המחבלים של היום מתוחכמים יותר
ניצב יורם הלוי, מפקד מחוז דרום החדש במשטרה, נלחם מול מחבלים שחטפו את “אוטובוס האמהות” ב-1988, והתפטר מהימ”מ בגלל שהמשימה לחלץ את החייל החטוף נחשון וקסמן הוטלה על סיירת מטכ”ל ולא על היחידה המשטרתית המיוחדת. עד לפני כשבועיים הוא עמד בראש משמר הגבול – שנלחמת בפשיעה כאילו אין טרור, ובמחבלים - כאילו אין פשיעה. ראיון
עמיר רפפורט
| 19/05/2011
אחת ההחלטות המשמעותיות בחייו של ניצב יורם הלוי התקבלה לאחר כישלון החילוץ של החייל החטוף, נחשון וקסמן, בכפר ביר נבאללה ליד ירושלים, ב-14 באוקטבור 1994. וקסמן הוחזק על ידי החמאס בפאתי הכפר. מבצע מזהיר של השב”כ הצליח לאתר את מקום המסתור של המחבלים, בבית נעול מכל עבריו. ראש הממשלה, יצחק רבין ז”ל, החליט על מבצע שינסה לחלץ אותו. הצלחת המבצע הייתה תלויה ביכולת לפרוץ אל תוך הבית בשבריר שניה, כדי לחלץ את החייל החטוף לפני שהמחבלים יתעשתו מן ההלם, ויהרגו אותו. אלא שהפריצה אל הבית התעכבה במשך כמה שניות יקרות. ניסיון החילוץ הסתיים במותם של וקסמן ושל סרן ניר פורז, מכח סיירת מטכ”ל שפרץ אל הבית. המחבלים נהרגו אף הם, אך לא היתה בכך שום נחמה.
הלוי היה אז קצין המבצעים של היחידה המשטרתית המיוחדת (הימ”מ). הוא זעם על כך שמשימת החילוץ ניתנה על ידי צה”ל לסיירת מטכ”ל (אהוד ברק, הרמטכ”ל באותם ימים וכיום שר הביטחון, היה בעברו ממפקדי הסיירת) ולא ליחידה המשטרתית, שחילוץ בני ערובה הוא המשימה העליונה שלה, תכלית קיומה. הלוי לא חשב פעמיים ושיגר מכתב התפטרות, שבעקבותיו עזב את הימ”מ לאלתר. הוא מאמין עד היום שהימ”מ הייתה יכולה לבצע את משימת החילוץ בצורה מקצועית יותר, ואולי אפילו להצליח, שכן להבדיל מסיירת מטכ”ל, שעסוקה במגוון רחב של משימות וחילוץ בני ערובה הוא אחת מן ההתמחויות שלה – היחידה המשטרתית המיוחדת מתמקדת באימונים לקראת משימה זו, יום-יום, שעה-שעה.
זה יכול לקרות גם כיום, שמשימת חילוץ בני ערובה תינתן לסיירת מטכ”ל ולא לימ”מ - אם חלילה יהיה ארוע נוסף כזה?
"קשה לי להאמין שזה יקרה שוב. המודעות של אנשי המקצוע בתחום הזה היא שיש רק יחידה אחת מתאימה", אומר ניצב הלוי. "זה לא אומר שיחידות אחרות אינן טובות או אינן נמצאות ביכולות מבצעית טובה למשימת השתלטות, אבל הימ”מ היא היחידה שמעולם לא עזבה את היכולת הזאת ומעולם לא הפסיקה לפתח שיטות ואמצעים סביב היכולת של חילוץ בני ערובה. לכן, היא נחשבת כמתאימה ביותר ביכולת שלה לפתור אירוע כזה. מטבע הדברים, גם יחידות אחרות הבינו את העובדה שהימ”מ זו היחידה לחילוץ בני ערובה והן המשיכו לתחומים אחרים, ופיתחו יכולות אחרות שאין לימ”מ.
“אבל, צריך לזכור שגם הימ”מ לא יכולה תמיד לתת מענה לכל נפח של אירוע. יכול להיות אירוע של בני ערובה במבנה כל כך גדול, שאפילו ארבע יחידות לא יצליחו לפתור אותו. אז יש יחידות צבאיות אחרות בעלות יכולת השתלטות (בנוסף לסיירת מטכ”ל – גם יחידת הקומנדו הימי), ויש להן יכולת לעבוד בשיתוף פעולה עם הימ”מ. בשנים האחרונות, השת”פ מתפתח בין מפקדי הצוותים ומפקדי היחידות, בהבנה שהיחידות האלה צריכות לעבוד יחד. הרבה מאוד תרגילים בוצעו בשיתוף פעולה מלא. לעיתים, יחידה שלמה סופחה לימ”מ ולעיתים להפך. ישנה יכולת משותפת גם לאירוע אחד וגם לפיצול אירועים. ישנה יכולת של המדינה לתת מענה לאירועים מסוג זה”.
ככלל, אתה חושב שתרחיש של לקיחת בני ערובה וניהול פיגוע מיקוח “קלאסי” רלוונטי גם כיום?
"ההיסטוריה מלמדת שאירוע של בני ערובה מתרחש אחת לשנים רבות. אם נתייחס לטראומה שאירוע כזה מייצר, אז אין ספק שחייבים להיות מוכנים אליו. קח לדוגמא את האירוע בחודש אוגוסט האחרון של פריצת הגדר על ידי מחבלים מגבול מצרים וכניסה לשטח ישראל. המחבלים חוסלו על ידי צה”ל מהאוויר, אבל אירוע כזה מהר מאוד היה יכול להתפתח לפיגוע מיקוח עם בני ערובה. מספיק שאותה קבוצת מחבלים הייתה רצה לתוך יישוב ומתפזרת, וכל אחד היה תופס מבנה אחד, והנה לך אירוע של בני ערובה – לא מתוכנן. לכן, הצורך שלנו כמדינה לפתח ידע ולשמר יחידה שתוכל לתת מענה במקרים כאלה, הוא הכרחי. זה מצב שבו כל הזמן היחידות צריכות להשתכלל ולהיות מוכנות”.
