טורקיה לא תשוב להיות בת ברית
פרשנות של עמיר רפפורט: הפיוס עם הטורקים לא יחזיר אותם להיות בני ברית
עמיר רפפורט
| 19/05/2011
אין מקום לתקוות שווא: היחסים עם טורקיה לא יחזרו 11 שנים לאחור, וטורקיה לא תשוב להיות בת הברית הביטחונית הגדולה ביותר של ישראל, ושוק היעד מספר 1 של התעשיות הביטחוניות, כפי שהייתה עד לשנת 2002.
הפיוס של סוף השבוע מבוסס על הצטלבות של אינטרסים ועל מנסיבות איזוריות שהשתנו, יותר מאשר הוא מבטא מצב חדש במערכת היחסים בין שתי הדמוקרטיות המבוססות של המזרח התיכון.
באופן פרדוסקאלי, מי שתמך לכל אורך הדרך יותר מכל מבכך שישראל תתנצל בפני טורקיה, מאז ארועי ה"מרמרה" במאי 2010, זו צמרת צה"ל (בניגוד לעמדה האמוציונאלית של אנשי השייטת בחיל הים, שאוכלים את הלב על כך שישראל מתנצלת על הארוע שבו נפצעו לא מעט מהלוחמים, שחירפו את נפשם על סיפון האוניה).
מה שהטריד את צה"ל מאוד אלה ההליכים המשפטיים שנפתחו בטורקיה כנגד המעורבים במשט (ויבוטלו בעקבות הפיוס) ובעיקר העובדה שישראל איבדה את הידידות עם טורקיה שהייתה חשובה מאוד ליציבות האיזורית. בימי השיא של היחסים בין המדינות, חילות האוויר והים של ישראל נהגו להתאמן בטורקיה, והתעשיות הביטחוניות התחייבו לספק לה את הציוד הטכנולוגי המתקדם ביותר.
שר הביטחון החדש, משה יעלון, נחשב מאז ה"מרמרה" כאחד המתנגדים לתכתיבים הטורקיים, שהוצבו כתנאי לפיוס ולהחזרת השגרירים. יעלון ניהל מגעים עם הטורקים בג'נבה, בניו יורק, ובמספר מקומות נוספים, והמליץ שלא ללכת על התנצלות. בסוף השבוע בירך על הפיוס וציין שהנסיבות השתנו.
מה שהשתנה, בנוסף להתגמשות בדרישות הטורקיות להתנצלות, זה המצב בסוריה. למערכת הביטחון הישראלית יש עניין עצום לחדש את התיאום הביטחוני עם טורקיה, לנוכח ההתפוררות של סוריה והתבססות גורמי ג'יהאד עולמי מעבר לגבול.
מערכת הביטחון לא צפתה את הפיוס טרם הביקור, למרות שהנושא היה על השולחן, ולמרות שראש המטה לביטחון לאומי, אלוף יעקב עמידרור, עסק בו. ההחלטה ללכת על היוזמה של אובאמה, ולהתנצל, התקבלה סופית רק תוך כדי הביקור עצמו, בתמיכת מערכת הביטחון כולה.
אבל, הציפיות הביטחוניות מן הפיוס הן צנועות, שכן יש כמה עובדות בסיסיות שלא השתנו גם לאחר שיחת הטלפון של נתניהו וארדואן ביום שישי.
מה שלא השתנה זה שטורקיה, כמדינה שעיקרה מוסלמית סונית, נמצאת בתוך תהליך פנימי של מעבר מרפובליקה חילונית על פי מורשת כמאל אתא-טורק לרפובליקה איסלמאית על פי מורשת ארדואן - שהיא הגרסה הטורקית של האחים המוסלמים.
במסגרת התהליך, מאז בחירתו ב-2002, ארדואן קודם התחזק פנימית וניטרל את כל הגורמים שהיו אמורים להיו שומרי הגחלת של מורשת אתא-טורק. הוא החליש את הצבא על ידי כך שטפל האשמות על מפקדיו, כך רבים מידידינו מסתובבים כיום בלי שרוכים בבתי כלא. היו כאלה שלא הגיעו להעמדה לדין אבל סולקו מהצבא גם כן. בהמשך, בתהליך של חקיקה, המשיך ארדואן להחליש את הצבא ולשנות את המשטר.
הצבא הטורקי, שבימי השיא של הברית הישראלית-טורקית, היה מעל הממשלה, והוגדר כשומר החוקה והחילוניות הטורקית, איבד מכוחו.
במידה רבה, יותר מאשר ארועי המשט "מרמרה" היו הגורם למשבר ביחסי ישראל-טרוקיה, הם היו רק פרובוקציה, ביטוי להחלטה מושכלת של ארודואן להפנות עורף לישראל ולהתחבב על ההמונים הערביים. התכנית לא ממש הצליחה לו, וטורקיה שילמה מחיר מדיני יקר מול המערב, וזכתה בתמורה רק באהדה מינורית מהאחים המוסלמים ברצועת עזה.
ארודואן עושה עכשיו פניית פרסה, אבל מערכת הביטחון בישראל לא תמהר לשחרר לטורקיה ציוד צבאי טכנולוגי מתקדם, שמסירתו בוטלה בשנה שעברה. טייסי חיל האוויר לא ישובו לשמיים הטורקיים. החשדנות תישאר בעינה, כל עוד האחים המוסלמים ממשיכים לשלוט בטורקיה, ותהום אידיאולוגית עמוקה פעורה בין המדינות.
