהזכיר לא נתנו להם סיכוי רב עם הטלתן. אך הדיון הציבורי הביא לוויתור משמעותי על האחריות העצמית ועל גמישות כושר ההחלטה של ישראל. ברגע הנוכחי קשה לשפוט מה היתה הדרך הנכונה במקרה האיראני, אך בוודאי לא נהגו במקרה זה כפי שנהגו במקרים הקודמים. כל הסכם גרעיני עם איראן, ואני חושב שכל הסכם אפילו ייחשב לטוב, ישבש את כושר העצמאות הישראלית.
המטריד בדיון הציבורי שהוא הפך שטחי מאוד. התקשורת מטבעה מחפשת כותרות ולא עומק ומורכבות. ומה לעשות, הנושא הוא מאוד מורכב ובעייתי ומצריך דיונים מעמיקים וניתוח אופציות והתפתחויות רבות.
מטריד עוד יותר שכדי להצדיק עמדות, מגייסים את ההיסטוריה מבלי שלומדים אותה. אתייחס לאירוע אותו אני מכיר מיד ראשונה לפרטי פרטיו בהיותי מפקד חיל האוויר.
בתקשורת חוזר הטיעון שראש הממשלה בגין החליט על תקיפת הכור למרות שהנשיא רייגן התנגד לתקיפה בשנת 1981. אין שטות גדולה מזו. ראש הממשלה בגין נמנע מלדבר עם האמריקנים על התקיפה. הוא אמנם ביקש מהם לפעול בדרכים דיפלומטיות בצרפת להפסיק את הפרויקט, וזאת החל בתקופת הנשיא קרטר. כאשר הנשיא רייגן נכנס לתפקידו ב-20 בינואר 1981, זה היה לאחר שהקבינט אישר כבר את התקיפה והשאיר את ההחלטה על עיתוי התקיפה לפורום מצומצם.
ממשל רייגן שלח את מזכיר המדינה אלכסנדר הייג לצרפת לשוחח עם נשיא צרפת, אך לא השיג דבר במישור הדיפלומטי, וכך דיווח לבגין.
למיטב ידיעתי והכרתי, לא היתה בשום שלב הידברות או החלפת דעות עם ארה"ב על אפשרות התקיפה הצבאית. ראש הממשלה בגין עשה זאת במכוון. הוא היה משוכנע שעליו ליטול את האחריות בעצמו וכל שיח עם ארה"ב רק יגביל את מרחב ההחלטה שלו.
הנשיא רייגן וממשלו הופתעו בצורה מוחלטת מהתקיפה. הממשל שלח באפריל 1981 את השגריר חביב לפשר בין סוריה לישראל בנושא הכנסת סוללות טילי קרקע-אוויר לבקע' בלבנון, לאחר שהפלנו שני מסוקים סוריים אשר תקפו את הנוצרים. כל מעייניו של הממשל שאך נכנס לתפקידו היה למנוע התפתחות בלתי רצויה בזירה הלבנונית, והנה הופתע מתקיפת הכור ביוני 1981, כחודש וחצי לאחר מכן.
לאחר התקיפה אכן נשמעה ביקורת מהממשל, אבל היה זה מזכיר ההגנה וינברגר שהכריז על "הערכה מחדש" של היחסים הבטחוניים עם ישראל ועצר לזמן מסויים אספקת מטוסי F-16. ייתכן שגם הנשיא לא אהב את התקיפה, אך ביקורת זו היתה קצרה בהינתן שהיציבות באזור נשמרה.
הנשיא רייגן לא ידע על אופצית התקיפה הישראלית. לפיכך, נכון לומר שלא יכול היה להתנגד לדבר שאינו יודע עליו.
לצערי, רמת הדיון השטחית בנושא כל כך עמוק גם מגמישה מאוד את ההיסטוריה.
האלוף (מיל') דוד עברי על הדיון הציבורי בנוגע למהלכים שעל ישראל נקוט בהם, לקראת סיומו של המו"מ של מעצמות המערב עם איראן בנוגע לתוכנית הגרעין שלה
צילום: AP
בנושא האיראני נשמעות דעות רבות, תומכות ומתנגדות, למהלכיו של ראש הממשלה נתניהו. זהו דבר מאוד לגיטימי ברגע שהנושא הפך לדיון ציבורי. כל פטריוט ישראלי רואה באיום האיראני איום משמעותי למדינת ישראל וליציבות במזרח התיכון, וכל אחד יכול לחשוב ולהעריך את דרכי הפעולה הנכונות לדעתו, אשר לעיתים אינן זהות לדרכו של ראש הממשלה.
