היחידות המובחרות של צה"ל
למי שלא הספיק בחג: הצצה נוספות לאריות הים, קומנדו ימי, כוח דלתא, סיירת מטכ"ל ושלדג - המחבר, אל”מ (מיל’) ליאור לוטן, איש היחידות המיוחדות בוחן האם היחידות המיוחדות של צה”ל ממצות את הפוטנציאל הגלום בהן? והאם נדרשת מפקדה שתאגד את כולן? הויכוח בצה”ל נמצא בעיצומו
ליאור לוטן
| 19/05/2011
לוחמי יחידת “אריות הים”, הקומנדו הימי האמריקאי (NAVY SEALS), וטייסי חטיבה 160 למבצעים תעופתיים מיוחדים - 160th Special Operations Aviation Regiment Airborne - שביצעו בצורה מרשימה את המבצע לחיסולו של מנהיג אל קאעידה אוסמה בן לאדן, ב-2 במאי 2011, הציתו את הדמיון, והפכו אותו למציאות. הביצוע הקרקעי המדויק של החיסול, מבצע “חנית נפטון” (Neptune’s Spear), הועדף על פני חלופות כמו תקיפה אווירית או פשיטה משולבת של כוח אמריקאי וכוח פקיסטאני, בשל שיקולי ביטחון מידע, הרצון להימנע ככל האפשר מפגיעה בחפים מפשע במדינה ריבונית ידידותית, וההכרח לוודא ברמה הגבוהה ביותר ובאופן אישי את זהותו של בן לאדן וגורלו.
כדי להעיז, לאשר ולבצע מבצע כה מורכב, היה צורך בביטחון של מקבלי ההחלטות הצבאיים והמדיניים בהצלחת המבצע. ביטחון כזה צריך שיהיה מבוסס על היכרות עם המודיעין, עם האמצעים הטכנולוגיים, עם המיומנות הטכנית והאישית ועם טקטיקות הלחימה של לוחמי ה-SEALS. ניתן להעריך, כי העובדה שהמתכנן הראשי של המבצע ומפקדו, מפקד הפיקוד למבצעים מיוחדים (SOCOM), תת-אדמירל וויליאם מקרייוון, שירת בעברו כמפקד פלוגה בצוות 6 של ה-SEALS, תרמה משמעותית לכך.
בשורה התחתונה, הצלחת מבצע “חנית נפטון” מבטאת שילוב אפקטיבי בין גורמי המודיעין וגורמי המטה שתכננו המבצע ופיקדו עליו, ובין יחידות הביצוע. ההישגים המודיעיניים המשמעותיים ברמה המערכתית מתבטאים בתהליך האיסוף של פרטי מידע רבים, שהתקבלו ממקורות שונים במשך יותר משמונה שנים, ו”התכה” שלהם לכדי תוצרים איכותיים: זיהוי ואיתור הבלדר, שקיים קשר שוטף עם בן לאדן במקום מחבואו, ביסוס הערכה מודיעינית ברמה מספקת, כי המבנה אכן משמש למסתורו של בן לאדן, והשגת האינדיקציה לכך שהוא ישהה ביעד הפשיטה בליל המבצע עצמו.
ברמה הטקטית והמל”מית (מודיעין למבצע), ההישג הוא היכולת לבצע לאורך זמן פעולות איסוף מודיעין מבצעי על יעד הממוקם בסביבה עוינת, עד לרמת היכרות מודיעינית טקטית, שאפשרה תכנון מבצעי מלא.
ההישגים הטקטיים של מתכנני המבצע והכוח המבצע היו בעיקר הובלת סד”כ אפקטיבי של לוחמים מבסיס יציאה (בפקיסטאן, באפגניסטן או במקום אחר) והנחתתו בפאתי היעד תוך שמירה על מימד ההפתעה, והחדירה אל המבנה ששטחו 280 מ”ר, אשר היה מוקף בחומת בטון בגובה של חמישה מטרים. בידוד המבנה באופן שמנע הגעת תגבורות לבן לאדן, הלחימה הסלקטיבית בתוך המבנה, החיסול ללא פגיעה בקרב הכוחות המבצעיים, וניתוק המגע מהיעד תוך טיפול בתקלות כהשמדת המסוק שהתרסק בזירת המבצע - הם הישגים מרשימים נוספים.
עם זאת, דווקא הביצוע המושלם מחזיר למרכז השיח המקצועי את הדיון סביב הפער שקיים בין תרומתן המשמעותית של היחידות המיוחדות בתקופות שבין המלחמות ובין מידת מיצויין במלחמות המודרניות, שמוטלת בספק. האם הפוטנציאל הרב והמיוחד של היחידות המיוחדות ממוצה גם לטובת השגת היעדים המערכתיים והאסטרטגיים בזירות המלחמה המודרנית? הויכוח על כך רלוונטי כיום גם בצה”ל.
כל ההתחלות
דו”ח ועדת וינוגרד, שחקרה את מלחמת לבנון השנייה ב-2006, קבע כי “במהלך המלחמה, היו ציפיות בדרג המדיני והצבאי שפעולות מיוחדות יוכלו להשפיע בצורה מכרעת על תוצאות המלחמה”.
כדי להבין את התפתחות היחידות המובחרות השונות, עד למעמדן כיום בצבא ארצות הברית ובצה”ל, צריך לחזור לתחילת הדרך בימי מלחמת העולם השנייה.
