טילים לפני מטוסי קרב נוספים
יורם פלד, טייס קרב וותיק, סבור כי חלומו של מפקד חיל האוויר יתגשם דווקא אם יהיו ברשותו טילים נוספים בעלי יכולת השפעה אסטרטגיתטילים לפני מטוסי קרב נוספים
יורם פלד
| 19/05/2011
חלומו של כל מפקד חיל אוויר עומד להתגשם. הגנת שמי המדינה, אוטומטית, הרמטית, מיידית, ללא סיכון. כל זאת באמצעות מערכת טילי קרקע-אוויר ליירוט כל גוף החודר לשמי ישראל. מערך זה מייתר את כוח הירוט שהוקצע למשימה זו עד כה, להפלת מטוסים אויב החודרים למרחב האווירי לצורך תקיפה או השגת מודיעין. מערכות "כיפת ברזל" ואחרות יטפלו גם באלה ביעילות.
אם היה אפשר להגשים חלום נוסף עבור חיל האוויר, יהיה זה בזכות מערכת שתאפשר לחיל להגיע לכל נקודה במזרח התיכון ומעבר לו, בתוך דקות, ללא כל סיכון, בדיוק הקטן ממטרים ספורים, ולגרום להשמדתה הוודאית של כל מטרה, בכל כמות שהמבצע ידרוש.
רוב משימות חיל האוויר יכולות להתבצע באמצעות הטכנולוגיות הקיימות בטילים הטקטיים והאסטרטגיים, כמובן למעט מערכות שליטה ואיסוף מודיעין שחשיבותם ברורה והכרחית. ברור היום, שהגנה אקטיבית על ידי טילים נגד טילים היא הפתרון האולטימטיבי להגנת שמי המדינה מכל גוף, טיל או מטוס, שינסה לחדור בדרך האוויר.
היכולת, למעשה, קיימת, והיא מתבצעת בעיקר להגנת שמי המדינה. ההצטיידות האיטית נובעת מחוסר תקציבים מאחר והמדיניות הביטחונית עדיין מעדיפה קיום והשקעה בכלי טייס מאוישים על כל הנובע מכך.
ניתן לסכם כך את ייעוד מערך מטוסי הקרב, שהוא היקר ביותר ברכש, הכשרה ותחזוקה, בנוסף להון האנושי המעולה הנדרש להפעילו והדורש הכשרה ואימון של שנים ארוכות: יכולת ירוט להגנת שמי המדינה ממטוסים תוקפים, יכולת תקיפה בכל טווח נדרש.
אמצעי זה להביא חומרי נפץ וחומרים לא קונוונציונליים לשטחי האויב הוא אנכרוניסטי וכמעט שלא השתנה מאז תחילת המאה שעברה. דווקא אויבינו - בעיקר סוריה, איראן, חיזבאללה והחמאס - הראו לנו את הדרך החדשה ליצור "מאזן אימה" ללא צורך צורך להפעיל מערך יקר של מטוסי קרב.
האיום העיקרי והקיומי הנשקף לישראל הוא מטילי קרקע-קרקע בכמויות גדולות, מצויידים בראשים קרביים של כ-500 קילוגרם עם חומרי נפץ או נשק ביולוגי, כימי או גרעיני, ובעלי רמת דיוק גבוהה.
כיום, המענה הישראלי החלקי לאיום הוא באמצעות הגנת טילים נגד טילים, תקיפת האויב בעיקר באמצעות מטוסי קרב, ופעולה קרקעית נרחבת להשמדת אזורי השיגור. פעולתו ההתקפית של חיל האוויר תופרע כנראה מאוד ממתקפת טילים על בסיסיו, והגנה אווירית מסיבית סביב אזורי שיגור הטק"ק.
מאז מלחמת לבנון השנייה ב-2006 הצטיידו לבנון וגם סוריה ואיראן בטילים אשר מכסים את כל שטחה של ישראל, שיש להם דיוק גבוה המאפשר פגיעה באתרים אסטרטגיים. כדי להבין זאת קראו, למשל, את המאמר: מלחמת לבנון השלישית תיראה אחרת, מאת רון בן ישי.