האם פיגועי המיקוח בכל העולם נעשים מורכבים יותר?
"ראשית, אני לא מאמין שיש אירוע שדומה במאפייניו לעבר. קודם כל, על פי סוג המחבלים, האופי שלהם, האמצעים שברשותם, ההכשרות שהם מקבלים בשנים האחרונות מכל מקום בעולם והיכולת שלהם להתמודד מול כוחות מיומנים. המחבל של היום, בטח אם הוא בוחר בסוג כזה של אירוע – של השתלטות לצורך פיגוע מיקוח – חייב להיות בעל יכולות הרבה יותר גבוהות מאשר בעבר.
"אני לא מאמין שניפגש בחוליה שתחליט לבצע פיגוע כזה, שיהיו ברשותה רק סכינים, או שתבוא מהכפרים או ללא תכנון מפורט. היא תבוא כמובן עם הכשרות וידע ואמצעים הרבה יותר מתוכחמים ממה שהיה מקובל. לגבי הצד שלנו, הייתי אומר שגם אנחנו לא נשארנו באותה שיטת לחימה כמו פעם. גם אצלנו שיטות העבודה שוכללו, וכך גם אמצעי הלחימה – יכולת הדיוק קטלנית יותר, והשתפרה היכולת להבחין בין אויב לידיד. השיטות שלנו יהיו הרבה יותר התקפיות – חדות ומדויקות. אני מקווה מאוד שבמשוואה הזאת ידנו תהיה על העליונה, כפי שהייתה בעבר”.
מקרה כמו חטיפת החייל גלעד שליט, שנלקח לעזה ולא הייתה לנו אפילו את היכולת לנסות ולחלץ אותו, עד שהוא הוחזר לישראל בעסקה של חילופי שבויים, אינו מעיד על כך שלא תמיד יש מענה לצד שלנו?
“אמרתי, שהזמן משכלל את כל הגופים, גם את אלה שחוטפים וגם את אלה שאמורים לחלץ. גם את אלה שתוקפים וגם את אלה שמגינים. אולי במקרה הזה הייתה יכולת יותר טובה של התוקפים לשמור על החטוף ולא לאפשר יכולת מודיעינית. האם הייתה יכולת חילוץ לימ”מ או ליחידות אחרות בהינתן מודיעין ספציפי? זה כבר סיפור אחר. זו שאלה מאוד מורכבת של סיכון מול סיכוי, ופה יש שאלות הרבה יותר מקצועיות, וניתן להתייחס אליהן במישורים אחרים. ראינו במקרה של וקסמן ז”ל, שהיכולת לחלץ בן ערובה אחד היא הרבה יותר מורכבת ובעייתית מאשר חילוץ של בני ערובה רבים. הסיכוי להיכשל באירוע מהסוג הזה כישלון של 100 אחוז הוא גבוה. אם לא הצלחת להוציא אותו חי – אז לא משנה מה עשית או כמה התקרבת - יש לך 100 אחוז כישלון. לעומת זאת, בארוע עם חטופים רבים, גם אם 10 אחוזים נפגעו, אז עדיין יש לך 90 אחוז שחולצו, וזו הצלחה. לכן, סוג כזה של אירוע הוא מאוד מורכב ולא נכון היום להתייחס אליו בדיעבד”.
כנגד כל הסיכויים
כאשר ניצב יורם הלוי מדבר על הימ”מ, ניכר הקשר הרגשי שלו אל היחידה, ולא בכדי. הקריירה שלו קשורה קשר עמוק ליחידה המשטרתית המיוחדת, והיא התפתחה בצורה מאוד לא שגרתית ולא מקובלת. הלוי בן ה-48, שגדל במשפחה בת 12 אחים בירושלים, התחיל את דרכו בכלל בגדוד 202 של הצנחנים, במסגרתו לחם במלחמת לבנון הראשונה, ב-1982.
אחרי השחרור מצה”ל, ליווה ללשכת הגיוס של המשטרה חבר שרצה להתקבל לימ”מ. החבר לא התקבל, אבל איכשהו הלוי עצמו שוכנע להצטרף ליחידה, מבלי שהתכוון לכך מראש. הוא יצא לקורס קצינים ובשנת 1988 מצא את עצמו כאחד הלוחמים בכוח שהשתלט על “אוטבוס האמהות” שהוביל נשים שעבדו בקריה למחקר גרעיני ליד דימונה. מחבלים שחדרו ממצרים השתלטו עליו. בחילוץ נהרגו המחבלים וגם שלושה מנוסעי האוטובוס.
יורם הלוי חשב שהוא יוצא לאזרחות ביום בו התפטר מהימ”מ, לאחר כישלון החילוץ של נחשון וקסמן, אבל תחת זאת שוכנע לקבל את הפיקוד על יחידת המסתערבים (ימ”ס) המשטרתית, שעיקר פעילותה ביהודה ושומרון. לאחר מכן פיקד על יחידה משטרתית מובחרת נוספת – יחידת “הדגעונים”, המבצעת משימות מיוחדות באיזור ירושלים. הלוי מונה לעמוד בראש היחידה המרחבים (ימ”ר) של ירושלים, היה מפקד “מרחב דוד” האחראי על העיר העתיקה בירושלים, פיקד בהמשך על כל כוחות משמר הגבול בירושלים, ואז התבקש במפתיע לחזור לימ”מ, 12 שנים אחרי שהתפטר מן היחידה – הפעם כדי לפקד עליה. הלוי הספיק לשמש כניצב במשטרת ישראל כראש האגף האחראי על התנדבות ועל הקשר עם הקהילה, לפני שמונה למפקד משמר הגבול, במסגרת תפקיד זה הוא היה אחראי על כלל היחידות המשטרתיות המיוחדות, הכפופות למג”ב, ובכלל זה הימ”מ.
