רגע לפני אמריקה
מפקד שבטה היוצא ושליח זרוע היבשה לארה"ב, אל"מ אייל רוזן, מספר על המסלול שלו בחיל התותחנים על התמודדות עם כאב פרטי עצום, ועל המהפך שהנהיג בשבטה לטובת העלאת אחוז המתגייסים. ראיון סיום תפקיד
Moriya Ben-Yosef
| 19/05/2011
אל"מ אייל רוזן (תמונה: מאיר אזולאי)
"המפקדים הכי טובים נמצאים כיום בחיל התותחנים, מרמת הקתמ"ר ועד לקצינים הזוטרים", אומר אל"מ אייל רוזן, מפקד בית הספר לתותחנות שדה בשבטה בשנתיים האחרונות, שביולי האחרון המריא לארצות הברית, שם ישמש כנספח היבשה של צה"ל.
רוזן זכה לשבחים רבים על תפקודו כמפקד בית הספר לתותחנות שדה, בייחוד בזכות פעולותיו להעלאת אחוז המתגייסים לחיל התותחנים ובזכות הקשרים שיצר עם המשפחות השכולות בחיל. נפגשתי לשיחה עימו רגע לפני שהמריא לוושינגטון עם משפחתו, כשהתפנה לשעה מהאולפן לאנגלית בו השתתף במסגרת קורס הנספחים של צה"ל.
"אני מקווה לשמר דברים קיימים בשיתוף הפעולה בין צה"ל לצבא ארצות הברית בכל הקשור ליבשה, וכמובן לנסות ולאתר הזדמנויות חדשות ולפתח עוד קשרים בין הצבאות. אבל אם לומר את האמת, אני הכי מצפה לכך שסוף סוף המשפחה שלי תהיה לצידי, אחרי שנים של התמסרות טוטאלית לעשייה הצבאית", אומר רוזן, בעל לענת ואב לרוני ורועי בת ובן תאומים בני 14 ולנועם בן ה-11.
"להיות מפקד ביחידת שדה זה שואב אותך ודורש ממך תשומת לב מלאה והשקעה מוחלטת על מנת שתוכל לממש את החזון ואת המשימה. עבורי ישנם שני תפקידי פיקוד משמעותיים שאני יכול להצביע עליהם, שהם עומדים מעל לכל התפקידים האחרים שעשיתי: האחד כשהייתי מג"ד 'נמר' בתקופת מבצע 'חומת מגן' בשנת 2002, והשני כששימשתי סגן מפקד עוצבת 'עמוד האש' בזמן מלחמת לבנון השנייה. ואולם, אני חייב לציין, כי למרות שכאשר הוצע לי התפקיד של מפקד שבטה בהחלט התלבטתי האם ללכת לבית הספר או לאגד מבצעי, אני מודה היום על כך שהגעתי לשבטה: זה אחד מהתפקידים המשמעותיים, המלמדים והמספקים שעשיתי".
המסלול בתותחנים
"יש לנו היסטוריה משפחתית בחיל התותחנים. דוד שלי, יוסי גורל, היה אלוף משנה בחיל, וכנראה זה המקום שגם הכי התאים לי", אומר רוזן שהתגייס לצה"ל ב-1987 ותוך ארבע שנים כבר שימש כסמג"ד בגדוד "קרן". "התקופה בגדוד הייתה מאוד מיוחדת. התעסקנו בפעילויות שוטפות מגוונת בלבנון, באיו"ש ובעזה וברפיח, ולקחנו חלק גם במבצע 'דין וחשבון' ביולי 1993", מספר רוזן.
אחרי תפקידו כסמג"ד הוא נסע לארצות הברית לקורס תותחנים מתקדם שנמשך כשנה, וכששב שימש כקצין האג"ם של "עוצבת גולן". בין לבין רוזן אף עשה תחנה קצרה בשבטה כממ"ח במחזור אחד של קורס קצינים שם, עד ששב לשם כמפקד הבסיס לפני כשנתיים. רוזן התרחק מעט מתפקידי הליבה כשיצא ללימודים במסגרת תוכנית אופק, ועשה תואר ראשון במשפטים ובמנהל עסקים במרכז הבינתחומי בהרצליה.