הבריטים ייסדו בשנת 1941, בחזית צפון אפריקה את יחידת שירות האוויר המיוחד (SAS), שמשימתה הייתה פגיעה בכושר הלחימה של הגרמנים על ידי חבלה בציוד לוגיסטי ובשדות תעופה צבאיים. היחידה פעלה בצוותי משימה מצומצמים, שנעו על גבי ג’יפים ומשאיות לטווחים ארוכים בנתיבים מדבריים, עד לאזורי התקיפה. בנוסף, הפעילו הבריטים גם יחידות קומנדו שתקפו בנורבגיה מטרות אסטרטגיות, וחייבו בכך את הצבא הגרמני לרתק כוחות רבים לזירת לחימה זו, במקום לשלוח אותם לזירות הלחימה העיקריות.
בצבא הגרמני הוקמו במהלך מלחמת העולם השנייה יחידות מיוחדות לביצוע פשיטות או משימות חבלה בעורף האויב, כיחידת “Brandenburger Regiment”, וברוסיה הוקמו אמנם יחידות הספצנאז הראשונות (Spetsnaz - “כוחות למשימות מיוחדות”) עוד לפני המלחמה, במהלך שנות ה-30, אך הן אוגדו תחת פיקוד מרכזי אחד רק מספר שנים לאחר המלחמה. יעודן העיקרי של יחידות אלה היה לחדור לעומק שטח האויב בזמן מלחמה, לאסוף מודיעין, לחבל במערכות תקשורת ובבסיסי שיגור טילים ולפגוע במפקדים. ארצות הברית הקימה במהלך מלחמת העולם השנייה, ב-1942, את יחידת הריינג’רס, אך רק באוקטובר 1961 הורה הנשיא קנדי לגייס את היחידות המיוחדות כחלק מצבא היבשה, ובכך יצר את הבסיס למעורבותן המרכזית במלחמת וייטנאם.
בצה”ל הוקמה היחידה המיוחדת הראשונה בשנת 1953, לאחר מספר פשיטות כושלות של כוחות החי”ר הסדירים כנגד צבא ירדן ומפירי גבול, שפעלו בחסותו. הקצין הצעיר אריאל שרון, לימים אלוף בצה”ל וראש הממשלה, עמד בראש יחידת הקומנדו 101, שפעלה באופן עצמאי מספר חודשים בלבד, לפני שמוזגה לחטיבת הצנחנים. טקטיקות הפשיטה והלחימה של היחידה שימשו בסיס לתורת הלחימה ולרוח היחידות המיוחדות בצה”ל מאז ועד היום.
בשלהי שנת 1957 סייעו יוצאי יחידה 101 להקמת יחידת הקומנדו הכפופה לאגף המודיעין, הידועה כסיירת מטכ”ל, ואשר יעודה העיקרי, על פי פרסומים זרים, הוא לאסוף מודיעין מעבר לקווי האויב. המוטו של היחידה - “המעז מנצח”, “הושאל” על ידי מייסדה, אברהם ארנן, מיחידת ה-SAS הבריטית.
במהלך שנות ה-50 הוקמו בצה”ל פלוגות סיור הכפופות לחטיבות החי”ר והצנחנים ופלוגות מיוחדות הכפופות לפיקודים הגיזרתיים - סיירת שקד בדרום, סיירת חרוב במרכז וסיירת אגוז בצפון. הסיירות התמחו בביצוע סיורים ובפשיטות מעבר לגבול בגזרותיהן. לאחר מלחמת יום הכיפורים ב-1973, ועל רקע הארגון מחדש של מבנה צה”ל, חלה ירידה בערכן של הסיירות הגיזרתיות והן הפכו לגדודי חי”ר סדירים.
ימי הטרור
בשנות ה-70 של המאה הקודמת החלו בצבאות המודרניים תהליכי לימוד ושינוי, לאור לקחי מלחמת ויאטנם. במקביל, מהפיכת הטכנולוגיה שהלכה והתעצמה בתקופה זו, אפשרה את כניסתם של אמצעים מתקדמים לצבאות, בעיקר בתחומי האש המדויקת, איסוף מודיעין חזותי ומודיעין האותות (סיגינט), והשו”ב (שליטה ובקרה). כל אלה אפשרו משימות חדשות ליחידות המיוחדות, שהובילו להשתנות היחידות הקיימות ולהקמת חדשות.
במקביל, מהפכת הטכנולוגיה שהלכה והתעצמה בתקופה זו, אפשרה את כניסתם של אמצעים מתקדמים לצבאות, בעיקר בתחומי האש המדויקת, איסוף מודיעין חזותי ומודיעין האותות (סיגינט), והשו”ב (שליטה ובקרה).
האירוע שהשפיע יותר מכל על התפתחות הכוחות המיוחדים האמריקאיים היה כישלון החילוץ של בני הערובה בשגרירות בטהראן, באפריל 1980. בעקבותיו, הוחלט על הקמת צוות 6 של יחידת אריות הים (Seals team 6), המתמחה בלוחמה בטרור ואשר פעל במבצע לחיסול בן לאדן. הוקמה גם מפקדה במטה הכללי, שקיבלה אחריות על פיתוח דוקטרינה להפעלת כוחות מיוחדים ולמוכנותם JSOC - Joint Special Operation Command. השלבים הבאים בארגון הכוחות המיוחדים האמריקאים התממשו ב-1986, עם החלטת הנשיא להקים פיקוד משימתי לכלל הכוחות המיוחדים USSOCOM, וב-2011, לאחר פיגועי התאומים, כשהוחלט כי פיקוד זה יהיה האחראי להובלת הלחימה הגלובלית בטרור (GWOT).
