מלחמת יום הכיפורים ממרחק של 38 שנים
יורם פלד לא מסכים עם הטענה שהשתרשה בישראל כי המלחמה ב - 73' הייתה כישלון. לדעתו תוצאותיה היו מדהימות מבחינה צבאית38 שנים ליום כיפור
יורם פלד
| 19/05/2011
אוקטובר כאן, כבשנים קודמות המלחמה "ההיא" תיזכר בעיקר בסיקור ציונה על ידי מצרים, השכול והטראומה שלנו, וגירסאות שונות למידת ההצלחה ובעיקר הכשלון של מפקדיה, והדרג המדיני. ועדת אגרנט חקרה רק את תחילת המלחמה, והרמטכ"ל דוד אלעזר סיים תפקידו. צה"ל לא הפיק כל תיעוד מוסמך לתיאור הלחימה.
כל זרוע הפיקה לקחים פנימיים. מלחמת 67' הפכה אותנו לכובשים כי לא ידענו, וכך זה עד היום, אם השטחים הם "משוחררים" או "מוחזקים" לצורך משא ומתן. צה"ל נשלח להילחם ולהקריב ללא יעדים מוגדרים, מלחמת הישרדות. מלחמת 73' חשפה שוב טראומה לאומית שנמשכת מאז 1948. תחילת שתי המלחמות הייתה מלווה בחשש לחורבן הבית. מלחמות "אין ברירה" שלא רצינו, שנכפו עלינו, שבהם ניצחנו גם את עצמנו.
על מלחמת יום כיפור אמר אלוף בני פלד ז"ל בראיון בשנת 2000: "מלחמת יום כיפור הייתה מלחמה נוראית? זה לא נכון !! העובדות מדברות אחרת. מראיין: "מה, זה שנהרגו 3,000 חיילים זה לא מלחמה נוראית ? ". בני פלד: "לא, לפי הסצנריו שעשינו בצה"ל בשנת 1971 היו צריכים להיהרג 8,000 הרוגים ו-20,000 פצועים ו-10,000 אזרחים, במלחמה של 30 יום ולא 12 יום. האויב היה צריך לכבוש את כל הגדה, עד גב ההר, את כל סיני... אני חושב שזה מה שצריך לקרות ליהודים בכדי שיבינו שגם ממצב כזה אפשר לחלץ ניצחון ובלי רכבת אווירית אמריקאית. - בסוף 30 ימי לחימה, עפ"י התסריט, היו 2 אוגדות מסביב לדמשק, 2 אוגדות מסביב לרבת עמון ו-2 אוגדות מסביב לקהיר והיו לנו 8,000 הרוגים ו-20,000 פצועים, ושתו שמפניה !! זה שהפכתם את מלחמת יום הכיפורים לכישלון, זה כל כך יהודי, כל כך נבזי. לא רק שדפקו אותנו ביום שבת ,לא רק ביום כיפור, כל הלחימה נערכה על 8 ק"מ מתעלת סואץ, כן?, על כלום ק"מ בגדה, כי חוסיין לא העיז לזוז. והסורים הצליחו להגיע לנפאח, והברחנו אותם בחזרה ובלענו מהם חצי מהשטח דרומית לדמשק".
אוסיף ואומר שאחרי שנפצעתי ביום השלישי של מלחמת יום הכיפורים ונסעתי למרכז הארץ, היה קשה לדעת שם שישראל במלחמה. תארו לעצמכם את נמלי ישראל, תחנות כוח, כורים, ערים מופצצים. מצב זה שהעורף לא חש שמתנהלת מלחמה - כנראה לא יחזור עם האיומים החדשים.