בזמן הלימודים נולדו לרוזן ולאשתו זוג התאומים, בתו רוני ובנו רועי-נס, שנולד פג במשקל 600 גרם נאלץ להישאר בבית החולים עד גיל חצי שנה. "זו הייתה תקופה מאוד לא פשוטה, שכללה הרבה ניתוחים ואשפוזים. למזלי הייתי אז בלימודים ולא בפעילות שוטפת, אחרת אני לא יודע איך היינו עוברים את זה. בחנוכה האחרון שני התאומים שלי הגיעו לשבטה עם בני הכיתה שלהם במסגרת פעילות קהילתית בשנת הבר-מצווה, וחילקו חבילות לחיילים", מתגאה רוזן.
בתום הלימודים, ימי נסיגת צה"ל מלבנון, שימש רוזן כמפקד התותחנים הפיקודי של פיקוד הצפון ובהמשך מונה למג"ד "נמר", עליו פיקד בשנים 2001 - 2003. לדבריו, באותה תקופה השתנה הייעוד של התותחנים ל"חי"רניקים", ואת רוב השירות עשה גדוד "נמר" באיו"ש כשהוא מצוות לחטיבות שונות. בסוף השנה השנייה שלו כמפקד הגדוד, אביו חלה בסרטן ורוזן ביקש לפרוש מתפקיד המג"ד בשביל להיות לצידו.
"באדיבותו של הקתמ"ר באותה העת, דני כסיף, קיבלתי תפקיד חדש ביחידה לקשרי חוץ. עם זאת, זה כבר היה מאוחר מידי, ובסופו של דבר הספקתי לבלות במחיצתו של אבי חודש אחד בלבד לפני שהוא נפטר. התפקיד בקשרי חוץ הוציא אותי אומנם מהתעסוקה המבצעית, אבל זה היה אחד התפקידים בהם למדתי הכי הרבה על הצבא. בהתחלה התעסקתי בתחום הקישור הבין צבאי ועבדתי מול הצבאות של מצרים וירדן, ובהמשך שימשתי כפרויקטור ודאגתי לניהול תרגיל 'ג'וניפר קוברה 2005' - תרגיל משותף לצה"ל ולצבא ארצות הברית, שבו התמקדנו בהגנה אקטיבית מפני התקפת טילים. במהלך הכנת התרגיל, עבדתי באופן צמוד עם צוותים של צבא ארצות הברית, והאמת היא שכאשר שחושבים על זה, זו הייתה הכנה בכלל לא רעה למשרה שבה אני הולך לשמש כעת".
ב-2005 שוב החלה לבעור אצל רוזן תשוקה לשטח והוא מונה לתפקיד ראש ענף עמדה במרכז לאימוני יבשה (מל'"י), שם אימן את גדודי המילואים של הארטילריה הקנית. במרץ 2006, חודשים בודדים לפני פרוץ מלחמת לבנון השנייה, הוא נקרא למלא את תפקיד סגן מפקד עוצבת "עמוד האש". "בעוצבה המפקד הולך להיות מרכז האש באוגדה, והסגן הופך למפקד דה-פקטו", מציין רוזן. "זה היה אחרי חטיפת גלעד שליט, החלפנו כוחות של גבעתי, והיינו בסך הכל כמה ימים בגזרת לבנון כשפרצה המלחמה. מפקד העוצבה, יוני גדז', קבע עובדה בשטח - אנחנו מתייצבים בגזרה ומצטרפים ללחימה. זה אמנם היה פתאומי ולא צפוי, אבל משום שהתאמנו במתווה הלבנוני הגענו מאוד מוכנים, ואת זה אפשר לראות גם בתוצאות. עם זאת, אני לא יכול לקחת על כך קרדיט, הגעתי אחרי שכבר 'הכינו' לי את היחידה".
ב-2007 מונה רוזן למפקד מרכז חיל התותחנים במל"י. בוקר אחד כשהיה בגזרת חטמ"ר מכבים, הוא התקשר לאחל מזל טוב לאחיו עמית, רופא גניקולוג בבית החולים סורוקה, וגילה כי האח מת באופן פתאומי מהפרעת קצב במהלך הלילה, בדיוק בתאריך שבו היה צריך לחגוג את יום הולדתו ה-34. אותו אירוע טרגי מלווה את רוזן כל העת, ובשנתיים שלו בשבטה הוא השתדל לשים דגש רב על חיזוק הקשרים עם המשפחות השכולות בחיל, כשהוא מודה כי לנסיבות האישיות שלו, אובדן אב ואח, יש חלק לא קטן בכך. 