ככלל, ניצב יורם הלוי, מודה בראיון מיוחד לישראל דיפנס, כי משמר הגבול הישראלי הוא יחידה יוצאת דופן - גוף השייך למשטרת ישראל וחצי מהסד”כ שלו מבוסס על חיילי חובה - רחוק מאוד מהמשמעות המילולית של השם - שאמור לבטא בראש ובראשונה הגנה על הגבולות.
“משמר הגבול הוקם ב-1953 והוגדר אז כ’חיל הספר’, ולאחר מכן קיבל את השם ‘משמר הגבול’”, אומר ניצב הלוי. “אז הוא באמת פעל בגבולות. זה היה יעודו המקורי. בשנים האחרונות, מג”ב יותר ויותר מתכנס לתוך הערים. יותר ויותר פונה להתעסק בפשיעה. יותר צמוד למשטרה הכחולה.
“כיום, כבר לא בדיוק ניתן לקרוא לו מג”ב הקלאסי – גם האמצעים, מיון ואיכות כוח אדם יותר מתכנסת לתחום הפשיעה. אנחנו נמצאים יותר במגזר הכפרי, שם אנחנו מתמודדים גם עם פשיעה חקלאית על כל גווניה.
“המפכ”ל הנוכחי, רב ניצב יוחנן דנינו, קבע את שנת הכהונה הראשונה שלו כ’שנת המפנה’ - בהתנהלות המשטרה במגוון רחב של נושאים. לא מעט שינויים התבצעו בעקבות כך, ומג”ב לקח את שנת המפנה הזאת כמה צעדים קדימה.
“עברנו בשנה האחרונה שינויים דרמטיים – עם הקמת יחידות שמכונות “101” (יחידות שמורכבות מ-100 שוטרים ומפקד אחד בלבד) שמשנות את תחושת הביטחון וכל מה שקשור לשיטור הקהילתי הקמנו את כל יחידות ההתנדבות שלנו – משהו חדשני. רק לאחרונה ניהלנו תרגיל בו מפקד מרחב מתנדב גייס את המתנדבים שלו ועשה מבצע בדרום הארץ, ואנחנו רק פיקחנו מסביב. זה דבר ייחודי במג”ב. הקמנו בית ספר שמכשיר את כל המתנדבים.
“עשינו עוד שינויים בתוך מג”ב – מדים שהחלפנו, הופעה חדשה. כתבנו אמנה שכל מפקד במג”ב חתום עליה. הוא מתחייב למדיניות המפכ”ל - לשרת את האזרח ולדאוג לרווחת השוטר. יש מגוון גדול של נושאים שכל מפקד חתום עליה. השינויים האלה הם כתוצאה משנת המפנה שהמפכ”ל קבע”.
אבל, בכל זאת, חצי מהסד”כ שלך עדיין מבוסס על חיילים בשירות סדיר. אני מניח שהם מתעסקים יותר בבט”ש קלאסי, באיזור יהודה ושומרון ובמרחב שמכונה “עוטף ירושלים”, מאשר בפשיעה?
“כולם עוסקים בכל. יש לנו שילוביות מאוד מעניינת וזה קורה רק במג”ב בקנה מידה גדול. כ-50 אחוז מהחיל בשירות חובה. למעשה, הם משתלבים ביחד גם עם אנשי קבע, קצינים ושוטרי חובה ביחד. גם אם יש צוות של 3 לוחמים – בתוכו יהיה שוטר חובה, מ”כ איש קבע ולפעמים גם קצין. זה שילוביות במג”ב.
“מג”ב הוא חיל מאוד ורסטילי. יש בו את המגוון הגדול ביותר של איכויות ויכולות של אנשים. מצד אחד, תמצא את הימ”מ. היא בין הטובות בעולם בתחום החילוץ בני ערובה ולוחמה בטרור. דרך יחידות מסתערבות הפועלות בתוך תחומי איו”ש, ירושלים ודרום – שלוש יחידות וגם שם איכות לחימה גבוהה מאוד במורכבות שיש. לצד זה, יש את יחידות הפשיעה שהוקמו לאחרונה, ויחידות המתעסקות בהפרות סדר – מג”ב הוא הגוף היחידי המומחה לתחום הפרות סדר. הוא תמיד נמצא בקו העימות. סיירות משמר הגבול הן יחידות של הפרות סדר בעיקר, לצד פעילות שוטפת. ויש גם את פלוגות הבט”ש הנמצאות בעיקר ביו”ש או ב’עוטף ירושלים’ – פלוגות קו וביטחון שוטף. תוסיף לזה את המגזר הכפרי חקלאי ותמצא חיל מאוד מורכב ומעניין. עם סדר גודל של כשמונת אלפים לוחמים, כשליש מכוחה של משטרת ישראל. יחד עימם 7,500 מתנדבים וכ-1,600 מילואימניקים. זה חיל ענקי שיש לו השפעה דרמטית על הביטחון השוטף במדינה ועל כל פעילות המשטרה”.
יחידות המסתערבים - לוחמים ש”מתחפשים” לערבים - עדיין רלוונטיות? התרגיל לא מיצה את עצמו?