בין הכוחות המיוחדים המשמעותיים בארצות הברית, יחידת “כוח דלתא” משתייכת לצבא היבשה האמריקאי, ויעודה העיקרי הוא ביצוע מבצעי לחימה בטרור. יחידת “אריות הים” משתייכת לחיל הים האמריקאי, ויעודה הראשוני הוא ביצוע משימות ימיות מיוחדות. בפועל, היחידה פועלת לביצוע פעולות קומנדו בכל סוגי השטח ובכל האזורים בעולם.
היחידה קמה רשמית ב-1962, אך התשתית להקמתה הונחה כבר במהלך מלחמת העולם השנייה. “צוות 6” של היחידה, הנחשב לטוב ביותר שלה, רשאי לגייס לשורותיו את הלוחמים הטובים ביותר. ומתמחה כאמור בלוחמה בטרור ובמבצעי פשיטה מיוחדים.
“אריות הים” פעלו בין היתר במבצע הפלישה לגרנדה “זעם דחוף” (1983), במבצע הפלישה לפנמה (1989), במבצעים לתפיסת פושעי מלחמה בבוסניה, ולאחרונה במבצע לשחרור הקברניט האמריקאי ריצ’ארד פיליפס מידי פיראטים סומליים בשנת 2009.
בישראל הופעלו היחידות המיוחדות עד לשנות ה-90 של המאה הקודמת בעיקר לשם ביצוע פעולות איסוף מודיעין, חבלה, חטיפה או פגיעה במנהיגי טרור - בעורף האויב. בין מאות המבצעים המיוחדים זכורים במיוחד הפשיטה על שדה התעופה הבינלאומי בביירות בדצמבר 1968 (מבצע “תשורה”), הפשיטה לחיסול מנהיגי מחבלים בביירות באפריל 1972 (מבצע “אביב נעורים”), הפשיטה המשולבת של כוח הקומנדו הימי וכוח סיירת מטכ”ל על האי גרין, מוצב צבאי מצרי באזור ים סוף ביולי 1969, וכן חטיפת חמישה קצינים סוריים בכירים בעת סיור שערכו בדרום לבנון, לשם השבת טייסים ישראלים שבויים ביוני 1972 (מבצע “ארגז”).
במהלך מלחמת יום הכיפורים, באוקטובר 1973, הופעלה יחידת הקומנדו הימי לביצוע משימות קלאסיות של הטבעת ספינות אויב בנמלים ובמעגנות, ואילו סיירת מטכ”ל פעלה כיחידה מיוחדת, בעיקר לביצוע פשיטות מיוחדות בעומק מצרים.
לאחר המלחמה, במסגרת תהליך שיקום צה”ל ופיתוח יכולות ותורות לחימה חדשות, הוקמו יחידות מיוחדות חדשות לגזרות מוגדרות או למשימות מממוקדות. יחידת “רימון” הוקמה באזור עזה לשם לחימה בטרור הפלשתיני בגזרה, יחידת “שלדג” הוקמה בכפוף לחיל האוויר לסיוע לכוחות אוויר בתקיפת מטרות איכות בעורף האויב, ויחידת “מורן” הוקמה לצורך סיוע בהפעלת אש מדויקת למטרות טקטיות. מספר שנים לאחר הקמתה הוכפפה לחיל התותחנים.
בשנים אלו, עם התגברות הטרור הפלשתיני בישראל והטרור הקיצוני-פוליטי בעולם, החלו היחידות המיוחדות בכל העולם לפתח כשירות למשימות חילוץ בני ערובה. בין השנים 1972–1984 ביצעה סיירת מטכ”ל שישה מבצעים לשחרור בני ערובה שהוחזקו בידי מחבלים, שהמפורסם בהם היה הפשיטה המוטסת על טרמינל הנוסעים של שדה התעופה באנטבה שבאוגנדה הרחוקה, ב-7 ביולי 1976.
פיתוח טקטיקות הלחימה מול איומי הטרור החדשים שצצו השכם וערב, הביא אמנם לשיפור מתמיד ביכולות המבצעיות של היחידה, אך גבה חיי בני ערובה ולוחמים עד להשגת הכשירות המבצעית המלאה. בתקופה זו, החליטה ממשלת ישראל להקים יחידה משטרתית מיוחדת למשימות מיוחדות ולשחרור בני ערובה, הימ”מ, אשר הלכה וצברה מאז יכולות וניסיון מבצעי עשיר, ונחשבת כיום לאחת היחידות הטובות בעולם מסוגה.
מערכות נמוכות עצימות
עשרים השנים האחרונות מתאפיינות בלחימה נגד התקוממות בעיקר בסביבה אזרחית ואורבאנית. היחידות המיוחדות והצבאות בכלל נדרשו לפתח שיטות פעולה המבחינות בין מעורבים בלחימה לכאלו שאינם מעורבים, ושאינן חורגות ממגבלות החוק וממרחב הלגיטימציה של הקהילה הבינלאומית.
כך, במסגרת מבצע “השבת התקווה” בסומליה ב-1993, ביצעו לוחמי “כוח דלתא”, מגובים בכוחות ריינג’רס, ניסיון חטיפה של בכירים במיליציה קיצונית שהונהגה על ידי מוחמד פראח איידיד. המבצע הסתבך לאחר הפלת שני מסוקי בלק הוק, והפך לקרב חילוץ רב גבורה ונחישות, שבמהלכו נהרגו חמישה מלוחמי היחידה.