"זה מעצב את כל הדמות הפיקודית ואת תפיסת המנהיגות שלך, ומחייב אותך לאיזונים ובלמים. קיבלתי פרופורציות נכונות בחיים, מעבר ללחימה, אבדות בקרב או התמודדות מבצעית מקצועית. כשאתה הולך על חבל אתה יכול להחזיק את המקל וליצור לעצמך איזון ואתה יכול גם ליפול, זה הכי קל, אבל החיים נמשכים ומה שמחזיק אותך זה המשפחה ובמידה רבה גם הפקודים שלך. "גם בצבא, אני התחנכתי על כך שלשכול יש תפקיד משמעותי במורשת היחידה, והחשיבות שלו גם לחיילים היום וגם למשפחות השכולות היא עצומה, ולכן חידשנו מסורת, שהופסקה בשלב מסוים, של כנס משפחות שכולות אחת לשנה. בפעם האחרונה אפילו חנכנו אבן פינה לבית כנסת", מספר רוזן. לדבריו, החזון האישי שלו הוא להנציח את אחיו עמית, וכבר כעת עורכת הפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן גוריון טקס לזכר האח מידי שנה. בטקס מציגים מתמחים צעירים את עבודותיהם ומתמודדים על מלגה.
שבטה על הגל
באוגוסט 2009 הגיע רוזן לשבטה מתוך הבנה שזה "המקום שהכי משפיע על העתיד של חיל התותחנים". האנשים הם החלק הכי חשוב במערך, וזה המקום שבו ניתן לעצב אותם, הוא אומר. בסיס שבטה מונה כיום כ- 2,000 חיילים, כאשר 95 אחוז מתוכם הם אנשי חיל התותחנים, והיתר שייכים ליחידות שונות בזרוע היבשה, הבאים להשתלמויות וקורסים קצרים.
"באתי עם תפיסה שכללה מספר היבטים: בראש ובראשונה, המקום חייב להיות רלוונטי. אפשר לעשות קורס מצוין ואיכותי, השאלה היא האם הוא משרת את הצורך של הכוחות בשטח. אתה חייב לחבר בין בית הספר לבין היחידות המבצעיות. לכל גדוד יש את הסוללה שלו, וכשהמג"ד נמצא על גבול הלבנון והחייל נמצא בשבטה, חשוב לדעת בדיוק מה המג"דים מצפים ומה הם צריכים.
"אם אין שיח מקצועי, ענייני וחברי, נוצר חיכוך שהוא שלילי ביסודו. לכן, דאגנו להרבה מאוד ימי עיון משותפים, בהסתכלות על ההכשרה והצרכים הספציפיים של כל יחידה, וערכנו ביקורים הדדיים וחניכה משותפת בתרגולים. חשוב להגיד שהרבה מכך יש לזקוף לזכותו של הקתמ"ר, תא"ל דוד סוויסה, שמאוד סייע לחיבור המוצלח. "ההיבט השני שבו עסקתי הוא המקצועיות. חיל התותחנים הוא חיל מקצועי, טכנולוגי ולוחם. אתה יכול להיות מצוין בכל אבל תקלה אחת מבצעית או טכנולוגית, כגון אסון צהלים א', וזה מחזיר אותך אחורה. וההיבט השלישי הוא השייכות לחיל. מהטירון הזוטר ועד לקתמ"ר - זה מאמץ משותף שמתפרס לאורך כל היחידות והאגדים".
היעד המרכזי שאותו הציב רוזן, היה להעלות את אחוז המתגייסים המעוניינים לשרת בחיל, דרך פניה לבני נוער המועמדים לשירות ביטחוני. בשנתיים האחרונות החלו קצינים מהחיל לפקוד בתי ספר ולבקר בבתי מועמדים במטרה לשכנע את הנערים ואת משפחותיהם, כי המקום הטוב ביותר עבורם הוא חיל התותחנים. "אמא רואה קצין נחמד ואחראי, אז היא רואה את הבן שלה ורוצה שלשם הוא יגיע. אנחנו נותנים להם פרספקטיבה על האנשים שמשרתים בחיל, על סוגי התפקידים ולמה כדאי להגיע אלינו, וכמו שאני תמיד אומר, חיכוך מגביר אהבה. בחנוכה 2010 קיימנו בשבטה 'סקמו"ן', מיני סדרה קרבית משולבת עבור 2,000 חניכי תנועת 'אחרי', המיטב של המועמדים לשירות קרבי. הקמנו בשטח הבסיס ביתנים של כל החילות, בשיתוף עם הבקו"ם ועם יחידת 'מיטב', וכולם קיבלו ייצוג הוגן. "היום הסתיים בתצוגת אש של התותחנים, אשר שילבה את כל אמצעי הלחימה, מל"טים, חימוש מונחה מדויק, MLRS, תותחים וארטילריה. המספרים דיברו בעד עצמם - הרבה מאוד ביקשו להתגייס לתותחנים. עבורי מספיק שאחוז אחד מתוך ה'מוטיבציונרים' האלה יגיע לחיל, ואני מרגיש שעשינו את העבודה". 