תוצאות מלחמת יום כיפור הן מדהימות
תעלומה גדולה בעיני מדוע היא נזכרת רק כ- "המלחמה הנוראה ההיא", ועוד סופרלטיבים תקשורתיים שאימצו אנשי התקשורת, ורואי השחורות על מנת לתאר אותה לעם ישראל כפי שהם בוחרים לראות אותה. לכבודם של חללינו ראוי היה שנוקיר את זכרם בהקשר לניצחון שהקנו לנו במלחמה זאת, למרות השגיאות שנעשו והיו כפי שיש בכל מלחמה.
במאמרו "מקרה הקטסטרופה" מתאר אברהם זוהר בפרטי פרטים את הלחימה הקרקעית. ניכר שהוא מצוי בפרטים. אבל, כל מה שכתוב על תופעת "חיכוך המלחמה" (ובתרגום לעברית - ערפל הקרב) בנוגע לחיל האוויר אינו נכון ואפילו מטעה. שלוש נקודות חשובות: 1. משימתו החשובה והעיקרית של חיל האוויר היא להגן על שמי המדינה ובעדיפות נמוכה יותר על שמי מוצבי צה"ל בתעלה וברמה. אף אחד לא יכול היה לערוב שלא ינסו לתקוף את העורף האזרחי של מדינת ישראל ותשתיות לאומיות. לכן, חיל האוויר ברובו עסק ביירוט והגנה בשעות הראשונות כולל למשל הפלת 19 מסוקי קומנדו בדרך לעומק סיני לשיבוש גיוס המילואים. 2. "שריטה" פקודה שהתבססה על פרופיל ממוחשב שהאמריקאים פיתחו להטלת פצצות אטום. "קלע" זו זריקת פצצה או פצצות במסלול בליסטי עם דיוק של אלפי מטרים. על מנת לצמצם את טעויות המערכת נבנו מגדלים ליציאות כוון לביצוע הקלע. זו הפצצת שטח שתוצאתה גרועה מהפצצת ארטילריה מדויקת ושתועלתה היא פסיכולוגית במקרה הטוב, ובמקרה הרע תביא לפגיעה חמורה בקרב כוחותינו. בכל מקרה לא היה שום גורם שהיה יכול לתת לחיל האוויר מטרות לתקיפה באזורי הקרבות באותה עת. 3. למרות האמור לעיל, בוצעו בליל ה-6/7 לחודש תקיפות קלע על גשרים בתעלה וב-7 עד ה-9 לחודש תקף חיל האוויר כוחות סוריים בגולן ללא עליונות אווירית בתקיפות ישירות (לא בקלע) תוך סיכון רב ומחיר גבוה.
ב-10 לאוקטובר כתב אלוף הפיקוד יצחק חופי לרמטכ"ל "פיקוד צפון בסיועו המסיבי של חיל האוויר הצליח לשבור את הצבא הסורי....." אני מסתמך על ידע אישי ותיאורי הלחימה של האלופים בני פלד ודוד עברי, ומכתבים של אחרים בספר "ימים של חשבון" שבחלקו מתאר את פעילות חיל האוויר ביום כיפור. חיל האוויר מעצם טיב היערכותו בבט"ש קרוב להערכותו ולמוכנותו למלחמה. ומאחר שרבות מהכתבות והעדויות כיום הן מנסיון אישי אבקש להעיד כמי ששירת כטיס בטייסת קרב במלחמת יום הכיפורים שביום שישי בבוקר נאמר לטייסים בטיסות להיות בכוננות למלחמה בשבת. בשבת מוקדם בבוקר הוזעקנו לטיסות, תודרכנו לתקיפה בצהריים – "מכה מקדימה". התקיפה לא אושרה ונאלצנו לחכות לפתיחת המלחמה ביוזמת מצרים וסוריה.
החיל איבד את היתרון שהובטח לו אחרי מלחמת ההתשה, בה נוכחנו שתקיפת אויב ללא השמדת מערכי הטילים תהיה קשה ביותר. חיל האוויר ניסה לחזור לעצמו ביום א' ולצאת לתקיפת הטילים כשהמלחמה בעיצומה. הניסיון לא הצליח. הדבר נבע מכך שהחיל נקרע בין הצורך להילחם ב"אויביו הטבעיים" והצורך לתקוף בצפון ובדרום בהוראות הפיקוד העליון שחשש לאבדן הרמה ופריצת המצרים לעומק סיני.
