בניגוד להבטחות, בסיני הטרור ממשיך כרגיל

זה לא היה מהשבועות הטובים של צה"ל. פרשת סמח"ט הבקעה, האסונות המיותרים, אזלת היד המצרית וגם התיאום בין ישראל לארה"ב בסוגיה האיראנית, שנמשך גם בסוף השבוע הזה: טור שבועי של עמיר רפפורט, עם עדכון משבת: אזהרה חמורה מפני פיגוע בסיני

עבודתם של הרמטכ"ל וסגנו הרבה פחות הירואית מאשר היא מצטיירת לצופה הממוצע במהדורות החדשות בטלוויזיה: פיקוד על מבצעים צבאיים או השתתפות בטקסים ממלכתיים שמשודרים לכל האומה, תופסים רק חלק קטן מזמן העבודה שלהם.

הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, וסגנו, אלוף יאיר נוה, הם בסך הכל צוות טוב. הרקע שלהם שונה לחלוטין (נוה חובש הכיפה הוא איש גולני, גנץ הוא צנחן חילוני "קלאסי") אבל חלוקת התפקידים ביניהם קובעת שנוה הוא המנכ"ל של הצבא (הוא מתעסק ברמה אישית אפילו באישור נסיעות של קציני צה"ל לחו"ל, כדי לצמצם את היקף הנסיעות ולחסוך כסף). גנץ, יו"ר הדריקטוריון, מתווה את הדרך. שניהם חפים ממגלומניה, אך גם אינם סובלים מעודף כריזמה. היום שלהם עמוס באינספור דיונים הקשורים בניהול השוטף היומיומי של הגוף הענק המכונה צה"ל, החל מנושאי כוח אדם, ועד לוגיסטיקה ורכש, וכמובן הכנות למלחמה שתהיה (או לא תהיה) בקיץ או בסתיו הקרובים.

לתוך לוח הזמנים שלהם, המתוכנן בדרך כלל שבועות מראש, מתפרצים הארועים הבלתי צפויים, והשבוע האחרון, שלא היה מהטובים בתולדות צה"ל, היה עמוס בכשלונות ובאסונות זוללי זמן ניהול של הצמרת הצבאית. בחלק הראשון של השבוע העסיקה את המפקדים הבכירים ביותר פרשת סמח"ט הבקעה, סא"ל שלום אייזנר, שתועד ליד יריחו כשהוא מכה פעיל שמאל מדנמרק.

תפקיד הסמח"טים של צה"ל ביהודה ושומרון, ככלל, הוא מועד לפורענות. סגני מפקדי החטיבות נאלצים להיות לא פעם בשטח, ולהתעמת עם שני הצדדים. פעם תיאר בפני סגן מפקד באחת מחטיבות בשומרון את ההשפלה שהוא סופג כעניין שבשגרה דווקא ממתנחלים קיצוניים: "קוראים לי 'נאצי', יורקים עלי, מקללים אותי". גם מפגיני השמאל, בטח אלה שבאים מחו"ל, אינם בוחלים בדרכים יצריתיות כדי להוציא את מפקדי צה"ל משלוותם (בדרך הכלל השלב הזה אינו מתועד בסרטי הווידאו שהם מעלים לרשת האינטרנט), אבל כנראה שמולם הפתיל קצר יותר. ספק אם אייזנר חובש הכיפה בעצמו היה חובט בנשקו בראשו של מתנחל שהיה מקניט אותו או מעקם את אצבעו (בעצם, בטוח שהוא לא היה עושה את זה).

סגפרשת הסמח"ט חייבה את צה"ל להגיב מהר. לפני עשר שנים היא הייתה יכולה להפוך לארוע בעל משמעויות בינלאומיות מדיניות, אבל בעידן שבו בשאר אסד טובח בבני עמו כדבר שבשגרה, דעת הקהל העולמית פחות תקיפה נגדנו, ועדיין, גם כלפי פנים, הייתה חובה להציב מסר לפיו מפקדים בכירים בצה"ל אינם יכולים לאבד שלוות נפש (גם אם היו להם את כל הסיבות לכך). הפרשה הייתה מבחן פיקודי ראשון גם לאלוף פיקוד המרכז הטרי, ניצן אלון (הוא הדמות השנואה על המתנחילם מהימים שהיה מפקד אוגדת יהודה ושומרון) ולמפקד אוגדה 162 של צה"ל, האחראית על הגזרה, תא"ל אגי יחזקאל. שניהם ערכו תחקיר מהיר שהוגש לרמטכ"ל ביום שלישי. את ההחלטה להדיח את סא"ל אייזנר מתפקידו קיבל גנץ רק ביום רביעי, לאחר השלמות שביקש לתחקיר. הניסיון מצד חוגים מסוימים, לעורר דיון סביב השאלה האם הדבקות במשימה למנוע חסימת כביש ליד יריחו היא זו שאילצה את את הסמח"ט לנהוג כפי שנהג, נקטע על ידי אקט ההדחה בעודו באיבו (אפילו שר הביטחון התייחס לכך וחיזק את עמדת הרמטכ"ל, בדברים שאמר על הפרשה תוך כדי ביקור שערך השבוע בקולומביה).