בהנחה שההרתעה שיש לכוחה הצבאי של ישראל לא יעמוד לה, בשלב קרוב כלשהו נדרש כמו במלחמת ששת הימים, יום כיפור, ולבנון השנייה - לצאת למלחמה. לא הזכרתי את מלחמת לבנון 1982 כי זו לדעתי הפעם האחרונה בה ניצחו המטוסים את הטילים. במלחמת לבנון השנייה (2006) בה לא היו טילי קרקע-אוויר או כל איום אחר למטוסינו בלבנון וחיל האוויר שימש כמרכז לתובלת פצצות לביירות. רוב הנסיונות לטפל באיום טילי קרקע-קרקע נכשל למרות שלחיל האוויר היה חופש פעולה מלא! (למעט הצלחה אחת ויחידה בטיפול בטילים ארוכי טווח באזור ללא כל הגנה אוירית, ובעיקר בזכות המודיעין המדויק). ניתן היה לעשות זאת גם עם מטוסי "מיסטר 4".
הרצון להילחם "בזהירות" במלחמת לבנון השנייה הביא את חיל האוויר לאבסורד באופן הפעלתו. היות ולמעשה לא הוכרזה מלחמה בשום שלב, הייתה משימתו העיקרית של חיל האוויר לשוב הביתה בשלום כמו בכל פעילות ביטחון שוטף.
פיקוד חיל האוויר עשה הכל כדי למנוע מצב בו יופל מטוס וצוותו בידי האויב, מאחר והמכה המוראלית במקרה כזה נחשבה כגרועה ביותר. המטכ"ל היה מוכן לשלם את המחיר של ישיבת שליש מהמדינה במקלטים, ונפילת טילים בכל אזור הצפון, ולא לאבד מטוס F-16 עם צוותו.
נשאלת השאלה מדוע צה"ל מוכן לקבל אובדן ארבעה טנקי מרכבה על צוותיהם, אך נפילת צוות אוויר אחד עם מטוס יקר ערך פירושה הפסד וכשלון צורב?
יש לצפות לכך שבעתיד אזורי לבנון ועזה יהיו מוגנים על ידי מערכת הגנה אווירית כדוגמת S-300 ודומיה. יתכן אף, שנשק זה קיים או ימצא בסוריה. חיל האוויר עלול לאבד מטוסים רבים במהלך הניסיון להשמיד את מערך הטילים, וזאת עוד לפני הטיפול בטילים הנורים לעבר ישראל. בנוסף לכך, ינסה האויב לפגוע בבסיסי חיל האוויר על מנת למנוע יציאת מטוסי קרב לתקיפה.
עיקר השינוי צריך לקרות בתפיסת ההצטיידות וההפעלה של מערך הקרב בחיל האוויר. בתהליך בו הגנת שמי המדינה תעשה על ידי "כיפת ברזל" ומערכות טילים נוספות, ושיגור פצצות למטרות בכל שיטחי האויב יכול להעשות ללא שימוש במטוסים - המשך הרכש והכשרה הנדרשים להפעלת מאות מטוסי קרב להגנת שמי המדינה הוא נטל מיותר בתקציב הביטחון.
במקום זאת יש לעבור ולהצטייד בכמויות גדולות של טילי קרקע-קרקע מסוגים שונים לטווחים קצרים וארוכים. ניתן להפעילם בתוך דקות מרגע השגת המודיעין לתקיפת כל יעד ברחבי המזרח התיכון ומעבר לו. יש להפוך נשק זה לנשק התקיפה העיקרי על ידי יצור מסיבי שלו. בכך יתגשם חלומו השני של מפקד חיל האוויר: השמדת מטרות ללא סיכון תוך דקות מגילוי מערכות המודיעין.
הקמת מערך זה במהירות תוך הקטנת מערך מטוסי הקרב, תעלה בטווח קצר וארוך הרבה פחות מהמערך הקיים, ותאפשר פעולה יעילה מהירה וכמעט ללא סיכון חיי אדם. יכולת זו תהווה גם איום מתמיד כלפי האויב כפי שהוא מאיים עלינו היום עם היתרון האסטרטגי של הגנה יעילה מפני האיום בצד שלנו.
מנבאים שה- F-35 הוא מטוס הקרב האחרון המאויש. אולי מאוחר לעצור רכש זה. אבל חובה להתחיל מיד לפתח ולייצר בתעשיה המקומית את יכולת הטילים ההתקפית, שחלקה כבר קיימת כ-30 שנה! כך נוכל לחסוך כסף רב בהקטנה משמעותית של מערך הקרב המונה היום 350 מטוסי קרב (לפי מקורות זרים) וחיי אדם, וגם לא נהיה תלויים לגמרי בטכנולוגיות זרות כפי שאנו תלויים בהן היום.
