תקשורת במלחמה
בין רייטינג לתעמולה: מציאות רב-ערוצית של כבלים ולווין, ואינטרנט כמקור מרכזי להפצה ופרסום של נתונים. כיצד השפיעו השינויים הטכנולוגיים על סיקור המלחמה
חני זיו
| 19/05/2011
צילום: AP
מלחמת לבנון השנייה התאפיינה במספר מרכיבים מרכזיים העיקריים שבהם: היקף מעורבות העורף האזרחי וחשיפתו הממושכת להתקפות הטילים והפצצות המטוסים, תמונות המלחמה מילאו את מסכי הטלווזיה ברחבי העולם באלפי שעות שידור ובשפע של צילומים דרמטיים.
לישראל זו הייתה המלחמה הראשונה שבה באו לידי ביטוי השינויים הטכנולוגיים, המציאות הרב-ערוצית של עידן הכבלים והלווין, וקיומו של האינטרנט כמקור מרכזי להפצה ופרסום של נתונים, מידע ודעות.
לתקשורת מספר תפקידים בזמן מלחמה: העיקרי שבהם לספק מידע עד כמה שניתן מפורט. המאמץ ההסברתי של ישראל במלחמה נאלץ להתמודד עם תקשורת ישראלית סואנת המשועבדת לחלוטין לדרישות הרייטינג אשר אינה ניתנת לפיקוח ועם מערכות תקשורת ערביות עשירות ומשומנת - רק חיזבאללה לבדו מפעיל תחנת טלוויזיה (אל-מנאר) ברשת לווינים בינלאומית ובאינטרנט. תחנת רדיו אל נור. ברשת שידור אלחוטית ובאינטרנט עשרות אתרים.
הרייטינג הוא המלך
המדיה הישראלית כוללת אוסף של של עשרות גופי שידור ואמצעי תקשורת אלקטרונים ועיתונות כתובה אשר מרביתם אינם שייכים לממשלה לא מתוקצבים על ידה וכמעט שאי אפשר לפקח על מה שנאמר או נכתב או משודר בהם.
בעוד שעד שנות השישים המילה הכתובה היא שמסרה לנו לרוב דיווח סיכומי על מהלכי קרבות וימי קרב. הרי שמאז ששת הימים התמונה המצולמת והדיוחים הקוליים תפסו במידה רבה את מקומם של המילים הכתובות בדיווח המיידי.
מכיוון שההתקשורת התמונתית והטלוויזיונית הפרטית תלויה ברייטינג היא כל הזמן עסוקה בלחפש דרכים להעצימו.
עידן הרייטינג הביא לנו תקשורת ויזואלית סנסציונית ומלודרמטית. באמצעי המלודרמטיזציה הקלסית של היצוג הסיפורי מוצגות תופעות מסקרנות לראייה אשר מועמדות בניגוד כלשהוא לתופעות או עמדות אחרות, שהרי בבסיס המלודרמה עומד חוק הניגוד. על כן אין טעם לראיין אדם ברחוב אלא אם דעתו תעמוד ביחס ניגודי למשהו הרווח באותה עת. כך מתנהלת תקשורת טלוויזיונית כשלמעשה היא היא סוג של סנסצניוניזם. כאשר הצופים בולעים חיווי חושי העומד בניגוד למובן מאליו ה- Obvious. התמונות מהוות מאין הוכחה וצידוק לשפע המילים שהכתבים והפרשנים והמראיינים שופכים על המסך.
מסיבה זו "תרבות הנגד", ה"אנטי", ה"שלילי" וה"חריג" מתבלטים בכיסוי התקשורתי. כתוצאה מכך מתקיים בתקשורת דו-שיח של קצוות, בעוד שהרוב הנורמטיבי נותר עלום.
הצורך בניגודיות הוביל את התקשורת הישראלית להתמקד דווקא בחריגים המביעים עמדות עוינות על כל נושא ובכל תחום. וכך נידמה תמיד שישראל נמצאת כמעט על סף מלחמת אחים, או במחלוקת תמידית על כל נושא ונושא משועבדת לגורמים אינטרסנטים.