במלחמת ששת הימים "המוצלחת" איבד חיל האוויר 25 אחוזים מכוחו בשני ימי לחימה, כך היה גם שיעור האבדות ב- 1973. האם ההצלחה נמדדת בשיעור האבדות? אולי נכון יותר למדוד אותה בכך שאזרחים לא הופצצו? או בהשמדת הגשרים שמנעה מעבר כוחות גדולים לסיני? תזות שונות נכתבו אחרי המלחמה, חלקם פורסמו 35 שנה אחריה, כשהשחקנים הראשיים אינם יכולים עוד להגיב.
לצערי ברבות הימים יהפכו תזות אלה לאמת היסטורית. חלקן טוען למשל שמפקד חיל האוויר "לא עמד בלחצים" של הרמטכ"ל ושר הביטחון והפסיק את פעילות החיל נגד הטילים, כדי לסייע לכוחות הקרקע בימים הראשונים של הלחימה, ובכך "שיבש" את הדוקטרינות של חיל האוויר. "הטיל כופף את כנף המטוס" מאמירותיו של עזר ויצמן, אך עובדה היא שיותר מטוסים נפגעו מאש נ"מ.
לקחים רבים שהיו כמו אחרי כל פעילות מבצעית ומלחמתית יושמו: מודיעין זמן אמת שכשל, מעגלי מודיעין ארוכים שלא נסגרים, פיתוח נשק חכם , פתוח וישום תו"ל חילי וטיסתי. אלה יושמו היטב 9 שנים מאוחר יותר במלחמת לבנון 1982. בעיה שחוזרת על עצמה מאז מלחמת השחרור היא הסוגיה של השתתפות חיל האוויר בקרב היבשה. נושא כאוב שעולה כל פעם מחדש על ידי הלוחמים שרואים את המשאבים שחיל האוויר מקבל ושואלים עבור מה? איפה היה חיל האוויר כשרצינו עזרה?
אני סבור שכדאי לדעת ולהפנים שחיל האוויר לא מסוגל להשפיע ולפגוע עם מטוסי קרב במטרות אויב שנמצאות בלחימה עם כוחותינו. מרווח הטעות קטן והמחיר גבוהה, חווינו גם זאת. גדולתו של חיל האוויר היא בפעולות כירורגיות בשטח אויב, השמדת כוחות בדרך לחזית, מפקדות ואמצעי פיקוד, פגיעה בתשתיות לאומיות חיוניות, ונטרול רצון הלחימה של האויב.
חיל האוויר שעשה זאת בכל המלחמות, עדיין ספג ביקורת כי כוחות הקרקע המנהלים קרבות קשים משלהם מצפים לראות את החיל ב"אוויר", לראות מטוסים החגים ממעל ופוגעים באויב איתו הם נלחמים. (מתוך ספרו של אלוף סקאל על לחימת השריון בתעלה ב-1973) האם יודע עם ישראל להעריך את העובדה שהאוכלוסיה האזרחית לא הופצצה מהאוויר על ידי מטוסי אויב מאז מלחמת השחרור (למעט אירוע נקודתי בנתניה בששת הימים)? הפחידו אותנו ב-1956, וב-1967, וב – 1973 ושוב ב – 1991 נבהלנו מאוד מהעוצמה העיראקית. עכשיו יש איום טורקי, ואולי מצרי, וגם המלך הירדני ששכח - משתחצן שוב. הסורים והלבנונים מאימים לפתור את בעיותיהם אתנו, הפלשתינים רוצים מדינה וצבא כמובן.