סיירת מטכ”ל הישראלית ביצעה ב-1988 מבצע לחטיפת בכיר החיזבאללה שייח עבד אל כרים עובייד מהכפר ג’יבשית בלבנון, וב-1994, מבצע לחטיפת מוסטפא דיראני, איש ארגון אמל, מהכפר קצר נאבא, שבבקעת הלבנון (שתי החטיפות נועדו לקדם את החזרתו לישראל של הנווט השבוי רון ארד, אך למרות ההצלחה המבצעית, מטרה זו לא הושגה). עם התגברות ההתקוממות הפלשתינית בשנות ה-90 והתחזקות החיזבאללה בלבנון, הוקמו בצה”ל עוד יחידות מובחרות ייעודיות - יחידות המסתערבים “דובדבן”, שהתמחתה בלחימה במבוקשי טרור ביהודה ושומרון, ויחידת “שמשון”, למשימות דומות, הוקמה בגזרת רצועת עזה. יחידת “אגוז” הוקמה תחת פיקוד הצפון כדי להתמחות בלוחמת גרילה מול החיזבאללה בדרום לבנון.
למרות ריבוי יחידות מובחרות בצה”ל, הרי שעל פי הגדרת צה”ל היחידות הנחשבות יחידות “מיוחדות” הן רק סיירת מטכ”ל של אגף המודיעין, הקומנדו הימי (שייטת 13) של חיל הים ויחידת שלדג של חיל האוויר. זרוע האוויר מפעילה כיחידה מיוחדת גם את “669” – יחידת החילוץ וההצלה.
גם בעולם, על רקע הלחימה של כוחות הקואליציה באפגניסטן ובעיראק, התרחבה המעורבות של יחידות מיוחדות בלחימה כנגד גורמי ההתקוממות. נטלו חלק פעיל בלחימה יחידת ה-SAS הבריטית, “כוח דלתא” האמריקאי (שניהל את מבצע “אנקונדה” נגד אל-קאעידה באפגניסטן ב-2003) ויחידות מיוחדות רבות נוספות, משורה של מדינות.
“במלחמה א- סימטרית, גדול הערך המוסף הפוטנציאלי של יחידות מיוחדות מזה שבמלחמה סימטרית, בתנאי שיופעלו בצורה נכונה במסגרת תוכנית אסטרטגית גמישה”, כתבה עוד ועדת וינוגרד, בהתייחס לצה”ל, אחרי מלחמת לבנון השנייה.
נראה כי השתנות אופי המערכה הצבאית בעשורים האחרונים לא השפיעה באופן מהותי על המשימות הקלאסיות של היחידות המיוחדות. בתקופות שגרה - הן מבצעות בעיקר מבצעי איסוף מודיעין, בעימותים בעצימות נמוכה – בעיקר מבצעים כנגד גרילה, ובמלחמה - מבצעים מעבר לקווי האויב, במטרה לפגוע במרכזי הכובד ובנכסים האסטרטגיים שלו.
לקחי המלחמות מלמדים כי רק כאשר היחידות המיוחדות הופעלו תחת הגיון פעולה מערכתי ואסטרטגי מוגדר, הישגיהן היו משמעותיים ותרומתן להשגת יעדי המערכה ברורה. בעשור האחרון מתמודד צה”ל עם השינויים המהירים באיומי הייחוס ובמאפייני העימות, שעיקרם התמודדות מול כוחות גרילה בעלי יכולות צבאיות, תוך מגבלות על הפעלת האש ועל התמרון באזורים עירוניים צפופי אוכלוסיה אזרחית, והתמודדות מול מדינות וארגונים, כאיראן, סוריה וחיזבאללה, המצוידים במערכי טילים משמעותיים, לטווחים שונים, וברמות דיוק ויכולות הרס מגוונות.
יכולות ותפיסות המענה לאתגרים אלו כוללות, לצד פיתוח מואץ של אמצעי הגנה מפני טילים, פיתוח יכולות התקפה המתבססות על חיל האוויר, יכולות מודיעין מתקדמות והפעלת הכוחות המיוחדים. עם זאת, החסם המרכזי העומד כיום בפני הקפיצה ביכולות היחידות המיוחדות הישראליות הוא מבנה וארגון הפיקוד ועדכון תורת הלחימה הכללית בכל הקשור להפעלתן. בצה”ל שלאחר מלחמת לבנון השנייה, נבחנו חלופות והתקיימו תהליכי חשיבה באשר למודלים הרצויים להפעלת כוחות מיוחדים, אך עד כה, הדיונים טרם הבשילו לכדי שינוי ארגוני או לעדכון תורות הלחימה הכללית בתורה להפעלת יחידות מיוחדות.
כך, בזמן, שבארצות הברית מוסדרת דרך ההפעלה של היחידות המיוחדות באמצעות SOCOM, בצה”ל אין מפקדה מאוחדת לכוחות המיוחדים. היחידות המיוחדות ממשיכות להיות כפופות למפקדות זרועיות, כך שבניין הכוח, התכנון האופרטיבי להפעלת היחידות והשליטה בהפעלתן - מבוזר. מבנה כזה מקשה על פיתוח רעיונות מבצעיים, תכנון תוכניות אופרטיביות, בניית הכוח וציודו ותיאום פעילותו ברמה הכללית ואפילו על פיקוד ושליטה במצבים מסוימים.
רבים סבורים, כי מפקדה אחידה תאפשר לשלב את צורת החשיבה של היחידות המיוחדות בתכנון האופרטיבי הכללי והגיזרתי, באופן המשרת אפקטיבית את התכלית המערכתית והאסטרטגית של המערכה, ומביא למקסימום את היכולות האופרטיביות של היחידות המיוחדות.