תמונה שווה אלף מילים האומנם?
את המשפט השגור כי תמונה אחת שווה אלף מילים ניתן לסתור בכך שלכל תמונה ישנם אין סוף פרשנויות אשר מוצגות ומפורשות על פי תפיסות וגישות שונות בקונטקסט המתאים לגוף הרלוונטי.
כאשר אנחנו מראיינים צלמים אשר צילמו את האירועים נראה לנו כי אנו מראיינים את האנשים שיודעים את האמת. כך נדמה גם לצלם. משום שהוא היה שם. אלא שהוא לא יכול להשתחרר מהחיווי החושי שמוגבל ברגע הגזרה בה הוא צילם.
במלחמה כולם מחפשים צילומים שיתאימו לצילומי המלחמה הקלאסית כולם מחפשים את הירושימה ואת האור האחורי של שוחות מלחמת העולם הראשונה. הראייה לכך היא זיופי הצילומים של צלם של רוייטר במלחמת לבנון כאשר הוא נסה להגדיל את גודל העשן למימד פצצות ענק, הוא זייף את התמונה שתתאים למסורת הצילום שיש לגביהן הסכמה כללית.
מהפכת המצלמות הדיגיטליות
מהפכת המצלמות הדיגיטליות הזעירות עם פונקציית הצילום בלילה באינפרא אדום יוצרת מימד חדש של תגובות להתרחשות. מימד שהכרנו עד עכשיו רק מהקולנוע כמו למשל בסרט "טוראי ראיין."
החיספוס הצילומי של המצלמות האלה מעצים את תחושת הקרב ונותן לצופה אשלייה חסרת תקדים של חוויותיו האינדיוודואלית של החייל הבודד בשדה הקרב. אין חייל שלא מפחד להיפגע אין חייל שלא מתכופף כאשר שורק מעליו פגז, אין חייל שלא מקלל זועק, ואין חייל שלא שואל את עצמו לכל הרוחות מה אני עושה כאן או איך אני יוצא מכאן כמה שיותר מהר? זוהי הליבה של השידור הטלוויזיוני הפוסט מודרני משדה הקרב. דבר שלא היה מוכר עד כה.
ההיסטוריה של צילומי הטלוויזיה של המלחמות הולכת מהאסטרטגיה אל הטקטי ואל האינדיוודואליזם של היום. כך יוצא שהצופה רואה שני קלואזפים של חיילים במצוקה ואילו תמונת המלחמה בכללותה נשארת עניין לפרשנים ושמועות.
תמונת הטור הנייח באביבים הנערך לכניסה ללבנון היוותה את הקונטקסט שאיפשר לכולם להגיד את הכול. לכתוב שהנה הכוח נכנס. לפרשן בשטח מה המשמעות, ולמרואיין באולפן הממוזג בירושלים לומר שהמלחמה לא מתקדמת כיאות.
מאז ומתמיד לתמונת הגיבור האינבידואלי היתה השפעה ניכרת ביותר. לא בכדי מביימים הפלסטינים והחיזבאלה תמונות קשות של ילדים בין ההריסות ובין גוויות אלו התמונות שמשפיעות ביותר כשהן מופיעות על המירקע ואחר כך מופצות כסמלים בעשרות אתרי אינטרנט. שימוש מסוג כזה ישראל מיעטה לעשות במלחמה זו בגלל הדילמה שהיתה נתונה בה: האם להופיע כקורבן או כמנצח.
ישראל במידה רבה לצרכים אזוריים התרכזה בלהציג את היקפי ההפצצות כאשר המדייה העולמית בחרה להתרכז בטרגדיות אנושיות בתוך תמונות ההרס והחורבן בלבנון. דבר שהעצים את הכעס והשנאה לישראל ועורר רגשות חמלה כלפי הלבנונים וחיזבאלה.
השפעתה של התקשורת על שדה הקרב ומורל העורף - קרבנות או מנצחים?