עוד נתגעגע ל-1973. האם המלחמה הבאה תחשוף את חולשת העורף במרכז המדינה? האם נמצא בנו את העוצמות שהפגין העורף הבריטי בבליץ? אני מקווה שכן, אבל אינני אופטימי.
אוקטובר כאן, כבשנים קודמות המלחמה "ההיא" תיזכר בעיקר בסיקור ציונה על ידי מצרים, השכול והטראומה שלנו, וגירסאות שונות למידת ההצלחה ובעיקר הכשלון של מפקדיה, והדרג המדיני. ועדת אגרנט חקרה רק את תחילת המלחמה, והרמטכ"ל דוד אלעזר סיים תפקידו. צה"ל לא הפיק כל תיעוד מוסמך לתיאור הלחימה.
כל זרוע הפיקה לקחים פנימיים. מלחמת 67' הפכה אותנו לכובשים כי לא ידענו, וכך זה עד היום, אם השטחים הם "משוחררים" או "מוחזקים" לצורך משא ומתן. צה"ל נשלח להילחם ולהקריב ללא יעדים מוגדרים, מלחמת הישרדות. מלחמת 73' חשפה שוב טראומה לאומית שנמשכת מאז 1948. תחילת שתי המלחמות הייתה מלווה בחשש לחורבן הבית. מלחמות "אין ברירה" שלא רצינו, שנכפו עלינו, שבהם ניצחנו גם את עצמנו.
על מלחמת יום כיפור אמר אלוף בני פלד ז"ל בראיון בשנת 2000: "מלחמת יום כיפור הייתה מלחמה נוראית? זה לא נכון !! העובדות מדברות אחרת. מראיין: "מה, זה שנהרגו 3,000 חיילים זה לא מלחמה נוראית ? ". בני פלד: "לא, לפי הסצנריו שעשינו בצה"ל בשנת 1971 היו צריכים להיהרג 8,000 הרוגים ו-20,000 פצועים ו-10,000 אזרחים, במלחמה של 30 יום ולא 12 יום. האויב היה צריך לכבוש את כל הגדה, עד גב ההר, את כל סיני... אני חושב שזה מה שצריך לקרות ליהודים בכדי שיבינו שגם ממצב כזה אפשר לחלץ ניצחון ובלי רכבת אווירית אמריקאית. - בסוף 30 ימי לחימה, עפ"י התסריט, היו 2 אוגדות מסביב לדמשק, 2 אוגדות מסביב לרבת עמון ו-2 אוגדות מסביב לקהיר והיו לנו 8,000 הרוגים ו-20,000 פצועים, ושתו שמפניה !! זה שהפכתם את מלחמת יום הכיפורים לכישלון, זה כל כך יהודי, כל כך נבזי. לא רק שדפקו אותנו ביום שבת ,לא רק ביום כיפור, כל הלחימה נערכה על 8 ק"מ מתעלת סואץ, כן?, על כלום ק"מ בגדה, כי חוסיין לא העיז לזוז. והסורים הצליחו להגיע לנפאח, והברחנו אותם בחזרה ובלענו מהם חצי מהשטח דרומית לדמשק".
אוסיף ואומר שאחרי שנפצעתי ביום השלישי של מלחמת יום הכיפורים ונסעתי למרכז הארץ, היה קשה לדעת שם שישראל במלחמה. תארו לעצמכם את נמלי ישראל, תחנות כוח, כורים, ערים מופצצים. מצב זה שהעורף לא חש שמתנהלת מלחמה - כנראה לא יחזור עם האיומים החדשים.
תוצאות מלחמת יום כיפור הן מדהימות
תעלומה גדולה בעיני מדוע היא נזכרת רק כ- "המלחמה הנוראה ההיא", ועוד סופרלטיבים תקשורתיים שאימצו אנשי התקשורת, ורואי השחורות על מנת לתאר אותה לעם ישראל כפי שהם בוחרים לראות אותה. לכבודם של חללינו ראוי היה שנוקיר את זכרם בהקשר לניצחון שהקנו לנו במלחמה זאת, למרות השגיאות שנעשו והיו כפי שיש בכל מלחמה.