“מסתבר שזה עדיין רלוונטי. יש מעצרים, שעדיין מתבצעים על ידי מסתערבים. כמובן, שצריך לשכלל את הפעילות. אין מבצע אחד הדומה לשני. אסור להגיע למצב של שאננות, כי ההבדל בין הצלחה לכישלון תלוי לעיתים במילה אחת, במשפט אחד, בתנועה או במבט שיכול לשנות את כל התמונה. המשימות הן מאוד רלוונטיות והן בסיכון גבוה מאוד. האישור להן מגיע מדרגות בכירים. כל פעילות מגיעה לרמה של אלוף או מפקד אוגדה שקיבל סמכות מאלוף, ולכן הפעילות הזאת אינה שגרתית. היחידות פועלת כל הזמן. כמפקד של יחידה כזאת, אתה צריך להיות תמיד ער לעובדה שהשטח משתנה. הדמויות משתנות ויכולת החשיפה שלך בשטח גבוהה מאוד, ולכן – גם אם יש ארבע פעילויות מסוערבות באותו יום, לא ניתן לאפשר לשאננות להשתלט עליך”.
איך יחידות המסתערבים של מג”ב עובדות מול יחידת המסתערבים של צה”ל – “דובדבן”?
“יש תיאום מצוין בין היחידות. יש גורם מתאם באוגדה שיודע לחלק את המשימות כך שיש תקופות שאין זמן לנשום ויש גם תקופות שרבים על פעילות, אז זה עולה ויורד. עכשיו, אנחנו בתקופת הביניים שרבים קצת על משימות”.
מרגישים התחממות מסויימת במצב הביטחוני ביהודה ושומרון?
“דווקא בתקופה האחרונה פחות, למרות ששוב במונחים שלנו, ירידה זה עדיין לא אפס פעילות. אנחנו מתייחסים לכמה עשרות פעילויות בחודש כשגרה. תקופה לחוצה, אם לעשות את השוואה, יכולה להתבטא ב-4-5 משימות ביום”.
התיאום עם ההרשות הפלשתינית ביהודה ושומרון נשמר ברמה גבוהה? הוא לא ירד בחודשים האחרונים?
“התיאום נשמר ברמה גבוהה, הוא בדרך כלל מתבצע בדרגים בכירים. בדרגי השטח יש הבנה ויש תיאום ואמון בין הצדדים”.
יש הרבה פעילות במרחב האורבני?
“זו פעילות שמתבצעת כל הזמן. ישנם אזורים שאירועי הפרות הסדר הם קבועים ובכל פעם יש לנו שם נפגעים, למשל במקומות שבהם יש מחאה קבועה כנגד בניית גדר ההפרדה בין ישראל לרשות הפלשתינית.
“הפרות סדר אחרות מתרחשות בעקבות מעצרים. כל מעצר שמתבצע בשטחים מלווה בהפרות סדר – זריקות אבנים, בקבוקי תבערה. יש נפגעים לכוחותינו.
“כמובן, שיש אמצעים שמשתכללים בגלל זה. אנחנו מגיעים יותר מוגנים עם יכולת תגובה קלילה יותר. מגיבה יותר. היכולת שלך לזוז במהירות ולהשיב ירי – זה לא פשוט. במיוחד אם אתה גם ממוגן. אתה לא רק רוצה לעמוד במקום ממוגן, אתה גם צריך לרדוף אחר החשוד ולעצור אותו. לא רק להשתמש בירי לעברו. פה אתה צריך להיות קל וזריז. למצוא איזון בין שריון לזרירות. אם אתה משתמש ברכב ממוגן אז לא נכון יהיה גם לשים מיגון אישי על הלוחם. אז אתה אומר אוקיי, בנקודת זמן הוא צריך להיות ממוגן וברגע שניתן לרדוף במקום ירי – אז כן שתהיה פריקה והיא תהיה מהירה ואז הוא יכול לרוץ וכן לתפוס. גם אחרי המעצר יש זריקות בקבוקי תבערה או ירי אז הוא חוזר לרכב הממוגן. היכולת להחליף זהויות, בפעילות מסתערבים, ולהחליף מוד של פעילות בשטחים לתוך הארץ – גם כן נדרשת”.
יש התפתחויות בתחום של אמצעי אל-הרג?
“בשנים האחרונות פותחו לא מעט אמצעים – כמו “הצעקה”, וה”וונום” – שזה למעשה סט של רימוני עשן שנורה מעל ג’יפ. כיום מפתחים רובוטים שיתקרבו יותר לאזורים של הפרות סדר ויעיפו את האמצעים האלה במקום הלוחמים”.
ומה לגבי התדמית של מג”ב? מה נעשה כדי לשפר אותה?
“אנחנו מודעים לנזק שיכולה לגרום בעיטה או סטירה של שוטר מג”ב לפלשתיני או לכל אחד שנמצא בנקודת חיכוך כלשהי. מצד שני, אין לנו דרך לפעול באזורים של הפרות סדר ללא אנשים. החינוך הוא להבנה ולסובלנות ודרך ארץ וגישה אישית ישירה של בני אדם. יש לנו בית ספר שלם שמחנך את החבר’ה האלה איך להתנהג. יש לנו בסיס הדרכה שכל שוטר מג”ב עובר דרכו. ויש לנו מערכת חינוך המותאמת לצבא, ודרך כל אלה אנו אמורים להביא את השוטרים לתגובה יותר טובה, אבל אני מודע שלעולם לא נוכל לסגור את הפינה הזאת לחלוטין.
“זה עדיין יכול לקרות וגם אם זה קורה צריך להבין שזה נגמר באירוע נקודתי. אני מבקש מהאזרח לפני שהוא שופט, שיסתכל קצת יותר רחב – הילדים האלה שמתגייסים למג”ב הם הילדים שלנו – אנחנו מאמנים אותם ושולחים אותם למצב הזה. אנו מציבים מולם דילמות קשות מאוד שאנחנו כמפקדים לא תמיד יודעים לתת להם מענה.