מימי התנך אנחנו מכירים את מרכיב המורל או המוטיבציה במצב של מלחמה. בעידן שבו ההסכמה הכללית מתגבשת ומתפרקת כל כך מהר באמצעות התקשורת בזמן אמיתי, ובמיוחד כשמדובר במאבק נגד טרור שבעצם מהותו פועל כנגד תודעת האוייב, להשפעת התקשורת על הציבור יש הדהוד כפול ומכופל. כל קטיושה במציאות פוגעת רק פעם אחת. אבל בטלוויזיה היא פוגעת שוב ושוב. ולא מפסיקה לפגוע ולפגוע. אם במציאות 75% מהקטיושות פגעו בשטחים פתוחים הרי שבייצוג הטלוויזיוני 99.9% פגעו במטרה.
נשאלת השאלה האם התקשורת הצליחה להבהיר מה מתחולל בשדה הקרב?
ברמה האסטרטגית התדרוך היומי של דובר צה"ל נראה סיכומי ונטול המחשה. נפח ההפצצות המדהימות של חיל האויר הצטמצמו לכוכב כתום על מפת הפרזנטציה. על לבנון הופלו עשרות אלפי טונות פצצות בהכוונה מדוייקת. אולם התקשורת הישראלית לא הצליחה להעביר לצופים הישראלים את מימד החוויה שחוו תושבי דרום לבנון ונסוגה לספירת השיגורים שנסראללה הכתיב. ולכן הציבור התקשה להבין את משמעות המחיר וההתרעה של הקף כזה של הפצצות על האזור כולו, ולכן הוא התקשה להבין שישראל מנצחת במלחמה.
במסיבת העיתונאים הראשונה של נסראללה ביום שהמלחמה פרצה הוא פנה אל התקשורת בלבנון ואמר בדו לשונו המפורסמת. אני מצפה מכם להתנהג כפטריוטים. בהקשר של מעמדו הטרוריסטי ברור היה שהוא מאיים לבוא בחשבון עם אמצעי התקשורת אשר יעזו להמחיש את ההרתעה שישראל ניסתה לייצר. הערוץ הלבנוני דיווח מדי פעם על מידת ההרס בכפרים בדרום לבנון. הכפריים השורשיים בדרום לבנון מצאו עצמם במלחמה אכזרית בעול כורחם. אותם אנשים שבסך הכול מעוניינים בביתם, בדיר הכבסים ובמשפחתם. פה לא דובר בציבור עירוני מובטל שמוכן לאבד את רכושו בשביל חבורת פונדמנטליסטים שבנתה להם בית ספר ומרפאה. לכן נראה כי זו מלחמה חסרת תקדים בהיסטוריה וההפצצות הכרורגיות של חיל האויר הן ביטוי אדיר של כוח.
ישראל לא הצליחה להשתמש בנתונים אלא לצבירת נקודת בזירה הבינלאומית מול התעמולה הדמונית של החיזבאלה. בשעה שהתקיים מתח פנימי בין השאיפה הדו צדדית של הצדדים הלוחמים לדימוי "הקורבן" בעיני העולם בטלוויזיה הגלובלית, כאשר בו זמנית כל צד רוצה מצד אחד להיראות גם חזק ומנצח לעיניים פנימיות ומבחינת חיזבאללה בעיני העולם הערבי-איסלמי ומהצד השני להיתפס כקורבן בעיני העולם, נוצר מצב ששני הצדדים משקרים כל הזמן. לכן שני הצדדים סובלים כל הזמן מבעיית אי אמינות המקעקעת את מעמדם. ולכן יש כאן תעמולה מזגזגת משני הצדדים.
מסרים של שפת גוף טונציה וטרמינולוגיה
לעורף זו היתה מלחמה שערערה לחלוטין את הבטחון הקיומי. הצפייה בטלוויזיה היוותה לרבים מיושבי המקלטים קרש הצלה בהעברת השעות הממושכות במרחב המצומצם. שעות הצפייה הרבות הפכו את הצופים הדרוכים רגישים עוד יותר ונתפסים לכל סימן של מידע גם של שפת גוף. שפת הגוף היא נכס מטופח של כל טלנט בטלוויזיה. בד"כ הצופים רואים את שפת הגוף כמובנת מאליה. רק כאשר הנסיבות משתנות מסתכלים מבחוץ על שפת הגוף, מבחינים בה, ומתחילים לשפוט אותה.
