"המשט היהודי": 66 שנה לניצחון
חני זיו על הקשר בין היסטוריה למציאות: הניסיון לארגן את המשט "צי החירות 2" שהיה עתיד להגיע אל חופיה של רצועת עזה לא צלח, אולי דווקא על רקע האירועים האחרונים כדאי להיזכר בניצחון של משט אחר מוצלח יותר, המשט היהודי אקסודוס. אותה פעולה שהשיגה את מטרתה וגרמה לבריטים להבין שאין ביכולתם לעצור את ההעפלה של היהודים לארץ ישראל. סיפורו של המשט שהיווה נקודת ציון משמעותית בהקמתה של המדינה
חני זיו
| 19/05/2011
אקסודוס (אוניית המעפילים)
ב-8 במאי 1945 הסתיימה מלחמת העולם השנייה. שואת אירופה התבררה במלוא עוצמתה. המספר המדוייק של יהודים שנספו בשואה לא יוודע לעולם. הנאצים הצליחו להכחיד שליש מיהודי העולם וכ-70% מיהודי אירופה. רכבות דחוסות נעו מרוסיה המזרחית והצפונית מערבה, בעיקר לפולין. יהודים רבים רצו לשוב לבתיהם או להשתלב בפולין החדשה הקומוניסטית. אלא שהמציאות טפחה על פניהם. הניצולים ששבו לפולין נתקלו בעויינות התושבים המקומיים ובאנטישמיות גסה ואלימה. במשך אחד עשר חודשים שלאחר השחרור נרצחו בפולין 311 יהודים. גל פוגרומים הגיעה לשיאו ב-4 ביולי בעיירה קילצה ליד לודז'. בפוגרום נרצחו 44 יהודים.
בעקבות כך ברחו מפולין 50 אלף יהודים שחיפשו עתיד בטוח יותר. רבבות עזבו את פולין בימים שמסך הברזל ירד על אירופה. הבורחים הצטיידו בתעודות מזוייפות ובתחבולות שונות הערימו על ביקורת הגבולות. גורלם של היהודים הניצולים באירופה היה הגורם העיקרי בהעברת בדגש הציוני מפתרון פוליטי לשאלת ההגירה.
הצנחנים הראשונים שצנחו ברומניה וחזרו לארץ ישראל הביאו עימם את החדשות הקשות על היהודים ששרדו. עיתונאים שביקרו במחנות ריכוז דיווחו על תנאי חיים קשים של הפליטים ועל המצוקה בה הם שרויים. החדשות הרעות גרמו לדרישה תקיפה להקצאת אישורי עלייה רבים. בן גוריון הוביל מדיניות אקטיביסטית לכיוון המאבק.
בסוף נובמבר 45 נשא בן גוריון נאום לתשובה בו שם דגש על הפעילות המדינית, פעילות העפלה, המאבק החמוש באנגלים, וההתיישבות. החל המאבק בבריטים על העפלה. ב-9 באוקטובר 1945 פשטה יחידה מהגדוד הראשון של הפלמח בפיקודם של נחום שריג וסגנו יצחק רבין על מחנה עתלית השתלטה על הזקיפים ושחררה את הפליטים – המעפילים שהיו עצורים במחנה והבריחה אותם לקיבוצים בין אורן ויגור.
ב-13 בנובמבר 1945 נאם שר החוץ הבריטי ארנסט בווין בפרלמנט הבריטי ובדבריו הוא עשה הבחנה בין בעיית הפליטים באירופה ובעיית ארץ ישראל. בווין הדגיש כי בינתיים תמשך העלייה על פי מכסה של 1,500 עולים לחודש. בתגובה פרצו מהומות בקרב היהודים. מפגינים התנגשו עם הצבא. חמישה יהודים נהרגו וחמישים וחמישה נפצעו. המצב הוביל להסלמה בפעולות המרי ובמאבק בבריטים.