“אני מאוד גאה בחיל הזה. איכות כוח האדם עולה והדרישה לשרת בחיל הזה גוברת משנה ולשנה".
אחת ההחלטות המשמעותיות בחייו של ניצב יורם הלוי התקבלה לאחר כישלון החילוץ של החייל החטוף, נחשון וקסמן, בכפר ביר נבאללה ליד ירושלים, ב-14 באוקטבור 1994. וקסמן הוחזק על ידי החמאס בפאתי הכפר. מבצע מזהיר של השב”כ הצליח לאתר את מקום המסתור של המחבלים, בבית נעול מכל עבריו. ראש הממשלה, יצחק רבין ז”ל, החליט על מבצע שינסה לחלץ אותו. הצלחת המבצע הייתה תלויה ביכולת לפרוץ אל תוך הבית בשבריר שניה, כדי לחלץ את החייל החטוף לפני שהמחבלים יתעשתו מן ההלם, ויהרגו אותו. אלא שהפריצה אל הבית התעכבה במשך כמה שניות יקרות. ניסיון החילוץ הסתיים במותם של וקסמן ושל סרן ניר פורז, מכח סיירת מטכ”ל שפרץ אל הבית. המחבלים נהרגו אף הם, אך לא היתה בכך שום נחמה.
הלוי היה אז קצין המבצעים של היחידה המשטרתית המיוחדת (הימ”מ). הוא זעם על כך שמשימת החילוץ ניתנה על ידי צה”ל לסיירת מטכ”ל (אהוד ברק, הרמטכ”ל באותם ימים וכיום שר הביטחון, היה בעברו ממפקדי הסיירת) ולא ליחידה המשטרתית, שחילוץ בני ערובה הוא המשימה העליונה שלה, תכלית קיומה. הלוי לא חשב פעמיים ושיגר מכתב התפטרות, שבעקבותיו עזב את הימ”מ לאלתר. הוא מאמין עד היום שהימ”מ הייתה יכולה לבצע את משימת החילוץ בצורה מקצועית יותר, ואולי אפילו להצליח, שכן להבדיל מסיירת מטכ”ל, שעסוקה במגוון רחב של משימות וחילוץ בני ערובה הוא אחת מן ההתמחויות שלה – היחידה המשטרתית המיוחדת מתמקדת באימונים לקראת משימה זו, יום-יום, שעה-שעה.
זה יכול לקרות גם כיום, שמשימת חילוץ בני ערובה תינתן לסיירת מטכ”ל ולא לימ”מ - אם חלילה יהיה ארוע נוסף כזה?
"קשה לי להאמין שזה יקרה שוב. המודעות של אנשי המקצוע בתחום הזה היא שיש רק יחידה אחת מתאימה", אומר ניצב הלוי. "זה לא אומר שיחידות אחרות אינן טובות או אינן נמצאות ביכולות מבצעית טובה למשימת השתלטות, אבל הימ”מ היא היחידה שמעולם לא עזבה את היכולת הזאת ומעולם לא הפסיקה לפתח שיטות ואמצעים סביב היכולת של חילוץ בני ערובה. לכן, היא נחשבת כמתאימה ביותר ביכולת שלה לפתור אירוע כזה. מטבע הדברים, גם יחידות אחרות הבינו את העובדה שהימ”מ זו היחידה לחילוץ בני ערובה והן המשיכו לתחומים אחרים, ופיתחו יכולות אחרות שאין לימ”מ.
“אבל, צריך לזכור שגם הימ”מ לא יכולה תמיד לתת מענה לכל נפח של אירוע. יכול להיות אירוע של בני ערובה במבנה כל כך גדול, שאפילו ארבע יחידות לא יצליחו לפתור אותו. אז יש יחידות צבאיות אחרות בעלות יכולת השתלטות (בנוסף לסיירת מטכ”ל – גם יחידת הקומנדו הימי), ויש להן יכולת לעבוד בשיתוף פעולה עם הימ”מ. בשנים האחרונות, השת”פ מתפתח בין מפקדי הצוותים ומפקדי היחידות, בהבנה שהיחידות האלה צריכות לעבוד יחד. הרבה מאוד תרגילים בוצעו בשיתוף פעולה מלא. לעיתים, יחידה שלמה סופחה לימ”מ ולעיתים להפך. ישנה יכולת משותפת גם לאירוע אחד וגם לפיצול אירועים. ישנה יכולת של המדינה לתת מענה לאירועים מסוג זה”.
ככלל, אתה חושב שתרחיש של לקיחת בני ערובה וניהול פיגוע מיקוח “קלאסי” רלוונטי גם כיום?
"ההיסטוריה מלמדת שאירוע של בני ערובה מתרחש אחת לשנים רבות. אם נתייחס לטראומה שאירוע כזה מייצר, אז אין ספק שחייבים להיות מוכנים אליו. קח לדוגמא את האירוע בחודש אוגוסט האחרון של פריצת הגדר על ידי מחבלים מגבול מצרים וכניסה לשטח ישראל. המחבלים חוסלו על ידי צה”ל מהאוויר, אבל אירוע כזה מהר מאוד היה יכול להתפתח לפיגוע מיקוח עם בני ערובה. מספיק שאותה קבוצת מחבלים הייתה רצה לתוך יישוב ומתפזרת, וכל אחד היה תופס מבנה אחד, והנה לך אירוע של בני ערובה – לא מתוכנן. לכן, הצורך שלנו כמדינה לפתח ידע ולשמר יחידה שתוכל לתת מענה במקרים כאלה, הוא הכרחי. זה מצב שבו כל הזמן היחידות צריכות להשתכלל ולהיות מוכנות”.