אין מקום לתקוות שווא: היחסים עם טורקיה לא יחזרו 11 שנים לאחור, וטורקיה לא תשוב להיות בת הברית הביטחונית הגדולה ביותר של ישראל, ושוק היעד מספר 1 של התעשיות הביטחוניות, כפי שהייתה עד לשנת 2002.
הפיוס של סוף השבוע מבוסס על הצטלבות של אינטרסים ועל מנסיבות איזוריות שהשתנו, יותר מאשר הוא מבטא מצב חדש במערכת היחסים בין שתי הדמוקרטיות המבוססות של המזרח התיכון.
באופן פרדוסקאלי, מי שתמך לכל אורך הדרך יותר מכל מבכך שישראל תתנצל בפני טורקיה, מאז ארועי ה"מרמרה" במאי 2010, זו צמרת צה"ל (בניגוד לעמדה האמוציונאלית של אנשי השייטת בחיל הים, שאוכלים את הלב על כך שישראל מתנצלת על הארוע שבו נפצעו לא מעט מהלוחמים, שחירפו את נפשם על סיפון האוניה).
מה שהטריד את צה"ל מאוד אלה ההליכים המשפטיים שנפתחו בטורקיה כנגד המעורבים במשט (ויבוטלו בעקבות הפיוס) ובעיקר העובדה שישראל איבדה את הידידות עם טורקיה שהייתה חשובה מאוד ליציבות האיזורית. בימי השיא של היחסים בין המדינות, חילות האוויר והים של ישראל נהגו להתאמן בטורקיה, והתעשיות הביטחוניות התחייבו לספק לה את הציוד הטכנולוגי המתקדם ביותר.
שר הביטחון החדש, משה יעלון, נחשב מאז ה"מרמרה" כאחד המתנגדים לתכתיבים הטורקיים, שהוצבו כתנאי לפיוס ולהחזרת השגרירים. יעלון ניהל מגעים עם הטורקים בג'נבה, בניו יורק, ובמספר מקומות נוספים, והמליץ שלא ללכת על התנצלות. בסוף השבוע בירך על הפיוס וציין שהנסיבות השתנו.
מה שהשתנה, בנוסף להתגמשות בדרישות הטורקיות להתנצלות, זה המצב בסוריה. למערכת הביטחון הישראלית יש עניין עצום לחדש את התיאום הביטחוני עם טורקיה, לנוכח ההתפוררות של סוריה והתבססות גורמי ג'יהאד עולמי מעבר לגבול.
מערכת הביטחון לא צפתה את הפיוס טרם הביקור, למרות שהנושא היה על השולחן, ולמרות שראש המטה לביטחון לאומי, אלוף יעקב עמידרור, עסק בו. ההחלטה ללכת על היוזמה של אובאמה, ולהתנצל, התקבלה סופית רק תוך כדי הביקור עצמו, בתמיכת מערכת הביטחון כולה.
אבל, הציפיות הביטחוניות מן הפיוס הן צנועות, שכן יש כמה עובדות בסיסיות שלא השתנו גם לאחר שיחת הטלפון של נתניהו וארדואן ביום שישי.
מה שלא השתנה זה שטורקיה, כמדינה שעיקרה מוסלמית סונית, נמצאת בתוך תהליך פנימי של מעבר מרפובליקה חילונית על פי מורשת כמאל אתא-טורק לרפובליקה איסלמאית על פי מורשת ארדואן - שהיא הגרסה הטורקית של האחים המוסלמים.
במסגרת התהליך, מאז בחירתו ב-2002, ארדואן קודם התחזק פנימית וניטרל את כל הגורמים שהיו אמורים להיו שומרי הגחלת של מורשת אתא-טורק. הוא החליש את הצבא על ידי כך שטפל האשמות על מפקדיו, כך רבים מידידינו מסתובבים כיום בלי שרוכים בבתי כלא. היו כאלה שלא הגיעו להעמדה לדין אבל סולקו מהצבא גם כן. בהמשך, בתהליך של חקיקה, המשיך ארדואן להחליש את הצבא ולשנות את המשטר.
הצבא הטורקי, שבימי השיא של הברית הישראלית-טורקית, היה מעל הממשלה, והוגדר כשומר החוקה והחילוניות הטורקית, איבד מכוחו.
במידה רבה, יותר מאשר ארועי המשט "מרמרה" היו הגורם למשבר ביחסי ישראל-טרוקיה, הם היו רק פרובוקציה, ביטוי להחלטה מושכלת של ארודואן להפנות עורף לישראל ולהתחבב על ההמונים הערביים. התכנית לא ממש הצליחה לו, וטורקיה שילמה מחיר מדיני יקר מול המערב, וזכתה בתמורה רק באהדה מינורית מהאחים המוסלמים ברצועת עזה.
ארודואן עושה עכשיו פניית פרסה, אבל מערכת הביטחון בישראל לא תמהר לשחרר לטורקיה ציוד צבאי טכנולוגי מתקדם, שמסירתו בוטלה בשנה שעברה. טייסי חיל האוויר לא ישובו לשמיים הטורקיים. החשדנות תישאר בעינה, כל עוד האחים המוסלמים ממשיכים לשלוט בטורקיה, ותהום אידיאולוגית עמוקה פעורה בין המדינות.