סגר על חופי הארץ
בין אוגוסט לנובמבר 1945 הפליגו לארץ ישראל שש אוניות מעפילים ובכל אחת מהם היו מאה מעפילים שהורדו בשלום בחופי הארץ. הבריטים, שעקבו אחר מבצעי ההעפלה הצנועים האלה, גרמו ללכידתן של שלוש אוניות מעפילים בחופי איטליה ולגבלת חופש הפעולה של פעילי ההעפלה ביוון ובדרום איטליה. ב-23 בנובמבר הגיעה "ברל כצנלסון" לחופי השרון. כמאתיים מעפילים הצליחו לעלות אל החוף, אך בטרם הסתיימה הורדת המעפילים מהאונייה היא התגלתה לבריטים והם לכדו אותה. זו הפעם הראשונה שהבריטים לכדו אונייה.
הבריטים הטילו סגר על חופי הארץ, והאוניה האחרונה שהצליחה להוריד מעפילים היתה "חנה סנש" שנתפסה ב-27 בדצמבר 1945, לאחר שהורידה את מעפיליה בחוף נהריה. בין ינואר לאפריל 1946 נתפסו 11 אוניות, כשעל סיפונה של כל אחת מהן היו כאלף עולים. המעפילים נכלאו לזמן מה בכלא עתלית ולאחר מכן שוחררו ונוכו ממכסות העלייה המאושרת.
דרך העפלה
מרכז הפיקוד של העפלה לאחר מלחמת העולם השנייה היה בפריז. רכישת האוניות נעשתה בעיקר בארצות הברית במימון כספי של יהודי ארצות הברית. נמל היציאה נקבע במידה רבה לפי הנכונות של הממשלות, אשר איפשרו את ביצוע הפעולה תוך עצימת עיניים. הצלחת הפעולה היתה תלויה בין השאר בהורדה חשאית של המעפילים בנקודות חוף שאובטחו מראש, ובפריצה נועזת ומסוכנת תוך שיתוף אנשי הישובים הסמוכים.
מסוף יולי עד אמצע אוגוסט 1946 הגיעו לישראל 6,000 מעפילים בשבע אוניות. לראשונה עלה מספר המעפילים את מכסת הסרטיפיקטים שהבריטים אישרו. הבריטי היו נחושים בדעתם להפסיק את העפלה.
ב-12 באוגוסט 1946 הודיעו הבריטים כי מעתה הם יגרשו את המעפילים לקפריסין. כבר למחרת הם הורידו את המעפילים משתי אוניות והעלו אותם בכוח לאוניות גירוש. בנמל חיפה התנהל מאבק בין מעפילי "יגור" ו"הנריטה סאלד" והבריטים. אנשים רבים נהרו אל הנמל, ובין הבריטים פתחו לעברם באש והרגו שלושה אנשים. הפל"ים חיבל באוניות הגירוש והוציאן מכלל פעולה. הבריטים נאלצו להעביר את מעגן אוניותיהן לקפריסין, כדי להתגונן מפיגועים. בסך הכול הגיעו לארץ מסוף יולי 1946 ועד אמצע פברואר 1947 ארבע עשרה אוניות – שתים בחודש.
צרפת, איטליה ומדינות במזרח אירופה, מתוך שיקולים שלהן, בעיקר התחשבנות שלאחר המלחמה, לא שיתפו פעולה עם בריטניה ולא נענו לבקשתה לעצור את ההפלגות מנמלי אירופה. קפריסין הפכה סמל המאבק, והיהודים קנו אוניות ענק שהובילו 15 אלף עולים בהפלגה. במהלך שנת 1947 המשיכו אוניות המעפילים להגיע אל חופי הארץ. הבריטים נאבקו בהעפלה בין השאר באמצעות אוניות גירוש שהובילו את המגורשים למחנות מעצר בקפריסין. בעת הגירוש השתמשו הבריטים בגז מדמיע ובנשק אוטומטי. הישוב השיב באבל ובשבתון.