במאמרו "מקרה הקטסטרופה" מתאר אברהם זוהר בפרטי פרטים את הלחימה הקרקעית. ניכר שהוא מצוי בפרטים. אבל, כל מה שכתוב על תופעת "חיכוך המלחמה" (ובתרגום לעברית - ערפל הקרב) בנוגע לחיל האוויר אינו נכון ואפילו מטעה. שלוש נקודות חשובות: 1. משימתו החשובה והעיקרית של חיל האוויר היא להגן על שמי המדינה ובעדיפות נמוכה יותר על שמי מוצבי צה"ל בתעלה וברמה. אף אחד לא יכול היה לערוב שלא ינסו לתקוף את העורף האזרחי של מדינת ישראל ותשתיות לאומיות. לכן, חיל האוויר ברובו עסק ביירוט והגנה בשעות הראשונות כולל למשל הפלת 19 מסוקי קומנדו בדרך לעומק סיני לשיבוש גיוס המילואים. 2. "שריטה" פקודה שהתבססה על פרופיל ממוחשב שהאמריקאים פיתחו להטלת פצצות אטום. "קלע" זו זריקת פצצה או פצצות במסלול בליסטי עם דיוק של אלפי מטרים. על מנת לצמצם את טעויות המערכת נבנו מגדלים ליציאות כוון לביצוע הקלע. זו הפצצת שטח שתוצאתה גרועה מהפצצת ארטילריה מדויקת ושתועלתה היא פסיכולוגית במקרה הטוב, ובמקרה הרע תביא לפגיעה חמורה בקרב כוחותינו. בכל מקרה לא היה שום גורם שהיה יכול לתת לחיל האוויר מטרות לתקיפה באזורי הקרבות באותה עת. 3. למרות האמור לעיל, בוצעו בליל ה-6/7 לחודש תקיפות קלע על גשרים בתעלה וב-7 עד ה-9 לחודש תקף חיל האוויר כוחות סוריים בגולן ללא עליונות אווירית בתקיפות ישירות (לא בקלע) תוך סיכון רב ומחיר גבוה.
ב-10 לאוקטובר כתב אלוף הפיקוד יצחק חופי לרמטכ"ל "פיקוד צפון בסיועו המסיבי של חיל האוויר הצליח לשבור את הצבא הסורי....." אני מסתמך על ידע אישי ותיאורי הלחימה של האלופים בני פלד ודוד עברי, ומכתבים של אחרים בספר "ימים של חשבון" שבחלקו מתאר את פעילות חיל האוויר ביום כיפור. חיל האוויר מעצם טיב היערכותו בבט"ש קרוב להערכותו ולמוכנותו למלחמה. ומאחר שרבות מהכתבות והעדויות כיום הן מנסיון אישי אבקש להעיד כמי ששירת כטיס בטייסת קרב במלחמת יום הכיפורים שביום שישי בבוקר נאמר לטייסים בטיסות להיות בכוננות למלחמה בשבת. בשבת מוקדם בבוקר הוזעקנו לטיסות, תודרכנו לתקיפה בצהריים – "מכה מקדימה". התקיפה לא אושרה ונאלצנו לחכות לפתיחת המלחמה ביוזמת מצרים וסוריה.
החיל איבד את היתרון שהובטח לו אחרי מלחמת ההתשה, בה נוכחנו שתקיפת אויב ללא השמדת מערכי הטילים תהיה קשה ביותר. חיל האוויר ניסה לחזור לעצמו ביום א' ולצאת לתקיפת הטילים כשהמלחמה בעיצומה. הניסיון לא הצליח. הדבר נבע מכך שהחיל נקרע בין הצורך להילחם ב"אויביו הטבעיים" והצורך לתקוף בצפון ובדרום בהוראות הפיקוד העליון שחשש לאבדן הרמה ופריצת המצרים לעומק סיני.