גם בלי מפקדה מאוחדת, האתגר העומד בפני היחידות המיוחדות הוא להמשיך ולפתח שיטות פעולה חדשות ויעילות מול שלל האיומים הרלוונטיים בעת המודרנית, וביסוס מעמדן במסגרת התפתחות החשיבה הצבאית המודרנית ותפיסות ההפעלה של הצבאות. בכל מקרה, המוטו של היחידות המיוחדות ימשיך להיות, כמו תמיד: “כישלון אינו אופציה”.
לוחמי יחידת “אריות הים”, הקומנדו הימי האמריקאי (NAVY SEALS), וטייסי חטיבה 160 למבצעים תעופתיים מיוחדים - 160th Special Operations Aviation Regiment Airborne - שביצעו בצורה מרשימה את המבצע לחיסולו של מנהיג אל קאעידה אוסמה בן לאדן, ב-2 במאי 2011, הציתו את הדמיון, והפכו אותו למציאות. הביצוע הקרקעי המדויק של החיסול, מבצע “חנית נפטון” (Neptune’s Spear), הועדף על פני חלופות כמו תקיפה אווירית או פשיטה משולבת של כוח אמריקאי וכוח פקיסטאני, בשל שיקולי ביטחון מידע, הרצון להימנע ככל האפשר מפגיעה בחפים מפשע במדינה ריבונית ידידותית, וההכרח לוודא ברמה הגבוהה ביותר ובאופן אישי את זהותו של בן לאדן וגורלו.
כדי להעיז, לאשר ולבצע מבצע כה מורכב, היה צורך בביטחון של מקבלי ההחלטות הצבאיים והמדיניים בהצלחת המבצע. ביטחון כזה צריך שיהיה מבוסס על היכרות עם המודיעין, עם האמצעים הטכנולוגיים, עם המיומנות הטכנית והאישית ועם טקטיקות הלחימה של לוחמי ה-SEALS. ניתן להעריך, כי העובדה שהמתכנן הראשי של המבצע ומפקדו, מפקד הפיקוד למבצעים מיוחדים (SOCOM), תת-אדמירל וויליאם מקרייוון, שירת בעברו כמפקד פלוגה בצוות 6 של ה-SEALS, תרמה משמעותית לכך.
בשורה התחתונה, הצלחת מבצע “חנית נפטון” מבטאת שילוב אפקטיבי בין גורמי המודיעין וגורמי המטה שתכננו המבצע ופיקדו עליו, ובין יחידות הביצוע. ההישגים המודיעיניים המשמעותיים ברמה המערכתית מתבטאים בתהליך האיסוף של פרטי מידע רבים, שהתקבלו ממקורות שונים במשך יותר משמונה שנים, ו”התכה” שלהם לכדי תוצרים איכותיים: זיהוי ואיתור הבלדר, שקיים קשר שוטף עם בן לאדן במקום מחבואו, ביסוס הערכה מודיעינית ברמה מספקת, כי המבנה אכן משמש למסתורו של בן לאדן, והשגת האינדיקציה לכך שהוא ישהה ביעד הפשיטה בליל המבצע עצמו.
ברמה הטקטית והמל”מית (מודיעין למבצע), ההישג הוא היכולת לבצע לאורך זמן פעולות איסוף מודיעין מבצעי על יעד הממוקם בסביבה עוינת, עד לרמת היכרות מודיעינית טקטית, שאפשרה תכנון מבצעי מלא.
ההישגים הטקטיים של מתכנני המבצע והכוח המבצע היו בעיקר הובלת סד”כ אפקטיבי של לוחמים מבסיס יציאה (בפקיסטאן, באפגניסטן או במקום אחר) והנחתתו בפאתי היעד תוך שמירה על מימד ההפתעה, והחדירה אל המבנה ששטחו 280 מ”ר, אשר היה מוקף בחומת בטון בגובה של חמישה מטרים. בידוד המבנה באופן שמנע הגעת תגבורות לבן לאדן, הלחימה הסלקטיבית בתוך המבנה, החיסול ללא פגיעה בקרב הכוחות המבצעיים, וניתוק המגע מהיעד תוך טיפול בתקלות כהשמדת המסוק שהתרסק בזירת המבצע - הם הישגים מרשימים נוספים.
עם זאת, דווקא הביצוע המושלם מחזיר למרכז השיח המקצועי את הדיון סביב הפער שקיים בין תרומתן המשמעותית של היחידות המיוחדות בתקופות שבין המלחמות ובין מידת מיצויין במלחמות המודרניות, שמוטלת בספק. האם הפוטנציאל הרב והמיוחד של היחידות המיוחדות ממוצה גם לטובת השגת היעדים המערכתיים והאסטרטגיים בזירות המלחמה המודרנית? הויכוח על כך רלוונטי כיום גם בצה”ל.
כל ההתחלות
דו”ח ועדת וינוגרד, שחקרה את מלחמת לבנון השנייה ב-2006, קבע כי “במהלך המלחמה, היו ציפיות בדרג המדיני והצבאי שפעולות מיוחדות יוכלו להשפיע בצורה מכרעת על תוצאות המלחמה”.
כדי להבין את התפתחות היחידות המובחרות השונות, עד למעמדן כיום בצבא ארצות הברית ובצה”ל, צריך לחזור לתחילת הדרך בימי מלחמת העולם השנייה.
הבריטים ייסדו בשנת 1941, בחזית צפון אפריקה את יחידת שירות האוויר המיוחד (SAS), שמשימתה הייתה פגיעה בכושר הלחימה של הגרמנים על ידי חבלה בציוד לוגיסטי ובשדות תעופה צבאיים. היחידה פעלה בצוותי משימה מצומצמים, שנעו על גבי ג’יפים ומשאיות לטווחים ארוכים בנתיבים מדבריים, עד לאזורי התקיפה. בנוסף, הפעילו הבריטים גם יחידות קומנדו שתקפו בנורבגיה מטרות אסטרטגיות, וחייבו בכך את הצבא הגרמני לרתק כוחות רבים לזירת לחימה זו, במקום לשלוח אותם לזירות הלחימה העיקריות.