לדברי רוזן, כיום קיים יחס של כמעט 1:1 בין החיילים שמיועדים להגיע לתותחנים לאלה שבסוף באמת מגיעים, כאשר רק לפני שנתיים היחס עמד על 1:0.3. חלק לא מועט בכך, הוא אומר, התודות למאמץ התקשורתי של דוברות זרוע היבשה.
"הנחת המוצא שלי, היא שאנשים הם מצוינים, ומי שלא רוצה להגיע לשבטה לא יגיע לשם, ומי ששם הוא כבר בעניין. אני קורא לזה זרועות התמנון, השגרירים. בסופו של יום, החייל מגיע הביתה ואומר לחברים שלו, כדאי לכם להגיע לחיל התותחנים, זה אחלה חיל ויש שם אחלה חבר'ה, ולכן אנחנו גם משקיעים המון במפקדים בכל הרמות. "כיום, אין מילה כזו 'מדריך' בשבטה, אתה מפקד וכשאתה מפקד יש לך אחריות, הכישלון של החייל הוא כישלון שלך. אתה מבלה עם החייל 25 שעות ביממה, אתה מכסה אותו לפני השינה. אם אתה לא תהיה מקצועי הוא לא יהיה מקצועי, ואם אתה לא תעשה את המסלול אז הוא לא יעשה את המסלול. אנחנו משתמשים בהמון כלים, ערכנו הכנות לכל מחזור מפקדים וגם גיבשנו תורת הדרכה כתובה, כשהמוקד הוא באנשים, ובמפקדים טובים, מחויבים ומובילי משימה. הנהגנו כלל בבית הספר, לפיו בתוך שישה שבועות מתחילת המסלול, המפקד חייב להגיע לבקר בבית החייל ולתת את הטלפון שלו למשפחה. אתה יכול להיות לוחם מעולה, אבל זה כמובן לא אומר שתהיה מפקד טוב, ועל אחת כמה וכמה מפקד בהדרכה".
רוזן מספר כי ברוח הימים האלה, ניתן דגש רב גם לקידום חיילים שנתקלים בקשיים. הוא מציין: "בנינו חליפה אישית לחיילים שמעט מתקשים, ולקחנו מדריכות ומדריכים שישמשו כמורי עזר. אי אפשר להסתכל קדימה לעתיד מבלי לחלוק כבוד גם לעבר, ואחד הדברים שניסיתי בהצלחה חלקית, זה לחבר את ותיקי החיל ואת מורשת שבטה לדור הצעיר. העמדנו את מורשת הקרב כתוכן חובה בכל ההכשרות, והרשימה של דור הוותיקים שנרתמה ובאה להרצות, היא ארוכה". לפני שנה זכתה שבטה במקום ראשון בתחום ההדרכה בזרוע היבשה, ובפרס ראשון באימון גופני. "זו ממש מהפכה במערך המתנייע", אומר רוזן.
"בנוסף, כבר בשנה הבאה צפוי להתחיל שלב א' בתוכנית לבניית תשתית חדשה בשבטה, בהשקעה של 30 מיליון דולר. על פי תוכנית האב, הכוונה להרוס ולבנות מהיסוד גם את המבנים, גם את תשתית התקשורת וגם את אמצעי ההדרכה, על מנת להפוך את המקום לבסיס מודרני וטכנולוגי, שייתן מענה עדכני וראוי בכל הקשור לצרכי ההדרכה של החיל". כמה ימים לפני שעזב נערך לרוזן טקס פרידה, והוא מצידו לא הסתיר את התרגשותו הרבה. "כשאני מגיע לתפקיד אני באמת לא חושב על התפקיד הבא, אלא אני מתמסר למקום ולאנשים, וכשאתה יוצר כזה חיבור, מאוד קשה להיפרד. כשמצרפים לזה את ההיבטים האישיים, מה שעברתי בחיים וההתגברות על המכשולים הרבים אז אתה מסיים בתחושת סיפוק עצומה ויש גם דמעות".