חלומו של כל מפקד חיל אוויר עומד להתגשם. הגנת שמי המדינה, אוטומטית, הרמטית, מיידית, ללא סיכון. כל זאת באמצעות מערכת טילי קרקע-אוויר ליירוט כל גוף החודר לשמי ישראל. מערך זה מייתר את כוח הירוט שהוקצע למשימה זו עד כה, להפלת מטוסים אויב החודרים למרחב האווירי לצורך תקיפה או השגת מודיעין. מערכות "כיפת ברזל" ואחרות יטפלו גם באלה ביעילות.
אם היה אפשר להגשים חלום נוסף עבור חיל האוויר, יהיה זה בזכות מערכת שתאפשר לחיל להגיע לכל נקודה במזרח התיכון ומעבר לו, בתוך דקות, ללא כל סיכון, בדיוק הקטן ממטרים ספורים, ולגרום להשמדתה הוודאית של כל מטרה, בכל כמות שהמבצע ידרוש.
רוב משימות חיל האוויר יכולות להתבצע באמצעות הטכנולוגיות הקיימות בטילים הטקטיים והאסטרטגיים, כמובן למעט מערכות שליטה ואיסוף מודיעין שחשיבותם ברורה והכרחית. ברור היום, שהגנה אקטיבית על ידי טילים נגד טילים היא הפתרון האולטימטיבי להגנת שמי המדינה מכל גוף, טיל או מטוס, שינסה לחדור בדרך האוויר.
היכולת, למעשה, קיימת, והיא מתבצעת בעיקר להגנת שמי המדינה. ההצטיידות האיטית נובעת מחוסר תקציבים מאחר והמדיניות הביטחונית עדיין מעדיפה קיום והשקעה בכלי טייס מאוישים על כל הנובע מכך.
ניתן לסכם כך את ייעוד מערך מטוסי הקרב, שהוא היקר ביותר ברכש, הכשרה ותחזוקה, בנוסף להון האנושי המעולה הנדרש להפעילו והדורש הכשרה ואימון של שנים ארוכות: יכולת ירוט להגנת שמי המדינה ממטוסים תוקפים, יכולת תקיפה בכל טווח נדרש.
אמצעי זה להביא חומרי נפץ וחומרים לא קונוונציונליים לשטחי האויב הוא אנכרוניסטי וכמעט שלא השתנה מאז תחילת המאה שעברה. דווקא אויבינו - בעיקר סוריה, איראן, חיזבאללה והחמאס - הראו לנו את הדרך החדשה ליצור "מאזן אימה" ללא צורך צורך להפעיל מערך יקר של מטוסי קרב.
האיום העיקרי והקיומי הנשקף לישראל הוא מטילי קרקע-קרקע בכמויות גדולות, מצויידים בראשים קרביים של כ-500 קילוגרם עם חומרי נפץ או נשק ביולוגי, כימי או גרעיני, ובעלי רמת דיוק גבוהה.
כיום, המענה הישראלי החלקי לאיום הוא באמצעות הגנת טילים נגד טילים, תקיפת האויב בעיקר באמצעות מטוסי קרב, ופעולה קרקעית נרחבת להשמדת אזורי השיגור. פעולתו ההתקפית של חיל האוויר תופרע כנראה מאוד ממתקפת טילים על בסיסיו, והגנה אווירית מסיבית סביב אזורי שיגור הטק"ק.
מאז מלחמת לבנון השנייה ב-2006 הצטיידו לבנון וגם סוריה ואיראן בטילים אשר מכסים את כל שטחה של ישראל, שיש להם דיוק גבוה המאפשר פגיעה באתרים אסטרטגיים. כדי להבין זאת קראו, למשל, את המאמר: מלחמת לבנון השלישית תיראה אחרת, מאת רון בן ישי.