אקסודוס
ב-11 ביולי 1947 הפליגה בחסות החשיכה, מנמל צרפתי, האנייה "יציאת אירופה תש"ז" כשעל סיפונה 4,550 מעפילים. מארגני העלייה תכננו שהאוניה תגיע לארץ-ישראל בשעה שתבקר בה הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל. בצאת האנייה מתחום המים הטריטוריאליים של צרפת, נתלוו לה מיד משחתות וסיירת של הצי הצבאי הבריטי. מפציץ בריטי חג מעליה. ב-18 ביולי בסביבות 03:00 לפנות בוקר – כאשר האונייה היתה עדיין מחוץ למים הטריטוריאליים של ארץ-ישראל – עלו על סיפונה חיילים בריטים. התפתח קרב קשה, שבמהלכו נהרגו שלושה מעפילים ושלושים נפצעו. האונייה נגררה אל החוף, ושם צפו בנעשה הנציגים השוודי והיגוסלבי של ועדת האו"ם. הפליטים הוחזרו לצרפת, שהציעה להם מחסה מדיני. הפליטים סרבו לרדת מהאונייה, והצרפתים סרבו להורידם בכוח.
ב-31 ביולי הודה שר החוץ הבריטי בווין בטעות שבהחלטה. בסופו של דבר נשלחו הפליטים להמבורג, וב-7 בספטמבר הורדו נושאי "אקסודוס" בכוח מהאונייה. המחזות שצולמו היו קורעי לב, ועוררו ביקורת קשה בכל העולם ובעיקר בארצות הברית. לאחר פרשת "אקסודוס" חדלו הבריטים מנסיונם להחזיר לאירופה ספינות העפלה. "ההגנה", שתכננה את המסע, ואנשיה הובילו את "יציאת אירופה 1947" דאגה להעביר את המעפילים לארץ. הבריטים הבינו שאין ביכולתם לעצור את ההעפלה ולהתמודד עימה. הם בחרו ללכת לאו"ם בתקווה שמשם תבוא ישועתם.
ב-1956 כתב הסופר האמריקאי ליאון יוריס רומן עב קרס על המשט של אקסודוס הספר שהופיע ב-1958 נעשה לרב מכר - אחד הגדולים של כל הזמנים.
הרומן שהוסרט סחף רבבות באהדתם לגיבורי הסרט הוא סייע במיוחד לבניית המיתוס היהודי החדש ששוב אינו כמו היהודי הגלותי. כאשר יצא הספר לאור רוב האמריקאים ידעו מעט מאוד על ישראל והציונות. גם הספר וגם הסרט הפכו למקור המידע העיקרי של אמריקנים רבים מאוד לגבי ישראל וההיסטוריה שלה ותרמו תרומה עצומה לתדמיתה של ישראל ולתדמית הציונות בעולם. אישי צבא ישראלים כמו יצחק רבין הוצגו במדיה האמריקאית במשך שנים כמודל לגיבורי אקסודוס.
הפילוסוף הפלסטינאי פרופ' אדוארד סעיד טען ב-2001 ש "המודל הנראטיבי השליט בחשיבת האמריקאים על ישראל נוצר בספר אקסודוס. הספר שהתקבל במידה רבה כ "ההיסטוריה האמיתית" של הציונות השתרש בתודעה של מיליונים.
.jpg)
***
בהווה, הפלסטינים מנסים לשחזר את סיפור "אקסודוס" שלהם ולהפיץ לעולם את הנרטיב הפלסטיני בתפיסת המאבק בישראל, בו הישראלים מוצגים ככובשים שלא מהססים לירות אש חיה במפגינים תמימים שבאים לתבוע את צדקתם – השיבה.
לישראל יש הרבה מה ללמוד מפרשת אקסודוס. הסיפורים האישיים הקשים של "לוחמי צדק" נרדפים על גבי אוניות (המשט הפלסטיני) כובשים את תודעת הצופים ואהדתם, וגם את נציגי מדינות העולם באו"ם שרואים במשטים הפלסטנים את אקסודוס 2011 . מודל נארטיבי חדש של פליטים שבים הביתה.