***
תמונות: אל"מ אייל רוזן, צילום: מאיר אזולאי
אימונים בשבטה, מאי 2010
פורסם בגיליון מס' 50 של "תמיד תותחן"
"המפקדים הכי טובים נמצאים כיום בחיל התותחנים, מרמת הקתמ"ר ועד לקצינים הזוטרים", אומר אל"מ אייל רוזן, מפקד בית הספר לתותחנות שדה בשבטה בשנתיים האחרונות, שביולי האחרון המריא לארצות הברית, שם ישמש כנספח היבשה של צה"ל.
רוזן זכה לשבחים רבים על תפקודו כמפקד בית הספר לתותחנות שדה, בייחוד בזכות פעולותיו להעלאת אחוז המתגייסים לחיל התותחנים ובזכות הקשרים שיצר עם המשפחות השכולות בחיל. נפגשתי לשיחה עימו רגע לפני שהמריא לוושינגטון עם משפחתו, כשהתפנה לשעה מהאולפן לאנגלית בו השתתף במסגרת קורס הנספחים של צה"ל.
"אני מקווה לשמר דברים קיימים בשיתוף הפעולה בין צה"ל לצבא ארצות הברית בכל הקשור ליבשה, וכמובן לנסות ולאתר הזדמנויות חדשות ולפתח עוד קשרים בין הצבאות. אבל אם לומר את האמת, אני הכי מצפה לכך שסוף סוף המשפחה שלי תהיה לצידי, אחרי שנים של התמסרות טוטאלית לעשייה הצבאית", אומר רוזן, בעל לענת ואב לרוני ורועי בת ובן תאומים בני 14 ולנועם בן ה-11.
"להיות מפקד ביחידת שדה זה שואב אותך ודורש ממך תשומת לב מלאה והשקעה מוחלטת על מנת שתוכל לממש את החזון ואת המשימה. עבורי ישנם שני תפקידי פיקוד משמעותיים שאני יכול להצביע עליהם, שהם עומדים מעל לכל התפקידים האחרים שעשיתי: האחד כשהייתי מג"ד 'נמר' בתקופת מבצע 'חומת מגן' בשנת 2002, והשני כששימשתי סגן מפקד עוצבת 'עמוד האש' בזמן מלחמת לבנון השנייה. ואולם, אני חייב לציין, כי למרות שכאשר הוצע לי התפקיד של מפקד שבטה בהחלט התלבטתי האם ללכת לבית הספר או לאגד מבצעי, אני מודה היום על כך שהגעתי לשבטה: זה אחד מהתפקידים המשמעותיים, המלמדים והמספקים שעשיתי".
המסלול בתותחנים
"יש לנו היסטוריה משפחתית בחיל התותחנים. דוד שלי, יוסי גורל, היה אלוף משנה בחיל, וכנראה זה המקום שגם הכי התאים לי", אומר רוזן שהתגייס לצה"ל ב-1987 ותוך ארבע שנים כבר שימש כסמג"ד בגדוד "קרן". "התקופה בגדוד הייתה מאוד מיוחדת. התעסקנו בפעילויות שוטפות מגוונת בלבנון, באיו"ש ובעזה וברפיח, ולקחנו חלק גם במבצע 'דין וחשבון' ביולי 1993", מספר רוזן.
אחרי תפקידו כסמג"ד הוא נסע לארצות הברית לקורס תותחנים מתקדם שנמשך כשנה, וכששב שימש כקצין האג"ם של "עוצבת גולן". בין לבין רוזן אף עשה תחנה קצרה בשבטה כממ"ח במחזור אחד של קורס קצינים שם, עד ששב לשם כמפקד הבסיס לפני כשנתיים. רוזן התרחק מעט מתפקידי הליבה כשיצא ללימודים במסגרת תוכנית אופק, ועשה תואר ראשון במשפטים ובמנהל עסקים במרכז הבינתחומי בהרצליה.
בזמן הלימודים נולדו לרוזן ולאשתו זוג התאומים, בתו רוני ובנו רועי-נס, שנולד פג במשקל 600 גרם נאלץ להישאר בבית החולים עד גיל חצי שנה. "זו הייתה תקופה מאוד לא פשוטה, שכללה הרבה ניתוחים ואשפוזים. למזלי הייתי אז בלימודים ולא בפעילות שוטפת, אחרת אני לא יודע איך היינו עוברים את זה. בחנוכה האחרון שני התאומים שלי הגיעו לשבטה עם בני הכיתה שלהם במסגרת פעילות קהילתית בשנת הבר-מצווה, וחילקו חבילות לחיילים", מתגאה רוזן.