כשתשומת הלב מופנית לשפת הגוף זה אומר שיש לנו עמדה המחפשת סימנים במקור המידע עצמו לכך שהמידע לא תואם לדעתינו. זה היה הכשל אצל הפרשנים שניתחו את שפת הגוף של נאסראללה.
ההתעסקות עם שפת הגוף איננה אלא ניסיון לשמר את דעותינו המוקדמות ביחס למקור מידע מפוקפק.
במהלך המלחמה ניתן היה לצפות בבולטות בשפת הגוף של שדרנים אשר שידרה גם היא חוסר נוחותם מהמידע שבידם ועוררה חשד ניכר אצל הצופה כי מסתירים מידע או לא מוסרים מידע אמין. שפת גוף על ידי שדרן כמוהה כהבעת רגשות בפומבי ובמידה רבה היתה החצנה רבה של שפת הגוף באנחות ביטויי צער יאוש וכד' דבר שמצופה כי שדרן ידע להפנים. שהרי בזמן מלחמה שמים פחות לב לטרמינולוגיה ויותר למסרים הפריפריאלים של שפת גוף טונציה וכד' (אשכול המגמגם במלחמת ששת הימים) (דיין הקודר במלחמת יום הכיפורים).
לדוגמא: האינטונאציה של הדס שטייף בתיאור האסון בכפר גלעדי עמד במתח שמאפיין את המלחמה. שילוב סנסציוני בין רעידות קול ובכי והשתנקויות עם מידע תיאורי סנסציוני. במהלך מלחמה בטרור היה בכך משום הבהלת הציבור. יתכן ושטייף ראוייה לקבל את פרס גלי צה"ל על שימוש במיקרופון אך בו בשעה צריכה היתה לתת את הדין על פגיעה באוכלוסייה בזמן מלחמה. זה מה שאומר שעידן ההתרחשויות בזמן אמיתי הוא עידן המבלבל את מושגי ההסטוריה והפטריוטיות. הטכנולוגיה התקשורתית הכניסה אותנו לעידן חדש אבל המלחמה משאירה אותנו במקום הפחד הקיומי.
דימוי שלילי ופרשנות דפנסיבית
תקשורת אשר משתעבדת לרייטינג בעיקר על ידי הדגשת השלילי והחריג כדי למשוך את תשומת ליבם של הצופים והקוראים, יוצרת תדמית שלילית לישראל כמדינה, עד שהתגובות התקשורתיות לידיעות מסוימות נאמרות כבר באופן אוטומטי מתוקף אותה תדמית.
הטייה תקשורתית עלולה להיווצר בכוונה תחילה, במטרה לקדם תפיסות עולם ואמונות שונות, ולהחליש תפיסות עולם ואמונות מנוגדות. היא גם עלולה להיווצר באופן בלתי מודע, מתוך האמונות והדעות של העיתונאי או העורך, שמוכנסות בלא תשומת לב. לרוב, כלי התקשורת לא מסתפקים בהעברת המידע לציבור בלבד, אלא גם בניתוח ועריכה של האינפורמציה. כך למשל, לא-פעם נתקלנו בכתבות תקשורתיות שכל מגמתן היתה "העברת" רצון הציבור ליושבים על כס השלטון.
מצב זה מעניק לאנשי התקשורת עוצמה של השפעה ציבורית רבה, שלא-פעם עולה על עוצמתם של נבחרי הציבור, ראשי ממשלה ושופטים.
הוצאה מהקשר ענייני ושימוש מניפולטיבי בכותרות העיתונות , גריעה והגדשה סלקטיבית של אינפורמציה נראה שמכל אלה סבלנו בהיצף הדיווחים התקשורתיים במלחמת לבנון ה-2.
מורת הרוח בציבור
בתחילת המלחמה התקשורת הזדהתה עם מטרות המלחמה ואף חזקה את עמידת העורף ואף הללה את חוסנו אך ככל שעבר זמן והמלחמה הסתבכה וירי הקטיושות המשיך ואף התגבר תמיכת המדייה התחלפה בביקורת שהלכה והתחזקה.