בשורה התחתונה, רא"ל גנץ נהג בדרך היחידה שבה יכול היה לנהוג. הליך ההדחה הוא פיקודי ו"ערכי", ולא יבוא במקום חקירה פלילית שעורכת המשטרה הצבאית החוקרת בפרשה, בחשד לתקיפה.

כך או כך, המכות שנחתו על צה"ל השבוע נמשכו ביום רביעי, באסון שבו מת חייל בגיבוש ליחידה המובחרת "יהלם" של חיל ההנדסה וכמובן באסון בהר הרצל, שבו נהרגה קצינה מהתמוטטות הבמה במהלך הכנות לטקס יום העצמאות, שייערך בשבוע הבא .

מצרים לא עונה 

אסור שארועים בלתי צפויים, קשים ככל שיהיו, יסיטו את תשומת הלב של הפיקוד הבכיר מההתפתחויות הגורליות באמת. ומעבר לאפשרות לתקיפה באיראן ולמלחמת האזרחים בסוריה, ההיסטוריה נכתבת בימים אלה במצרים. הבחירות שייערכו שם לנשיאות לקראת סוף חודש מאי יכולות להיות מהגורליות בתולדות מדינת ישראל, ולהשפיע אל עתיד הסכם השלום בין המדינות, שמחזיק מעמד מאז שנת 1981, אבל אף גורם מודיעין ריאלי לא יעריך כי הסיכוי שלו לשרוד עוד שנים רבות הוא גבוה מאוד.

ההחלטה המוזרה בעיניים ישראליות, לפסול את מעומדותו של עומר סולימאן לנשיאות, בגלל שחסרו 22 חתימות לטופס הגשת המועמדות שלו, היא בשורה רעה לישראל. סולימאן הוא "ידיד ישראל" ככל שפטריוט מצרי יכול להיות ידיד. הוא היה יד ימינו של הנשיא המודח חוסני מובראק, וקשריו עם גורמי ביטחון בישראל ובמערב היו תמיד מעולים. לאחר פסילתו, יש שתי אפשרויות ריאליות, במקרה שהבחירות אכן יערכו במועדן (ולא יידחו על ידי המשטר הצבאי): או שהמנצח יהיה עמרו מוסא העוין את ישראל בכל נימי נפשו וגם משתמש באיבה הזאת כדי לצבור מצביעים, או שהשלטון ייפול כפרי בשל לידי תנועת האחים המוסלמים (מי שמפקפק באפשרות הזאת, שייזכר איך נפלה רצועת עזה לידי החמאס בבחירות דמוקרטיות לגמרי שארצות הברית דחפה לקיים אותן).

אם המוסלמים הפנאטים ינצחו, השלום ימות מות נשיקה דה-פקטו, גם אם יישאר בתוקף מבחינה משפטית. התפתחות דרמטית שיכולה לקרות כבר במהלך 2012? בהחלט כן. ובטווח הקצר, מה קורה בין ישראל למצרים? ככל שמתקרבות הבחירות דועכים הקשרים בין הארצות.

תזכורת - רק לפני שבועיים נורתה רקטה משטח מצרים לעבר העיר העיר אילת. מצרים הבטיחה לשלוח כוחות כדי לצוד את חוליות הטרור המסתובבות ברחבי חצי האי. עכשיו כבר אפשר לקבוע שהיא לא עשתה זאת. הפיגוע או הירי הבאים משטח מצרים הם רק עניין של זמן.

ועדכון משבת: המטה ללוחמה בטרור הוציא אזהרה חמורה ביותר וקרא לכל הישראלים לצאת מסיני- עקב התראות על פיגוע נוסף שמתוכנן.

חייל בגבול ישראל-מצרים (צילום: דובר צהחצי נחמה: השבוע פורסם כי גורמים במצרים מתכוונים להרוס אנדרטה שהוקמה ליד אל עריש לזכרם של עשרה טייסים וחיילים שנספו בתאונת התרסקות מסוק ליד העיר בימי שלטון צה"ל בסיני, בשנת 1971 (על שם עשרת ההרוגים האלה קרוי הישוב נתיב העשרה, מצפון לרצועת עזה).