בצבא הגרמני הוקמו במהלך מלחמת העולם השנייה יחידות מיוחדות לביצוע פשיטות או משימות חבלה בעורף האויב, כיחידת “Brandenburger Regiment”, וברוסיה הוקמו אמנם יחידות הספצנאז הראשונות (Spetsnaz - “כוחות למשימות מיוחדות”) עוד לפני המלחמה, במהלך שנות ה-30, אך הן אוגדו תחת פיקוד מרכזי אחד רק מספר שנים לאחר המלחמה. יעודן העיקרי של יחידות אלה היה לחדור לעומק שטח האויב בזמן מלחמה, לאסוף מודיעין, לחבל במערכות תקשורת ובבסיסי שיגור טילים ולפגוע במפקדים. ארצות הברית הקימה במהלך מלחמת העולם השנייה, ב-1942, את יחידת הריינג’רס, אך רק באוקטובר 1961 הורה הנשיא קנדי לגייס את היחידות המיוחדות כחלק מצבא היבשה, ובכך יצר את הבסיס למעורבותן המרכזית במלחמת וייטנאם.
בצה”ל הוקמה היחידה המיוחדת הראשונה בשנת 1953, לאחר מספר פשיטות כושלות של כוחות החי”ר הסדירים כנגד צבא ירדן ומפירי גבול, שפעלו בחסותו. הקצין הצעיר אריאל שרון, לימים אלוף בצה”ל וראש הממשלה, עמד בראש יחידת הקומנדו 101, שפעלה באופן עצמאי מספר חודשים בלבד, לפני שמוזגה לחטיבת הצנחנים. טקטיקות הפשיטה והלחימה של היחידה שימשו בסיס לתורת הלחימה ולרוח היחידות המיוחדות בצה”ל מאז ועד היום.
בשלהי שנת 1957 סייעו יוצאי יחידה 101 להקמת יחידת הקומנדו הכפופה לאגף המודיעין, הידועה כסיירת מטכ”ל, ואשר יעודה העיקרי, על פי פרסומים זרים, הוא לאסוף מודיעין מעבר לקווי האויב. המוטו של היחידה - “המעז מנצח”, “הושאל” על ידי מייסדה, אברהם ארנן, מיחידת ה-SAS הבריטית.
במהלך שנות ה-50 הוקמו בצה”ל פלוגות סיור הכפופות לחטיבות החי”ר והצנחנים ופלוגות מיוחדות הכפופות לפיקודים הגיזרתיים - סיירת שקד בדרום, סיירת חרוב במרכז וסיירת אגוז בצפון. הסיירות התמחו בביצוע סיורים ובפשיטות מעבר לגבול בגזרותיהן. לאחר מלחמת יום הכיפורים ב-1973, ועל רקע הארגון מחדש של מבנה צה”ל, חלה ירידה בערכן של הסיירות הגיזרתיות והן הפכו לגדודי חי”ר סדירים.
ימי הטרור
בשנות ה-70 של המאה הקודמת החלו בצבאות המודרניים תהליכי לימוד ושינוי, לאור לקחי מלחמת ויאטנם. במקביל, מהפיכת הטכנולוגיה שהלכה והתעצמה בתקופה זו, אפשרה את כניסתם של אמצעים מתקדמים לצבאות, בעיקר בתחומי האש המדויקת, איסוף מודיעין חזותי ומודיעין האותות (סיגינט), והשו”ב (שליטה ובקרה). כל אלה אפשרו משימות חדשות ליחידות המיוחדות, שהובילו להשתנות היחידות הקיימות ולהקמת חדשות.
במקביל, מהפכת הטכנולוגיה שהלכה והתעצמה בתקופה זו, אפשרה את כניסתם של אמצעים מתקדמים לצבאות, בעיקר בתחומי האש המדויקת, איסוף מודיעין חזותי ומודיעין האותות (סיגינט), והשו”ב (שליטה ובקרה).
האירוע שהשפיע יותר מכל על התפתחות הכוחות המיוחדים האמריקאיים היה כישלון החילוץ של בני הערובה בשגרירות בטהראן, באפריל 1980. בעקבותיו, הוחלט על הקמת צוות 6 של יחידת אריות הים (Seals team 6), המתמחה בלוחמה בטרור ואשר פעל במבצע לחיסול בן לאדן. הוקמה גם מפקדה במטה הכללי, שקיבלה אחריות על פיתוח דוקטרינה להפעלת כוחות מיוחדים ולמוכנותם JSOC - Joint Special Operation Command. השלבים הבאים בארגון הכוחות המיוחדים האמריקאים התממשו ב-1986, עם החלטת הנשיא להקים פיקוד משימתי לכלל הכוחות המיוחדים USSOCOM, וב-2011, לאחר פיגועי התאומים, כשהוחלט כי פיקוד זה יהיה האחראי להובלת הלחימה הגלובלית בטרור (GWOT).
בין הכוחות המיוחדים המשמעותיים בארצות הברית, יחידת “כוח דלתא” משתייכת לצבא היבשה האמריקאי, ויעודה העיקרי הוא ביצוע מבצעי לחימה בטרור. יחידת “אריות הים” משתייכת לחיל הים האמריקאי, ויעודה הראשוני הוא ביצוע משימות ימיות מיוחדות. בפועל, היחידה פועלת לביצוע פעולות קומנדו בכל סוגי השטח ובכל האזורים בעולם.