האם פיגועי המיקוח בכל העולם נעשים מורכבים יותר?
"ראשית, אני לא מאמין שיש אירוע שדומה במאפייניו לעבר. קודם כל, על פי סוג המחבלים, האופי שלהם, האמצעים שברשותם, ההכשרות שהם מקבלים בשנים האחרונות מכל מקום בעולם והיכולת שלהם להתמודד מול כוחות מיומנים. המחבל של היום, בטח אם הוא בוחר בסוג כזה של אירוע – של השתלטות לצורך פיגוע מיקוח – חייב להיות בעל יכולות הרבה יותר גבוהות מאשר בעבר.
"אני לא מאמין שניפגש בחוליה שתחליט לבצע פיגוע כזה, שיהיו ברשותה רק סכינים, או שתבוא מהכפרים או ללא תכנון מפורט. היא תבוא כמובן עם הכשרות וידע ואמצעים הרבה יותר מתוכחמים ממה שהיה מקובל. לגבי הצד שלנו, הייתי אומר שגם אנחנו לא נשארנו באותה שיטת לחימה כמו פעם. גם אצלנו שיטות העבודה שוכללו, וכך גם אמצעי הלחימה – יכולת הדיוק קטלנית יותר, והשתפרה היכולת להבחין בין אויב לידיד. השיטות שלנו יהיו הרבה יותר התקפיות – חדות ומדויקות. אני מקווה מאוד שבמשוואה הזאת ידנו תהיה על העליונה, כפי שהייתה בעבר”.
מקרה כמו חטיפת החייל גלעד שליט, שנלקח לעזה ולא הייתה לנו אפילו את היכולת לנסות ולחלץ אותו, עד שהוא הוחזר לישראל בעסקה של חילופי שבויים, אינו מעיד על כך שלא תמיד יש מענה לצד שלנו?
“אמרתי, שהזמן משכלל את כל הגופים, גם את אלה שחוטפים וגם את אלה שאמורים לחלץ. גם את אלה שתוקפים וגם את אלה שמגינים. אולי במקרה הזה הייתה יכולת יותר טובה של התוקפים לשמור על החטוף ולא לאפשר יכולת מודיעינית. האם הייתה יכולת חילוץ לימ”מ או ליחידות אחרות בהינתן מודיעין ספציפי? זה כבר סיפור אחר. זו שאלה מאוד מורכבת של סיכון מול סיכוי, ופה יש שאלות הרבה יותר מקצועיות, וניתן להתייחס אליהן במישורים אחרים. ראינו במקרה של וקסמן ז”ל, שהיכולת לחלץ בן ערובה אחד היא הרבה יותר מורכבת ובעייתית מאשר חילוץ של בני ערובה רבים. הסיכוי להיכשל באירוע מהסוג הזה כישלון של 100 אחוז הוא גבוה. אם לא הצלחת להוציא אותו חי – אז לא משנה מה עשית או כמה התקרבת - יש לך 100 אחוז כישלון. לעומת זאת, בארוע עם חטופים רבים, גם אם 10 אחוזים נפגעו, אז עדיין יש לך 90 אחוז שחולצו, וזו הצלחה. לכן, סוג כזה של אירוע הוא מאוד מורכב ולא נכון היום להתייחס אליו בדיעבד”.
כנגד כל הסיכויים
כאשר ניצב יורם הלוי מדבר על הימ”מ, ניכר הקשר הרגשי שלו אל היחידה, ולא בכדי. הקריירה שלו קשורה קשר עמוק ליחידה המשטרתית המיוחדת, והיא התפתחה בצורה מאוד לא שגרתית ולא מקובלת. הלוי בן ה-48, שגדל במשפחה בת 12 אחים בירושלים, התחיל את דרכו בכלל בגדוד 202 של הצנחנים, במסגרתו לחם במלחמת לבנון הראשונה, ב-1982.
אחרי השחרור מצה”ל, ליווה ללשכת הגיוס של המשטרה חבר שרצה להתקבל לימ”מ. החבר לא התקבל, אבל איכשהו הלוי עצמו שוכנע להצטרף ליחידה, מבלי שהתכוון לכך מראש. הוא יצא לקורס קצינים ובשנת 1988 מצא את עצמו כאחד הלוחמים בכוח שהשתלט על “אוטבוס האמהות” שהוביל נשים שעבדו בקריה למחקר גרעיני ליד דימונה. מחבלים שחדרו ממצרים השתלטו עליו. בחילוץ נהרגו המחבלים וגם שלושה מנוסעי האוטובוס.
יורם הלוי חשב שהוא יוצא לאזרחות ביום בו התפטר מהימ”מ, לאחר כישלון החילוץ של נחשון וקסמן, אבל תחת זאת שוכנע לקבל את הפיקוד על יחידת המסתערבים (ימ”ס) המשטרתית, שעיקר פעילותה ביהודה ושומרון. לאחר מכן פיקד על יחידה משטרתית מובחרת נוספת – יחידת “הדגעונים”, המבצעת משימות מיוחדות באיזור ירושלים. הלוי מונה לעמוד בראש היחידה המרחבים (ימ”ר) של ירושלים, היה מפקד “מרחב דוד” האחראי על העיר העתיקה בירושלים, פיקד בהמשך על כל כוחות משמר הגבול בירושלים, ואז התבקש במפתיע לחזור לימ”מ, 12 שנים אחרי שהתפטר מן היחידה – הפעם כדי לפקד עליה. הלוי הספיק לשמש כניצב במשטרת ישראל כראש האגף האחראי על התנדבות ועל הקשר עם הקהילה, לפני שמונה למפקד משמר הגבול, במסגרת תפקיד זה הוא היה אחראי על כלל היחידות המשטרתיות המיוחדות, הכפופות למג”ב, ובכלל זה הימ”מ.