בתום הלימודים, ימי נסיגת צה"ל מלבנון, שימש רוזן כמפקד התותחנים הפיקודי של פיקוד הצפון ובהמשך מונה למג"ד "נמר", עליו פיקד בשנים 2001 - 2003. לדבריו, באותה תקופה השתנה הייעוד של התותחנים ל"חי"רניקים", ואת רוב השירות עשה גדוד "נמר" באיו"ש כשהוא מצוות לחטיבות שונות. בסוף השנה השנייה שלו כמפקד הגדוד, אביו חלה בסרטן ורוזן ביקש לפרוש מתפקיד המג"ד בשביל להיות לצידו.
"באדיבותו של הקתמ"ר באותה העת, דני כסיף, קיבלתי תפקיד חדש ביחידה לקשרי חוץ. עם זאת, זה כבר היה מאוחר מידי, ובסופו של דבר הספקתי לבלות במחיצתו של אבי חודש אחד בלבד לפני שהוא נפטר. התפקיד בקשרי חוץ הוציא אותי אומנם מהתעסוקה המבצעית, אבל זה היה אחד התפקידים בהם למדתי הכי הרבה על הצבא. בהתחלה התעסקתי בתחום הקישור הבין צבאי ועבדתי מול הצבאות של מצרים וירדן, ובהמשך שימשתי כפרויקטור ודאגתי לניהול תרגיל 'ג'וניפר קוברה 2005' - תרגיל משותף לצה"ל ולצבא ארצות הברית, שבו התמקדנו בהגנה אקטיבית מפני התקפת טילים. במהלך הכנת התרגיל, עבדתי באופן צמוד עם צוותים של צבא ארצות הברית, והאמת היא שכאשר שחושבים על זה, זו הייתה הכנה בכלל לא רעה למשרה שבה אני הולך לשמש כעת".
ב-2005 שוב החלה לבעור אצל רוזן תשוקה לשטח והוא מונה לתפקיד ראש ענף עמדה במרכז לאימוני יבשה (מל'"י), שם אימן את גדודי המילואים של הארטילריה הקנית. במרץ 2006, חודשים בודדים לפני פרוץ מלחמת לבנון השנייה, הוא נקרא למלא את תפקיד סגן מפקד עוצבת "עמוד האש". "בעוצבה המפקד הולך להיות מרכז האש באוגדה, והסגן הופך למפקד דה-פקטו", מציין רוזן. "זה היה אחרי חטיפת גלעד שליט, החלפנו כוחות של גבעתי, והיינו בסך הכל כמה ימים בגזרת לבנון כשפרצה המלחמה. מפקד העוצבה, יוני גדז', קבע עובדה בשטח - אנחנו מתייצבים בגזרה ומצטרפים ללחימה. זה אמנם היה פתאומי ולא צפוי, אבל משום שהתאמנו במתווה הלבנוני הגענו מאוד מוכנים, ואת זה אפשר לראות גם בתוצאות. עם זאת, אני לא יכול לקחת על כך קרדיט, הגעתי אחרי שכבר 'הכינו' לי את היחידה".
ב-2007 מונה רוזן למפקד מרכז חיל התותחנים במל"י. בוקר אחד כשהיה בגזרת חטמ"ר מכבים, הוא התקשר לאחל מזל טוב לאחיו עמית, רופא גניקולוג בבית החולים סורוקה, וגילה כי האח מת באופן פתאומי מהפרעת קצב במהלך הלילה, בדיוק בתאריך שבו היה צריך לחגוג את יום הולדתו ה-34. אותו אירוע טרגי מלווה את רוזן כל העת, ובשנתיים שלו בשבטה הוא השתדל לשים דגש רב על חיזוק הקשרים עם המשפחות השכולות בחיל, כשהוא מודה כי לנסיבות האישיות שלו, אובדן אב ואח, יש חלק לא קטן בכך.