היחידה קמה רשמית ב-1962, אך התשתית להקמתה הונחה כבר במהלך מלחמת העולם השנייה. “צוות 6” של היחידה, הנחשב לטוב ביותר שלה, רשאי לגייס לשורותיו את הלוחמים הטובים ביותר. ומתמחה כאמור בלוחמה בטרור ובמבצעי פשיטה מיוחדים.
“אריות הים” פעלו בין היתר במבצע הפלישה לגרנדה “זעם דחוף” (1983), במבצע הפלישה לפנמה (1989), במבצעים לתפיסת פושעי מלחמה בבוסניה, ולאחרונה במבצע לשחרור הקברניט האמריקאי ריצ’ארד פיליפס מידי פיראטים סומליים בשנת 2009.
בישראל הופעלו היחידות המיוחדות עד לשנות ה-90 של המאה הקודמת בעיקר לשם ביצוע פעולות איסוף מודיעין, חבלה, חטיפה או פגיעה במנהיגי טרור - בעורף האויב. בין מאות המבצעים המיוחדים זכורים במיוחד הפשיטה על שדה התעופה הבינלאומי בביירות בדצמבר 1968 (מבצע “תשורה”), הפשיטה לחיסול מנהיגי מחבלים בביירות באפריל 1972 (מבצע “אביב נעורים”), הפשיטה המשולבת של כוח הקומנדו הימי וכוח סיירת מטכ”ל על האי גרין, מוצב צבאי מצרי באזור ים סוף ביולי 1969, וכן חטיפת חמישה קצינים סוריים בכירים בעת סיור שערכו בדרום לבנון, לשם השבת טייסים ישראלים שבויים ביוני 1972 (מבצע “ארגז”).
במהלך מלחמת יום הכיפורים, באוקטובר 1973, הופעלה יחידת הקומנדו הימי לביצוע משימות קלאסיות של הטבעת ספינות אויב בנמלים ובמעגנות, ואילו סיירת מטכ”ל פעלה כיחידה מיוחדת, בעיקר לביצוע פשיטות מיוחדות בעומק מצרים.
לאחר המלחמה, במסגרת תהליך שיקום צה”ל ופיתוח יכולות ותורות לחימה חדשות, הוקמו יחידות מיוחדות חדשות לגזרות מוגדרות או למשימות מממוקדות. יחידת “רימון” הוקמה באזור עזה לשם לחימה בטרור הפלשתיני בגזרה, יחידת “שלדג” הוקמה בכפוף לחיל האוויר לסיוע לכוחות אוויר בתקיפת מטרות איכות בעורף האויב, ויחידת “מורן” הוקמה לצורך סיוע בהפעלת אש מדויקת למטרות טקטיות. מספר שנים לאחר הקמתה הוכפפה לחיל התותחנים.
בשנים אלו, עם התגברות הטרור הפלשתיני בישראל והטרור הקיצוני-פוליטי בעולם, החלו היחידות המיוחדות בכל העולם לפתח כשירות למשימות חילוץ בני ערובה. בין השנים 1972–1984 ביצעה סיירת מטכ”ל שישה מבצעים לשחרור בני ערובה שהוחזקו בידי מחבלים, שהמפורסם בהם היה הפשיטה המוטסת על טרמינל הנוסעים של שדה התעופה באנטבה שבאוגנדה הרחוקה, ב-7 ביולי 1976.
פיתוח טקטיקות הלחימה מול איומי הטרור החדשים שצצו השכם וערב, הביא אמנם לשיפור מתמיד ביכולות המבצעיות של היחידה, אך גבה חיי בני ערובה ולוחמים עד להשגת הכשירות המבצעית המלאה. בתקופה זו, החליטה ממשלת ישראל להקים יחידה משטרתית מיוחדת למשימות מיוחדות ולשחרור בני ערובה, הימ”מ, אשר הלכה וצברה מאז יכולות וניסיון מבצעי עשיר, ונחשבת כיום לאחת היחידות הטובות בעולם מסוגה.
מערכות נמוכות עצימות
עשרים השנים האחרונות מתאפיינות בלחימה נגד התקוממות בעיקר בסביבה אזרחית ואורבאנית. היחידות המיוחדות והצבאות בכלל נדרשו לפתח שיטות פעולה המבחינות בין מעורבים בלחימה לכאלו שאינם מעורבים, ושאינן חורגות ממגבלות החוק וממרחב הלגיטימציה של הקהילה הבינלאומית.
כך, במסגרת מבצע “השבת התקווה” בסומליה ב-1993, ביצעו לוחמי “כוח דלתא”, מגובים בכוחות ריינג’רס, ניסיון חטיפה של בכירים במיליציה קיצונית שהונהגה על ידי מוחמד פראח איידיד. המבצע הסתבך לאחר הפלת שני מסוקי בלק הוק, והפך לקרב חילוץ רב גבורה ונחישות, שבמהלכו נהרגו חמישה מלוחמי היחידה.
סיירת מטכ”ל הישראלית ביצעה ב-1988 מבצע לחטיפת בכיר החיזבאללה שייח עבד אל כרים עובייד מהכפר ג’יבשית בלבנון, וב-1994, מבצע לחטיפת מוסטפא דיראני, איש ארגון אמל, מהכפר קצר נאבא, שבבקעת הלבנון (שתי החטיפות נועדו לקדם את החזרתו לישראל של הנווט השבוי רון ארד, אך למרות ההצלחה המבצעית, מטרה זו לא הושגה). עם התגברות ההתקוממות הפלשתינית בשנות ה-90 והתחזקות החיזבאללה בלבנון, הוקמו בצה”ל עוד יחידות מובחרות ייעודיות - יחידות המסתערבים “דובדבן”, שהתמחתה בלחימה במבוקשי טרור ביהודה ושומרון, ויחידת “שמשון”, למשימות דומות, הוקמה בגזרת רצועת עזה. יחידת “אגוז” הוקמה תחת פיקוד הצפון כדי להתמחות בלוחמת גרילה מול החיזבאללה בדרום לבנון.