ככלל, ניצב יורם הלוי, מודה בראיון מיוחד לישראל דיפנס, כי משמר הגבול הישראלי הוא יחידה יוצאת דופן - גוף השייך למשטרת ישראל וחצי מהסד”כ שלו מבוסס על חיילי חובה - רחוק מאוד מהמשמעות המילולית של השם - שאמור לבטא בראש ובראשונה הגנה על הגבולות.
“משמר הגבול הוקם ב-1953 והוגדר אז כ’חיל הספר’, ולאחר מכן קיבל את השם ‘משמר הגבול’”, אומר ניצב הלוי. “אז הוא באמת פעל בגבולות. זה היה יעודו המקורי. בשנים האחרונות, מג”ב יותר ויותר מתכנס לתוך הערים. יותר ויותר פונה להתעסק בפשיעה. יותר צמוד למשטרה הכחולה.
“כיום, כבר לא בדיוק ניתן לקרוא לו מג”ב הקלאסי – גם האמצעים, מיון ואיכות כוח אדם יותר מתכנסת לתחום הפשיעה. אנחנו נמצאים יותר במגזר הכפרי, שם אנחנו מתמודדים גם עם פשיעה חקלאית על כל גווניה.
“המפכ”ל הנוכחי, רב ניצב יוחנן דנינו, קבע את שנת הכהונה הראשונה שלו כ’שנת המפנה’ - בהתנהלות המשטרה במגוון רחב של נושאים. לא מעט שינויים התבצעו בעקבות כך, ומג”ב לקח את שנת המפנה הזאת כמה צעדים קדימה.
“עברנו בשנה האחרונה שינויים דרמטיים – עם הקמת יחידות שמכונות “101” (יחידות שמורכבות מ-100 שוטרים ומפקד אחד בלבד) שמשנות את תחושת הביטחון וכל מה שקשור לשיטור הקהילתי הקמנו את כל יחידות ההתנדבות שלנו – משהו חדשני. רק לאחרונה ניהלנו תרגיל בו מפקד מרחב מתנדב גייס את המתנדבים שלו ועשה מבצע בדרום הארץ, ואנחנו רק פיקחנו מסביב. זה דבר ייחודי במג”ב. הקמנו בית ספר שמכשיר את כל המתנדבים.
“עשינו עוד שינויים בתוך מג”ב – מדים שהחלפנו, הופעה חדשה. כתבנו אמנה שכל מפקד במג”ב חתום עליה. הוא מתחייב למדיניות המפכ”ל - לשרת את האזרח ולדאוג לרווחת השוטר. יש מגוון גדול של נושאים שכל מפקד חתום עליה. השינויים האלה הם כתוצאה משנת המפנה שהמפכ”ל קבע”.
אבל, בכל זאת, חצי מהסד”כ שלך עדיין מבוסס על חיילים בשירות סדיר. אני מניח שהם מתעסקים יותר בבט”ש קלאסי, באיזור יהודה ושומרון ובמרחב שמכונה “עוטף ירושלים”, מאשר בפשיעה?
“כולם עוסקים בכל. יש לנו שילוביות מאוד מעניינת וזה קורה רק במג”ב בקנה מידה גדול. כ-50 אחוז מהחיל בשירות חובה. למעשה, הם משתלבים ביחד גם עם אנשי קבע, קצינים ושוטרי חובה ביחד. גם אם יש צוות של 3 לוחמים – בתוכו יהיה שוטר חובה, מ”כ איש קבע ולפעמים גם קצין. זה שילוביות במג”ב.
“מג”ב הוא חיל מאוד ורסטילי. יש בו את המגוון הגדול ביותר של איכויות ויכולות של אנשים. מצד אחד, תמצא את הימ”מ. היא בין הטובות בעולם בתחום החילוץ בני ערובה ולוחמה בטרור. דרך יחידות מסתערבות הפועלות בתוך תחומי איו”ש, ירושלים ודרום – שלוש יחידות וגם שם איכות לחימה גבוהה מאוד במורכבות שיש. לצד זה, יש את יחידות הפשיעה שהוקמו לאחרונה, ויחידות המתעסקות בהפרות סדר – מג”ב הוא הגוף היחידי המומחה לתחום הפרות סדר. הוא תמיד נמצא בקו העימות. סיירות משמר הגבול הן יחידות של הפרות סדר בעיקר, לצד פעילות שוטפת. ויש גם את פלוגות הבט”ש הנמצאות בעיקר ביו”ש או ב’עוטף ירושלים’ – פלוגות קו וביטחון שוטף. תוסיף לזה את המגזר הכפרי חקלאי ותמצא חיל מאוד מורכב ומעניין. עם סדר גודל של כשמונת אלפים לוחמים, כשליש מכוחה של משטרת ישראל. יחד עימם 7,500 מתנדבים וכ-1,600 מילואימניקים. זה חיל ענקי שיש לו השפעה דרמטית על הביטחון השוטף במדינה ועל כל פעילות המשטרה”.
יחידות המסתערבים - לוחמים ש”מתחפשים” לערבים - עדיין רלוונטיות? התרגיל לא מיצה את עצמו?