"זה מעצב את כל הדמות הפיקודית ואת תפיסת המנהיגות שלך, ומחייב אותך לאיזונים ובלמים. קיבלתי פרופורציות נכונות בחיים, מעבר ללחימה, אבדות בקרב או התמודדות מבצעית מקצועית. כשאתה הולך על חבל אתה יכול להחזיק את המקל וליצור לעצמך איזון ואתה יכול גם ליפול, זה הכי קל, אבל החיים נמשכים ומה שמחזיק אותך זה המשפחה ובמידה רבה גם הפקודים שלך. "גם בצבא, אני התחנכתי על כך שלשכול יש תפקיד משמעותי במורשת היחידה, והחשיבות שלו גם לחיילים היום וגם למשפחות השכולות היא עצומה, ולכן חידשנו מסורת, שהופסקה בשלב מסוים, של כנס משפחות שכולות אחת לשנה. בפעם האחרונה אפילו חנכנו אבן פינה לבית כנסת", מספר רוזן. לדבריו, החזון האישי שלו הוא להנציח את אחיו עמית, וכבר כעת עורכת הפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן גוריון טקס לזכר האח מידי שנה. בטקס מציגים מתמחים צעירים את עבודותיהם ומתמודדים על מלגה.
שבטה על הגל
באוגוסט 2009 הגיע רוזן לשבטה מתוך הבנה שזה "המקום שהכי משפיע על העתיד של חיל התותחנים". האנשים הם החלק הכי חשוב במערך, וזה המקום שבו ניתן לעצב אותם, הוא אומר. בסיס שבטה מונה כיום כ- 2,000 חיילים, כאשר 95 אחוז מתוכם הם אנשי חיל התותחנים, והיתר שייכים ליחידות שונות בזרוע היבשה, הבאים להשתלמויות וקורסים קצרים.
"באתי עם תפיסה שכללה מספר היבטים: בראש ובראשונה, המקום חייב להיות רלוונטי. אפשר לעשות קורס מצוין ואיכותי, השאלה היא האם הוא משרת את הצורך של הכוחות בשטח. אתה חייב לחבר בין בית הספר לבין היחידות המבצעיות. לכל גדוד יש את הסוללה שלו, וכשהמג"ד נמצא על גבול הלבנון והחייל נמצא בשבטה, חשוב לדעת בדיוק מה המג"דים מצפים ומה הם צריכים.
"אם אין שיח מקצועי, ענייני וחברי, נוצר חיכוך שהוא שלילי ביסודו. לכן, דאגנו להרבה מאוד ימי עיון משותפים, בהסתכלות על ההכשרה והצרכים הספציפיים של כל יחידה, וערכנו ביקורים הדדיים וחניכה משותפת בתרגולים. חשוב להגיד שהרבה מכך יש לזקוף לזכותו של הקתמ"ר, תא"ל דוד סוויסה, שמאוד סייע לחיבור המוצלח. "ההיבט השני שבו עסקתי הוא המקצועיות. חיל התותחנים הוא חיל מקצועי, טכנולוגי ולוחם. אתה יכול להיות מצוין בכל אבל תקלה אחת מבצעית או טכנולוגית, כגון אסון צהלים א', וזה מחזיר אותך אחורה. וההיבט השלישי הוא השייכות לחיל. מהטירון הזוטר ועד לקתמ"ר - זה מאמץ משותף שמתפרס לאורך כל היחידות והאגדים".
היעד המרכזי שאותו הציב רוזן, היה להעלות את אחוז המתגייסים המעוניינים לשרת בחיל, דרך פניה לבני נוער המועמדים לשירות ביטחוני. בשנתיים האחרונות החלו קצינים מהחיל לפקוד בתי ספר ולבקר בבתי מועמדים במטרה לשכנע את הנערים ואת משפחותיהם, כי המקום הטוב ביותר עבורם הוא חיל התותחנים. "אמא רואה קצין נחמד ואחראי, אז היא רואה את הבן שלה ורוצה שלשם הוא יגיע. אנחנו נותנים להם פרספקטיבה על האנשים שמשרתים בחיל, על סוגי התפקידים ולמה כדאי להגיע אלינו, וכמו שאני תמיד אומר, חיכוך מגביר אהבה. בחנוכה 2010 קיימנו בשבטה 'סקמו"ן', מיני סדרה קרבית משולבת עבור 2,000 חניכי תנועת 'אחרי', המיטב של המועמדים לשירות קרבי. הקמנו בשטח הבסיס ביתנים של כל החילות, בשיתוף עם הבקו"ם ועם יחידת 'מיטב', וכולם קיבלו ייצוג הוגן. "היום הסתיים בתצוגת אש של התותחנים, אשר שילבה את כל אמצעי הלחימה, מל"טים, חימוש מונחה מדויק, MLRS, תותחים וארטילריה. המספרים דיברו בעד עצמם - הרבה מאוד ביקשו להתגייס לתותחנים. עבורי מספיק שאחוז אחד מתוך ה'מוטיבציונרים' האלה יגיע לחיל, ואני מרגיש שעשינו את העבודה".