למרות ריבוי יחידות מובחרות בצה”ל, הרי שעל פי הגדרת צה”ל היחידות הנחשבות יחידות “מיוחדות” הן רק סיירת מטכ”ל של אגף המודיעין, הקומנדו הימי (שייטת 13) של חיל הים ויחידת שלדג של חיל האוויר. זרוע האוויר מפעילה כיחידה מיוחדת גם את “669” – יחידת החילוץ וההצלה.
גם בעולם, על רקע הלחימה של כוחות הקואליציה באפגניסטן ובעיראק, התרחבה המעורבות של יחידות מיוחדות בלחימה כנגד גורמי ההתקוממות. נטלו חלק פעיל בלחימה יחידת ה-SAS הבריטית, “כוח דלתא” האמריקאי (שניהל את מבצע “אנקונדה” נגד אל-קאעידה באפגניסטן ב-2003) ויחידות מיוחדות רבות נוספות, משורה של מדינות.
“במלחמה א- סימטרית, גדול הערך המוסף הפוטנציאלי של יחידות מיוחדות מזה שבמלחמה סימטרית, בתנאי שיופעלו בצורה נכונה במסגרת תוכנית אסטרטגית גמישה”, כתבה עוד ועדת וינוגרד, בהתייחס לצה”ל, אחרי מלחמת לבנון השנייה.
נראה כי השתנות אופי המערכה הצבאית בעשורים האחרונים לא השפיעה באופן מהותי על המשימות הקלאסיות של היחידות המיוחדות. בתקופות שגרה - הן מבצעות בעיקר מבצעי איסוף מודיעין, בעימותים בעצימות נמוכה – בעיקר מבצעים כנגד גרילה, ובמלחמה - מבצעים מעבר לקווי האויב, במטרה לפגוע במרכזי הכובד ובנכסים האסטרטגיים שלו.
לקחי המלחמות מלמדים כי רק כאשר היחידות המיוחדות הופעלו תחת הגיון פעולה מערכתי ואסטרטגי מוגדר, הישגיהן היו משמעותיים ותרומתן להשגת יעדי המערכה ברורה. בעשור האחרון מתמודד צה”ל עם השינויים המהירים באיומי הייחוס ובמאפייני העימות, שעיקרם התמודדות מול כוחות גרילה בעלי יכולות צבאיות, תוך מגבלות על הפעלת האש ועל התמרון באזורים עירוניים צפופי אוכלוסיה אזרחית, והתמודדות מול מדינות וארגונים, כאיראן, סוריה וחיזבאללה, המצוידים במערכי טילים משמעותיים, לטווחים שונים, וברמות דיוק ויכולות הרס מגוונות.
יכולות ותפיסות המענה לאתגרים אלו כוללות, לצד פיתוח מואץ של אמצעי הגנה מפני טילים, פיתוח יכולות התקפה המתבססות על חיל האוויר, יכולות מודיעין מתקדמות והפעלת הכוחות המיוחדים. עם זאת, החסם המרכזי העומד כיום בפני הקפיצה ביכולות היחידות המיוחדות הישראליות הוא מבנה וארגון הפיקוד ועדכון תורת הלחימה הכללית בכל הקשור להפעלתן. בצה”ל שלאחר מלחמת לבנון השנייה, נבחנו חלופות והתקיימו תהליכי חשיבה באשר למודלים הרצויים להפעלת כוחות מיוחדים, אך עד כה, הדיונים טרם הבשילו לכדי שינוי ארגוני או לעדכון תורות הלחימה הכללית בתורה להפעלת יחידות מיוחדות.
כך, בזמן, שבארצות הברית מוסדרת דרך ההפעלה של היחידות המיוחדות באמצעות SOCOM, בצה”ל אין מפקדה מאוחדת לכוחות המיוחדים. היחידות המיוחדות ממשיכות להיות כפופות למפקדות זרועיות, כך שבניין הכוח, התכנון האופרטיבי להפעלת היחידות והשליטה בהפעלתן - מבוזר. מבנה כזה מקשה על פיתוח רעיונות מבצעיים, תכנון תוכניות אופרטיביות, בניית הכוח וציודו ותיאום פעילותו ברמה הכללית ואפילו על פיקוד ושליטה במצבים מסוימים.
רבים סבורים, כי מפקדה אחידה תאפשר לשלב את צורת החשיבה של היחידות המיוחדות בתכנון האופרטיבי הכללי והגיזרתי, באופן המשרת אפקטיבית את התכלית המערכתית והאסטרטגית של המערכה, ומביא למקסימום את היכולות האופרטיביות של היחידות המיוחדות.
גם בלי מפקדה מאוחדת, האתגר העומד בפני היחידות המיוחדות הוא להמשיך ולפתח שיטות פעולה חדשות ויעילות מול שלל האיומים הרלוונטיים בעת המודרנית, וביסוס מעמדן במסגרת התפתחות החשיבה הצבאית המודרנית ותפיסות ההפעלה של הצבאות. בכל מקרה, המוטו של היחידות המיוחדות ימשיך להיות, כמו תמיד: “כישלון אינו אופציה”.