יתכן שכמו אז הספר הסרט וסדרות הטלווזיה (להם הטיף אדוארד סעיד – במאמריו "על הרשות לספר") בנושא המשט יציטו את תמיכת ההמונים. ואולי את גל הצונמי עליו דיבר שר הביטחון.
***
תמונות:
- אוניית האקסודוס
- עטיפת הספר אקסודוס
- מפגינים לצד אוניית המרמרה (צילום: AP)
ב-8 במאי 1945 הסתיימה מלחמת העולם השנייה. שואת אירופה התבררה במלוא עוצמתה. המספר המדוייק של יהודים שנספו בשואה לא יוודע לעולם. הנאצים הצליחו להכחיד שליש מיהודי העולם וכ-70% מיהודי אירופה. רכבות דחוסות נעו מרוסיה המזרחית והצפונית מערבה, בעיקר לפולין. יהודים רבים רצו לשוב לבתיהם או להשתלב בפולין החדשה הקומוניסטית. אלא שהמציאות טפחה על פניהם. הניצולים ששבו לפולין נתקלו בעויינות התושבים המקומיים ובאנטישמיות גסה ואלימה. במשך אחד עשר חודשים שלאחר השחרור נרצחו בפולין 311 יהודים. גל פוגרומים הגיעה לשיאו ב-4 ביולי בעיירה קילצה ליד לודז'. בפוגרום נרצחו 44 יהודים.
בעקבות כך ברחו מפולין 50 אלף יהודים שחיפשו עתיד בטוח יותר. רבבות עזבו את פולין בימים שמסך הברזל ירד על אירופה. הבורחים הצטיידו בתעודות מזוייפות ובתחבולות שונות הערימו על ביקורת הגבולות. גורלם של היהודים הניצולים באירופה היה הגורם העיקרי בהעברת בדגש הציוני מפתרון פוליטי לשאלת ההגירה.
הצנחנים הראשונים שצנחו ברומניה וחזרו לארץ ישראל הביאו עימם את החדשות הקשות על היהודים ששרדו. עיתונאים שביקרו במחנות ריכוז דיווחו על תנאי חיים קשים של הפליטים ועל המצוקה בה הם שרויים. החדשות הרעות גרמו לדרישה תקיפה להקצאת אישורי עלייה רבים. בן גוריון הוביל מדיניות אקטיביסטית לכיוון המאבק.
בסוף נובמבר 45 נשא בן גוריון נאום לתשובה בו שם דגש על הפעילות המדינית, פעילות העפלה, המאבק החמוש באנגלים, וההתיישבות. החל המאבק בבריטים על העפלה. ב-9 באוקטובר 1945 פשטה יחידה מהגדוד הראשון של הפלמח בפיקודם של נחום שריג וסגנו יצחק רבין על מחנה עתלית השתלטה על הזקיפים ושחררה את הפליטים – המעפילים שהיו עצורים במחנה והבריחה אותם לקיבוצים בין אורן ויגור.
ב-13 בנובמבר 1945 נאם שר החוץ הבריטי ארנסט בווין בפרלמנט הבריטי ובדבריו הוא עשה הבחנה בין בעיית הפליטים באירופה ובעיית ארץ ישראל. בווין הדגיש כי בינתיים תמשך העלייה על פי מכסה של 1,500 עולים לחודש. בתגובה פרצו מהומות בקרב היהודים. מפגינים התנגשו עם הצבא. חמישה יהודים נהרגו וחמישים וחמישה נפצעו. המצב הוביל להסלמה בפעולות המרי ובמאבק בבריטים.
סגר על חופי הארץ
בין אוגוסט לנובמבר 1945 הפליגו לארץ ישראל שש אוניות מעפילים ובכל אחת מהם היו מאה מעפילים שהורדו בשלום בחופי הארץ. הבריטים, שעקבו אחר מבצעי ההעפלה הצנועים האלה, גרמו ללכידתן של שלוש אוניות מעפילים בחופי איטליה ולגבלת חופש הפעולה של פעילי ההעפלה ביוון ובדרום איטליה. ב-23 בנובמבר הגיעה "ברל כצנלסון" לחופי השרון. כמאתיים מעפילים הצליחו לעלות אל החוף, אך בטרם הסתיימה הורדת המעפילים מהאונייה היא התגלתה לבריטים והם לכדו אותה. זו הפעם הראשונה שהבריטים לכדו אונייה.