לדברי רוזן, כיום קיים יחס של כמעט 1:1 בין החיילים שמיועדים להגיע לתותחנים לאלה שבסוף באמת מגיעים, כאשר רק לפני שנתיים היחס עמד על 1:0.3. חלק לא מועט בכך, הוא אומר, התודות למאמץ התקשורתי של דוברות זרוע היבשה.
"הנחת המוצא שלי, היא שאנשים הם מצוינים, ומי שלא רוצה להגיע לשבטה לא יגיע לשם, ומי ששם הוא כבר בעניין. אני קורא לזה זרועות התמנון, השגרירים. בסופו של יום, החייל מגיע הביתה ואומר לחברים שלו, כדאי לכם להגיע לחיל התותחנים, זה אחלה חיל ויש שם אחלה חבר'ה, ולכן אנחנו גם משקיעים המון במפקדים בכל הרמות. "כיום, אין מילה כזו 'מדריך' בשבטה, אתה מפקד וכשאתה מפקד יש לך אחריות, הכישלון של החייל הוא כישלון שלך. אתה מבלה עם החייל 25 שעות ביממה, אתה מכסה אותו לפני השינה. אם אתה לא תהיה מקצועי הוא לא יהיה מקצועי, ואם אתה לא תעשה את המסלול אז הוא לא יעשה את המסלול. אנחנו משתמשים בהמון כלים, ערכנו הכנות לכל מחזור מפקדים וגם גיבשנו תורת הדרכה כתובה, כשהמוקד הוא באנשים, ובמפקדים טובים, מחויבים ומובילי משימה. הנהגנו כלל בבית הספר, לפיו בתוך שישה שבועות מתחילת המסלול, המפקד חייב להגיע לבקר בבית החייל ולתת את הטלפון שלו למשפחה. אתה יכול להיות לוחם מעולה, אבל זה כמובן לא אומר שתהיה מפקד טוב, ועל אחת כמה וכמה מפקד בהדרכה".
רוזן מספר כי ברוח הימים האלה, ניתן דגש רב גם לקידום חיילים שנתקלים בקשיים. הוא מציין: "בנינו חליפה אישית לחיילים שמעט מתקשים, ולקחנו מדריכות ומדריכים שישמשו כמורי עזר. אי אפשר להסתכל קדימה לעתיד מבלי לחלוק כבוד גם לעבר, ואחד הדברים שניסיתי בהצלחה חלקית, זה לחבר את ותיקי החיל ואת מורשת שבטה לדור הצעיר. העמדנו את מורשת הקרב כתוכן חובה בכל ההכשרות, והרשימה של דור הוותיקים שנרתמה ובאה להרצות, היא ארוכה". לפני שנה זכתה שבטה במקום ראשון בתחום ההדרכה בזרוע היבשה, ובפרס ראשון באימון גופני. "זו ממש מהפכה במערך המתנייע", אומר רוזן.
"בנוסף, כבר בשנה הבאה צפוי להתחיל שלב א' בתוכנית לבניית תשתית חדשה בשבטה, בהשקעה של 30 מיליון דולר. על פי תוכנית האב, הכוונה להרוס ולבנות מהיסוד גם את המבנים, גם את תשתית התקשורת וגם את אמצעי ההדרכה, על מנת להפוך את המקום לבסיס מודרני וטכנולוגי, שייתן מענה עדכני וראוי בכל הקשור לצרכי ההדרכה של החיל". כמה ימים לפני שעזב נערך לרוזן טקס פרידה, והוא מצידו לא הסתיר את התרגשותו הרבה. "כשאני מגיע לתפקיד אני באמת לא חושב על התפקיד הבא, אלא אני מתמסר למקום ולאנשים, וכשאתה יוצר כזה חיבור, מאוד קשה להיפרד. כשמצרפים לזה את ההיבטים האישיים, מה שעברתי בחיים וההתגברות על המכשולים הרבים אז אתה מסיים בתחושת סיפוק עצומה ויש גם דמעות".
***
תמונות: אל"מ אייל רוזן, צילום: מאיר אזולאי
אימונים בשבטה, מאי 2010
פורסם בגיליון מס' 50 של "תמיד תותחן"