“מסתבר שזה עדיין רלוונטי. יש מעצרים, שעדיין מתבצעים על ידי מסתערבים. כמובן, שצריך לשכלל את הפעילות. אין מבצע אחד הדומה לשני. אסור להגיע למצב של שאננות, כי ההבדל בין הצלחה לכישלון תלוי לעיתים במילה אחת, במשפט אחד, בתנועה או במבט שיכול לשנות את כל התמונה. המשימות הן מאוד רלוונטיות והן בסיכון גבוה מאוד. האישור להן מגיע מדרגות בכירים. כל פעילות מגיעה לרמה של אלוף או מפקד אוגדה שקיבל סמכות מאלוף, ולכן הפעילות הזאת אינה שגרתית. היחידות פועלת כל הזמן. כמפקד של יחידה כזאת, אתה צריך להיות תמיד ער לעובדה שהשטח משתנה. הדמויות משתנות ויכולת החשיפה שלך בשטח גבוהה מאוד, ולכן – גם אם יש ארבע פעילויות מסוערבות באותו יום, לא ניתן לאפשר לשאננות להשתלט עליך”.
איך יחידות המסתערבים של מג”ב עובדות מול יחידת המסתערבים של צה”ל – “דובדבן”?
“יש תיאום מצוין בין היחידות. יש גורם מתאם באוגדה שיודע לחלק את המשימות כך שיש תקופות שאין זמן לנשום ויש גם תקופות שרבים על פעילות, אז זה עולה ויורד. עכשיו, אנחנו בתקופת הביניים שרבים קצת על משימות”.
מרגישים התחממות מסויימת במצב הביטחוני ביהודה ושומרון?
“דווקא בתקופה האחרונה פחות, למרות ששוב במונחים שלנו, ירידה זה עדיין לא אפס פעילות. אנחנו מתייחסים לכמה עשרות פעילויות בחודש כשגרה. תקופה לחוצה, אם לעשות את השוואה, יכולה להתבטא ב-4-5 משימות ביום”.
התיאום עם ההרשות הפלשתינית ביהודה ושומרון נשמר ברמה גבוהה? הוא לא ירד בחודשים האחרונים?
“התיאום נשמר ברמה גבוהה, הוא בדרך כלל מתבצע בדרגים בכירים. בדרגי השטח יש הבנה ויש תיאום ואמון בין הצדדים”.
יש הרבה פעילות במרחב האורבני?
“זו פעילות שמתבצעת כל הזמן. ישנם אזורים שאירועי הפרות הסדר הם קבועים ובכל פעם יש לנו שם נפגעים, למשל במקומות שבהם יש מחאה קבועה כנגד בניית גדר ההפרדה בין ישראל לרשות הפלשתינית.
“הפרות סדר אחרות מתרחשות בעקבות מעצרים. כל מעצר שמתבצע בשטחים מלווה בהפרות סדר – זריקות אבנים, בקבוקי תבערה. יש נפגעים לכוחותינו.
“כמובן, שיש אמצעים שמשתכללים בגלל זה. אנחנו מגיעים יותר מוגנים עם יכולת תגובה קלילה יותר. מגיבה יותר. היכולת שלך לזוז במהירות ולהשיב ירי – זה לא פשוט. במיוחד אם אתה גם ממוגן. אתה לא רק רוצה לעמוד במקום ממוגן, אתה גם צריך לרדוף אחר החשוד ולעצור אותו. לא רק להשתמש בירי לעברו. פה אתה צריך להיות קל וזריז. למצוא איזון בין שריון לזרירות. אם אתה משתמש ברכב ממוגן אז לא נכון יהיה גם לשים מיגון אישי על הלוחם. אז אתה אומר אוקיי, בנקודת זמן הוא צריך להיות ממוגן וברגע שניתן לרדוף במקום ירי – אז כן שתהיה פריקה והיא תהיה מהירה ואז הוא יכול לרוץ וכן לתפוס. גם אחרי המעצר יש זריקות בקבוקי תבערה או ירי אז הוא חוזר לרכב הממוגן. היכולת להחליף זהויות, בפעילות מסתערבים, ולהחליף מוד של פעילות בשטחים לתוך הארץ – גם כן נדרשת”.
יש התפתחויות בתחום של אמצעי אל-הרג?
“בשנים האחרונות פותחו לא מעט אמצעים – כמו “הצעקה”, וה”וונום” – שזה למעשה סט של רימוני עשן שנורה מעל ג’יפ. כיום מפתחים רובוטים שיתקרבו יותר לאזורים של הפרות סדר ויעיפו את האמצעים האלה במקום הלוחמים”.
ומה לגבי התדמית של מג”ב? מה נעשה כדי לשפר אותה?
“אנחנו מודעים לנזק שיכולה לגרום בעיטה או סטירה של שוטר מג”ב לפלשתיני או לכל אחד שנמצא בנקודת חיכוך כלשהי. מצד שני, אין לנו דרך לפעול באזורים של הפרות סדר ללא אנשים. החינוך הוא להבנה ולסובלנות ודרך ארץ וגישה אישית ישירה של בני אדם. יש לנו בית ספר שלם שמחנך את החבר’ה האלה איך להתנהג. יש לנו בסיס הדרכה שכל שוטר מג”ב עובר דרכו. ויש לנו מערכת חינוך המותאמת לצבא, ודרך כל אלה אנו אמורים להביא את השוטרים לתגובה יותר טובה, אבל אני מודע שלעולם לא נוכל לסגור את הפינה הזאת לחלוטין.
“זה עדיין יכול לקרות וגם אם זה קורה צריך להבין שזה נגמר באירוע נקודתי. אני מבקש מהאזרח לפני שהוא שופט, שיסתכל קצת יותר רחב – הילדים האלה שמתגייסים למג”ב הם הילדים שלנו – אנחנו מאמנים אותם ושולחים אותם למצב הזה. אנו מציבים מולם דילמות קשות מאוד שאנחנו כמפקדים לא תמיד יודעים לתת להם מענה.
“אני מאוד גאה בחיל הזה. איכות כוח האדם עולה והדרישה לשרת בחיל הזה גוברת משנה ולשנה".