הבריטים הטילו סגר על חופי הארץ, והאוניה האחרונה שהצליחה להוריד מעפילים היתה "חנה סנש" שנתפסה ב-27 בדצמבר 1945, לאחר שהורידה את מעפיליה בחוף נהריה. בין ינואר לאפריל 1946 נתפסו 11 אוניות, כשעל סיפונה של כל אחת מהן היו כאלף עולים. המעפילים נכלאו לזמן מה בכלא עתלית ולאחר מכן שוחררו ונוכו ממכסות העלייה המאושרת.
דרך העפלה
מרכז הפיקוד של העפלה לאחר מלחמת העולם השנייה היה בפריז. רכישת האוניות נעשתה בעיקר בארצות הברית במימון כספי של יהודי ארצות הברית. נמל היציאה נקבע במידה רבה לפי הנכונות של הממשלות, אשר איפשרו את ביצוע הפעולה תוך עצימת עיניים. הצלחת הפעולה היתה תלויה בין השאר בהורדה חשאית של המעפילים בנקודות חוף שאובטחו מראש, ובפריצה נועזת ומסוכנת תוך שיתוף אנשי הישובים הסמוכים.
מסוף יולי עד אמצע אוגוסט 1946 הגיעו לישראל 6,000 מעפילים בשבע אוניות. לראשונה עלה מספר המעפילים את מכסת הסרטיפיקטים שהבריטים אישרו. הבריטי היו נחושים בדעתם להפסיק את העפלה.
ב-12 באוגוסט 1946 הודיעו הבריטים כי מעתה הם יגרשו את המעפילים לקפריסין. כבר למחרת הם הורידו את המעפילים משתי אוניות והעלו אותם בכוח לאוניות גירוש. בנמל חיפה התנהל מאבק בין מעפילי "יגור" ו"הנריטה סאלד" והבריטים. אנשים רבים נהרו אל הנמל, ובין הבריטים פתחו לעברם באש והרגו שלושה אנשים. הפל"ים חיבל באוניות הגירוש והוציאן מכלל פעולה. הבריטים נאלצו להעביר את מעגן אוניותיהן לקפריסין, כדי להתגונן מפיגועים. בסך הכול הגיעו לארץ מסוף יולי 1946 ועד אמצע פברואר 1947 ארבע עשרה אוניות – שתים בחודש.
צרפת, איטליה ומדינות במזרח אירופה, מתוך שיקולים שלהן, בעיקר התחשבנות שלאחר המלחמה, לא שיתפו פעולה עם בריטניה ולא נענו לבקשתה לעצור את ההפלגות מנמלי אירופה. קפריסין הפכה סמל המאבק, והיהודים קנו אוניות ענק שהובילו 15 אלף עולים בהפלגה. במהלך שנת 1947 המשיכו אוניות המעפילים להגיע אל חופי הארץ. הבריטים נאבקו בהעפלה בין השאר באמצעות אוניות גירוש שהובילו את המגורשים למחנות מעצר בקפריסין. בעת הגירוש השתמשו הבריטים בגז מדמיע ובנשק אוטומטי. הישוב השיב באבל ובשבתון.