בהנחה שההרתעה שיש לכוחה הצבאי של ישראל לא יעמוד לה, בשלב קרוב כלשהו נדרש כמו במלחמת ששת הימים, יום כיפור, ולבנון השנייה - לצאת למלחמה. לא הזכרתי את מלחמת לבנון 1982 כי זו לדעתי הפעם האחרונה בה ניצחו המטוסים את הטילים. במלחמת לבנון השנייה (2006) בה לא היו טילי קרקע-אוויר או כל איום אחר למטוסינו בלבנון וחיל האוויר שימש כמרכז לתובלת פצצות לביירות. רוב הנסיונות לטפל באיום טילי קרקע-קרקע נכשל למרות שלחיל האוויר היה חופש פעולה מלא! (למעט הצלחה אחת ויחידה בטיפול בטילים ארוכי טווח באזור ללא כל הגנה אוירית, ובעיקר בזכות המודיעין המדויק). ניתן היה לעשות זאת גם עם מטוסי "מיסטר 4".
הרצון להילחם "בזהירות" במלחמת לבנון השנייה הביא את חיל האוויר לאבסורד באופן הפעלתו. היות ולמעשה לא הוכרזה מלחמה בשום שלב, הייתה משימתו העיקרית של חיל האוויר לשוב הביתה בשלום כמו בכל פעילות ביטחון שוטף.
פיקוד חיל האוויר עשה הכל כדי למנוע מצב בו יופל מטוס וצוותו בידי האויב, מאחר והמכה המוראלית במקרה כזה נחשבה כגרועה ביותר. המטכ"ל היה מוכן לשלם את המחיר של ישיבת שליש מהמדינה במקלטים, ונפילת טילים בכל אזור הצפון, ולא לאבד מטוס F-16 עם צוותו.
נשאלת השאלה מדוע צה"ל מוכן לקבל אובדן ארבעה טנקי מרכבה על צוותיהם, אך נפילת צוות אוויר אחד עם מטוס יקר ערך פירושה הפסד וכשלון צורב?
יש לצפות לכך שבעתיד אזורי לבנון ועזה יהיו מוגנים על ידי מערכת הגנה אווירית כדוגמת S-300 ודומיה. יתכן אף, שנשק זה קיים או ימצא בסוריה. חיל האוויר עלול לאבד מטוסים רבים במהלך הניסיון להשמיד את מערך הטילים, וזאת עוד לפני הטיפול בטילים הנורים לעבר ישראל. בנוסף לכך, ינסה האויב לפגוע בבסיסי חיל האוויר על מנת למנוע יציאת מטוסי קרב לתקיפה.
עיקר השינוי צריך לקרות בתפיסת ההצטיידות וההפעלה של מערך הקרב בחיל האוויר. בתהליך בו הגנת שמי המדינה תעשה על ידי "כיפת ברזל" ומערכות טילים נוספות, ושיגור פצצות למטרות בכל שיטחי האויב יכול להעשות ללא שימוש במטוסים - המשך הרכש והכשרה הנדרשים להפעלת מאות מטוסי קרב להגנת שמי המדינה הוא נטל מיותר בתקציב הביטחון.
במקום זאת יש לעבור ולהצטייד בכמויות גדולות של טילי קרקע-קרקע מסוגים שונים לטווחים קצרים וארוכים. ניתן להפעילם בתוך דקות מרגע השגת המודיעין לתקיפת כל יעד ברחבי המזרח התיכון ומעבר לו. יש להפוך נשק זה לנשק התקיפה העיקרי על ידי יצור מסיבי שלו. בכך יתגשם חלומו השני של מפקד חיל האוויר: השמדת מטרות ללא סיכון תוך דקות מגילוי מערכות המודיעין.
הקמת מערך זה במהירות תוך הקטנת מערך מטוסי הקרב, תעלה בטווח קצר וארוך הרבה פחות מהמערך הקיים, ותאפשר פעולה יעילה מהירה וכמעט ללא סיכון חיי אדם. יכולת זו תהווה גם איום מתמיד כלפי האויב כפי שהוא מאיים עלינו היום עם היתרון האסטרטגי של הגנה יעילה מפני האיום בצד שלנו.
מנבאים שה- F-35 הוא מטוס הקרב האחרון המאויש. אולי מאוחר לעצור רכש זה. אבל חובה להתחיל מיד לפתח ולייצר בתעשיה המקומית את יכולת הטילים ההתקפית, שחלקה כבר קיימת כ-30 שנה! כך נוכל לחסוך כסף רב בהקטנה משמעותית של מערך הקרב המונה היום 350 מטוסי קרב (לפי מקורות זרים) וחיי אדם, וגם לא נהיה תלויים לגמרי בטכנולוגיות זרות כפי שאנו תלויים בהן היום.