בניגוד לאנדרטאות הרבות, האנדרטה הזאת, עם כל סמלי צה"ל עליה, נשארה על כנה גם לאחר פינוי סיני, כחלק מהסכם השלום בין ישראל למצרים, ובתמורה לאנדרטה לחללים מצריים שניצבת בשטח ישראל ליד גשר "עד הלום" הסמוך לאשדוד. ובכן, השפיות עדיין אתנו. הפרסום אינו נכון והאנדרטה, ככל הידוע לגורמים בישראל, אינה עומדת להיהרס.

מרמרה, לקחים מאוחרים

לא רק האסון המקומם בהר הרצל: יש לעתים כשלונות שהטיפשות כל כך זועקת מהם, שלא ברור מדוע לוקח הרבה זמן לחקור אותם. אחד הארועים האלה הוא כישלון הטיפול הישראלי בפרשת המשט של האוניה "מרמרה". השבוע הגיש מבקר המדינה דו"ח בפרשה. בשלב זה הדו"ח עודנו חסוי, עד שהוועדה תחליט אלו חלקים ממנו ניתן להביא לידיעת הציבור (בעיקר משיקולים של ביטחון מידע).

למבקר לקח כמעט שנתיים לחקור את ארועי המשט, ויכול להיות שהוא לא היה מסיים גם עכשיו אילו לא היה עליו לפנות את כיסאו בעוד מספר שבועות. לא היה צריך לחכות שנתיים. מהר מאוד היה ברור כי לכישלון הישראלי במשט ה"מרמרה" נבע מכשל מבצעי (ההחלטה של חיל הים לשלוח את את לוחמי השייטת לסיפון האוניה נראית גחמה שבדיעבד התגלתה כמגוחכת) ובעיקר מכשל במשרד ראש הממשלה.

תוך כמה שבועות של בדיקה התברר כי ארועי המשט הלכו והבשילו בתקופה שבה עוזי ארד, שעמד בראש המועצה לביטחון לאומי, נלחם על הגדלת הסמכויות של הוועדה בראשותו. בלשכה של רוה"מ וגם בלשכת שר הביטחון ובצה"ל לא חסרו גורמים שרצו למנוע זאת ממנו. התוצאה של חוסר הארגון הישראלי הייתה התנהלות על גבול הפטתיות. קבלו דוגמא: כאשר נעשו נסיונות למנוע את המשט באמצעים מדיניים, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, אלוף יוחנן לוקר, התקשר לשגריר טורקיה בארצות הברית (!) וביקש ממנו לפעול שהמשט לא ייצא לדרך. מדוע לוקר הוא זה שהתקשר ולא גורמי משרד החוץ? אולי בדו"ח של המבקר יש פתרונות לפחות לשאלה הזאת.

כך או כך, עצם חקירת המבקר בפרשה היא שגרמה לנהרות של דם רע בלשכת רוה"מ, שאחד הביטויים לה היו בסופו של דבר ההתפטרות של ארד מתפקיד ראש המל"ל. ובכל זאת, אחרי שנתיים עדיין נותרה שאלה לא פתורה עד עצם היום הזה - האם ראש המל"ל צריך להשתתף בדיונים ביטחוניים רגישים ביותר של הקבינט, כפי שקובע חוק שנכנס לתוקפו לפני כשנתיים, או שצריך למדר אותו מהדיונים (כפי שקורה בפועל). התשובה על השאלה הזאת, בכל מקרה, לא תופיע בחלק של הדו"ח שיפורסם בקרוב לציבור.

ושוב, ברק בארצות הברית

ועוד תזכורת לדברים החשובים באמת: לקראת סוף השבוע הזה, אהוד ברק כבר לא בקולומביה, אלא הוא שוב נמצא בסדרת פגישות בארצות הברית. פגישות עם שר ההגנה, ראשי המודיעין, בכירים במעוצה לביטחון לאומי וכן הלאה, שוב נמצאים על האג'נדה שלו. אז מי יכול לפקפק בקביעה שיש תיאום הדוק בין ישראל לארצות הברית (גם אם לא תיאום מושלם) בסוגייה האיראנית?

***
תמונות:
חייל בגבול ישראל-מצרים (צילום: דובר צה"ל)
סג"מ הילה בצלאלי ז"ל (צילום: דובר צה"ל)

לכל הטורים של עמיר רפפורט

You might be interested also

mehrnews

Iranian warships on way to Venezuela

Two ships from the Iranian Navy are sailing in the Atlantic Ocean in the direction of Venezuela carrying oil and possibly weapons and military equipment