במלחמת ששת הימים "המוצלחת" איבד חיל האוויר 25 אחוזים מכוחו בשני ימי לחימה, כך היה גם שיעור האבדות ב- 1973. האם ההצלחה נמדדת בשיעור האבדות? אולי נכון יותר למדוד אותה בכך שאזרחים לא הופצצו? או בהשמדת הגשרים שמנעה מעבר כוחות גדולים לסיני? תזות שונות נכתבו אחרי המלחמה, חלקם פורסמו 35 שנה אחריה, כשהשחקנים הראשיים אינם יכולים עוד להגיב.
לצערי ברבות הימים יהפכו תזות אלה לאמת היסטורית. חלקן טוען למשל שמפקד חיל האוויר "לא עמד בלחצים" של הרמטכ"ל ושר הביטחון והפסיק את פעילות החיל נגד הטילים, כדי לסייע לכוחות הקרקע בימים הראשונים של הלחימה, ובכך "שיבש" את הדוקטרינות של חיל האוויר. "הטיל כופף את כנף המטוס" מאמירותיו של עזר ויצמן, אך עובדה היא שיותר מטוסים נפגעו מאש נ"מ.
לקחים רבים שהיו כמו אחרי כל פעילות מבצעית ומלחמתית יושמו: מודיעין זמן אמת שכשל, מעגלי מודיעין ארוכים שלא נסגרים, פיתוח נשק חכם , פתוח וישום תו"ל חילי וטיסתי. אלה יושמו היטב 9 שנים מאוחר יותר במלחמת לבנון 1982. בעיה שחוזרת על עצמה מאז מלחמת השחרור היא הסוגיה של השתתפות חיל האוויר בקרב היבשה. נושא כאוב שעולה כל פעם מחדש על ידי הלוחמים שרואים את המשאבים שחיל האוויר מקבל ושואלים עבור מה? איפה היה חיל האוויר כשרצינו עזרה?
אני סבור שכדאי לדעת ולהפנים שחיל האוויר לא מסוגל להשפיע ולפגוע עם מטוסי קרב במטרות אויב שנמצאות בלחימה עם כוחותינו. מרווח הטעות קטן והמחיר גבוהה, חווינו גם זאת. גדולתו של חיל האוויר היא בפעולות כירורגיות בשטח אויב, השמדת כוחות בדרך לחזית, מפקדות ואמצעי פיקוד, פגיעה בתשתיות לאומיות חיוניות, ונטרול רצון הלחימה של האויב.
חיל האוויר שעשה זאת בכל המלחמות, עדיין ספג ביקורת כי כוחות הקרקע המנהלים קרבות קשים משלהם מצפים לראות את החיל ב"אוויר", לראות מטוסים החגים ממעל ופוגעים באויב איתו הם נלחמים. (מתוך ספרו של אלוף סקאל על לחימת השריון בתעלה ב-1973) האם יודע עם ישראל להעריך את העובדה שהאוכלוסיה האזרחית לא הופצצה מהאוויר על ידי מטוסי אויב מאז מלחמת השחרור (למעט אירוע נקודתי בנתניה בששת הימים)? הפחידו אותנו ב-1956, וב-1967, וב – 1973 ושוב ב – 1991 נבהלנו מאוד מהעוצמה העיראקית. עכשיו יש איום טורקי, ואולי מצרי, וגם המלך הירדני ששכח - משתחצן שוב. הסורים והלבנונים מאימים לפתור את בעיותיהם אתנו, הפלשתינים רוצים מדינה וצבא כמובן.
עוד נתגעגע ל-1973. האם המלחמה הבאה תחשוף את חולשת העורף במרכז המדינה? האם נמצא בנו את העוצמות שהפגין העורף הבריטי בבליץ? אני מקווה שכן, אבל אינני אופטימי.