אקסודוס
ב-11 ביולי 1947 הפליגה בחסות החשיכה, מנמל צרפתי, האנייה "יציאת אירופה תש"ז" כשעל סיפונה 4,550 מעפילים. מארגני העלייה תכננו שהאוניה תגיע לארץ-ישראל בשעה שתבקר בה הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל. בצאת האנייה מתחום המים הטריטוריאליים של צרפת, נתלוו לה מיד משחתות וסיירת של הצי הצבאי הבריטי. מפציץ בריטי חג מעליה. ב-18 ביולי בסביבות 03:00 לפנות בוקר – כאשר האונייה היתה עדיין מחוץ למים הטריטוריאליים של ארץ-ישראל – עלו על סיפונה חיילים בריטים. התפתח קרב קשה, שבמהלכו נהרגו שלושה מעפילים ושלושים נפצעו. האונייה נגררה אל החוף, ושם צפו בנעשה הנציגים השוודי והיגוסלבי של ועדת האו"ם. הפליטים הוחזרו לצרפת, שהציעה להם מחסה מדיני. הפליטים סרבו לרדת מהאונייה, והצרפתים סרבו להורידם בכוח.
ב-31 ביולי הודה שר החוץ הבריטי בווין בטעות שבהחלטה. בסופו של דבר נשלחו הפליטים להמבורג, וב-7 בספטמבר הורדו נושאי "אקסודוס" בכוח מהאונייה. המחזות שצולמו היו קורעי לב, ועוררו ביקורת קשה בכל העולם ובעיקר בארצות הברית. לאחר פרשת "אקסודוס" חדלו הבריטים מנסיונם להחזיר לאירופה ספינות העפלה. "ההגנה", שתכננה את המסע, ואנשיה הובילו את "יציאת אירופה 1947" דאגה להעביר את המעפילים לארץ. הבריטים הבינו שאין ביכולתם לעצור את ההעפלה ולהתמודד עימה. הם בחרו ללכת לאו"ם בתקווה שמשם תבוא ישועתם.
ב-1956 כתב הסופר האמריקאי ליאון יוריס רומן עב קרס על המשט של אקסודוס הספר שהופיע ב-1958 נעשה לרב מכר - אחד הגדולים של כל הזמנים.
הרומן שהוסרט סחף רבבות באהדתם לגיבורי הסרט הוא סייע במיוחד לבניית המיתוס היהודי החדש ששוב אינו כמו היהודי הגלותי. כאשר יצא הספר לאור רוב האמריקאים ידעו מעט מאוד על ישראל והציונות. גם הספר וגם הסרט הפכו למקור המידע העיקרי של אמריקנים רבים מאוד לגבי ישראל וההיסטוריה שלה ותרמו תרומה עצומה לתדמיתה של ישראל ולתדמית הציונות בעולם. אישי צבא ישראלים כמו יצחק רבין הוצגו במדיה האמריקאית במשך שנים כמודל לגיבורי אקסודוס.
הפילוסוף הפלסטינאי פרופ' אדוארד סעיד טען ב-2001 ש "המודל הנראטיבי השליט בחשיבת האמריקאים על ישראל נוצר בספר אקסודוס. הספר שהתקבל במידה רבה כ "ההיסטוריה האמיתית" של הציונות השתרש בתודעה של מיליונים.
***
בהווה, הפלסטינים מנסים לשחזר את סיפור "אקסודוס" שלהם ולהפיץ לעולם את הנרטיב הפלסטיני בתפיסת המאבק בישראל, בו הישראלים מוצגים ככובשים שלא מהססים לירות אש חיה במפגינים תמימים שבאים לתבוע את צדקתם – השיבה.
לישראל יש הרבה מה ללמוד מפרשת אקסודוס. הסיפורים האישיים הקשים של "לוחמי צדק" נרדפים על גבי אוניות (המשט הפלסטיני) כובשים את תודעת הצופים ואהדתם, וגם את נציגי מדינות העולם באו"ם שרואים במשטים הפלסטנים את אקסודוס 2011 . מודל נארטיבי חדש של פליטים שבים הביתה.
יתכן שכמו אז הספר הסרט וסדרות הטלווזיה (להם הטיף אדוארד סעיד – במאמריו "על הרשות לספר") בנושא המשט יציטו את תמיכת ההמונים. ואולי את גל הצונמי עליו דיבר שר הביטחון.
***
תמונות:
- אוניית האקסודוס
- עטיפת הספר אקסודוס
- מפגינים לצד אוניית המרמרה (צילום: AP)