במקרים דומים בעבר, ראשי ממשלה לא הביאו נושאים מסוג זה לדיון ציבורי, אלא השאירו את הדיון בדלתיים סגורות והחתימו שותפי סוד על התחייבות לשמירת סודיות והימנעות משיח תקשורתי בנדון. בכך השאירו ראשי הממשלות את האחריות בידם ואת כושר ההחלטה בידם, כאשר השאירו להיסטוריה לשפוט את מעשיהם.
ברגע שהדיון הופך ציבורי, הרבה מאוד גורמים זרים ולא רלוונטים מעורבים גם הם בתהליכי קבלת ההחלטות. הדיון הציבורי אותו הוביל ראש הממשלה בגאון, הביא למודעות גדולה בעולם והביא להישגי הסנקציות המשמעותיות על איראן, שלהזכיר לא נתנו להם סיכוי רב עם הטלתן. אך הדיון הציבורי הביא לוויתור משמעותי על האחריות העצמית ועל גמישות כושר ההחלטה של ישראל. ברגע הנוכחי קשה לשפוט מה היתה הדרך הנכונה במקרה האיראני, אך בוודאי לא נהגו במקרה זה כפי שנהגו במקרים הקודמים. כל הסכם גרעיני עם איראן, ואני חושב שכל הסכם אפילו ייחשב לטוב, ישבש את כושר העצמאות הישראלית.
המטריד בדיון הציבורי שהוא הפך שטחי מאוד. התקשורת מטבעה מחפשת כותרות ולא עומק ומורכבות. ומה לעשות, הנושא הוא מאוד מורכב ובעייתי ומצריך דיונים מעמיקים וניתוח אופציות והתפתחויות רבות.
מטריד עוד יותר שכדי להצדיק עמדות, מגייסים את ההיסטוריה מבלי שלומדים אותה. אתייחס לאירוע אותו אני מכיר מיד ראשונה לפרטי פרטיו בהיותי מפקד חיל האוויר.
בתקשורת חוזר הטיעון שראש הממשלה בגין החליט על תקיפת הכור למרות שהנשיא רייגן התנגד לתקיפה בשנת 1981. אין שטות גדולה מזו. ראש הממשלה בגין נמנע מלדבר עם האמריקנים על התקיפה. הוא אמנם ביקש מהם לפעול בדרכים דיפלומטיות בצרפת להפסיק את הפרויקט, וזאת החל בתקופת הנשיא קרטר. כאשר הנשיא רייגן נכנס לתפקידו ב-20 בינואר 1981, זה היה לאחר שהקבינט אישר כבר את התקיפה והשאיר את ההחלטה על עיתוי התקיפה לפורום מצומצם.
ממשל רייגן שלח את מזכיר המדינה אלכסנדר הייג לצרפת לשוחח עם נשיא צרפת, אך לא השיג דבר במישור הדיפלומטי, וכך דיווח לבגין.
למיטב ידיעתי והכרתי, לא היתה בשום שלב הידברות או החלפת דעות עם ארה"ב על אפשרות התקיפה הצבאית. ראש הממשלה בגין עשה זאת במכוון. הוא היה משוכנע שעליו ליטול את האחריות בעצמו וכל שיח עם ארה"ב רק יגביל את מרחב ההחלטה שלו.
הנשיא רייגן וממשלו הופתעו בצורה מוחלטת מהתקיפה. הממשל שלח באפריל 1981 את השגריר חביב לפשר בין סוריה לישראל בנושא הכנסת סוללות טילי קרקע-אוויר לבקע' בלבנון, לאחר שהפלנו שני מסוקים סוריים אשר תקפו את הנוצרים. כל מעייניו של הממשל שאך נכנס לתפקידו היה למנוע התפתחות בלתי רצויה בזירה הלבנונית, והנה הופתע מתקיפת הכור ביוני 1981, כחודש וחצי לאחר מכן.
לאחר התקיפה אכן נשמעה ביקורת מהממשל, אבל היה זה מזכיר ההגנה וינברגר שהכריז על "הערכה מחדש" של היחסים הבטחוניים עם ישראל ועצר לזמן מסויים אספקת מטוסי F-16. ייתכן שגם הנשיא לא אהב את התקיפה, אך ביקורת זו היתה קצרה בהינתן שהיציבות באזור נשמרה.
הנשיא רייגן לא ידע על אופצית התקיפה הישראלית. לפיכך, נכון לומר שלא יכול היה להתנגד לדבר שאינו יודע עליו.
לצערי, רמת הדיון השטחית בנושא כל כך עמוק גם מגמישה מאוד את ההיסטוריה.