אם ניתן למקד את זעם הציבור כלפי התקשורת בזמן המלחמה הרי שמדובר מול שני מוקדים: הפגיעה המורלית והפגיעה בבטחון המדינה . באחד המקרים אלפי בעלי כתובות דואר אלקטרוני קיבלו קריאה להחרים את מהדורות החדשות בטלויזיה, במחאה על "הסיקור הפרטני" במהלך המלחמה בלבנון. "הם סיכנו את חיינו וחיי חיילינו", נטען בעצומה. יוזם העצומה פרט כיצד ביקש ראש עיריית חדרה ממגיש חדשות, להימנע מתיאור מקום נפילת הטיל בעיר: "בואו לא נפרט כי הדיבורים עוזרים לחיזבאללה". אולם כתב הערוץ, שהיה בדרך לחדרה, דיווח טלפונית שהטיל נפל באיזור תחנת הכוח. לאורך כל תקופת הלחימה נשמעה מחאה רבה נוכח הדיווחים המדויקים מדי של אמצעי התקשורת, בזמן אמת. מחבר המסמך טען עוד כי "לוחמים שחזרו מלחימתם בחזית טענו כי המחבלים ידעו בדיוק את תנועות צה"ל, והעתיקו את 'לוחמיהם' לכפרים שצה"ל הודיע בטלוויזיה על כוונתו להיכנס אליהם. ללא מרגלים, וללא מערכת איסוף, קיבל האויב מודיעין משובח שכלל מידע חיוני מן הדיווחים והצילומים המוקדמים בשטחי הכינוס וההערכות. עיבויי מערך אלו לא איפשרו לחיילי צה"ל .להפתיע את החיזבאללה, ועלו לצה"ל בחיי אדם".
שוב אם מתייחסים לאותו אירוע בכפר גלעדי: צורת הדיווח בו היה .כמעט כמו "בשירים ושערים". ב12:00 היתה נפילת הקטיושה הקטלנית, זמן קצר ביותר אחר כך כבר הודיעו על "גול" פגיעה, ועל נפגעים רבים, בשימוש כל המינוחים האפשריים. ומיד אחר כך כבר הופיעו צילומים בזמן אמת של חיילים מתייפחים של גופות מפוזרות ושל פחד ובהלה. וכל זה כאשר היום לכל חייל יש טלפון סולולארי ובני משפחתו יודעים פחות או יותר את הנ.צ. שהוא נמצא בו בכל רגע והמתקדמים שבהם עוד בודקים את מקומם בצילומי הלווין של גוגל. זוהי תרבות סיקור הפיגועים של תקשורת בזמן אמת. אלא שמלחמה היא לא פיגוע- אירוע בודד וכאשר הוא משודר ברצף אירועי המלחמה, ובשידור ישיר הוא מועצם על ידי שידור חוזר של התמונות פעם אחר פעם, כי צריך למלא את זמן השידור הרצוף, הרי שהתוצאות הם זריעת פחד ופגיעה בכוח העמידה. שידור מסוג זה משרת את הרייטינג, את נסראללה ואת אלה הממתינים.
להזים את אגדת "הצבא הטוב באיזור". כאשר המצלמות והטלפונים סמוכים כך כך למקום האירוע אין ספק שכללי השידור בזמן מלחמה, צריכים לעבור בדיקה מחודשת.
ב-23 באוגוסט 2006, העיתונאי הוותיק יעקב אחימאיר פרסם מאמר בעיתון מעריב הקורא להקמת ועדת חקירה שתבדוק את תפקוד התקשורת הישראלית במלחמה. וכך כתב אחימאיר: "את הבדיקה הזו אנו חייבים לציבור, שאותו אנו אמורים לשרת ? כל האזרחים. הרי נפגע משהו באמון שהציבור הזה רוחש לתקשורת, לשון הכללה. אם אנחנו, העיתונאים, תובעים בוקר וערב מכל זרועות השלטון במדינה, הממשלה, הכנסת, בית משפט העליון ומי לא, לבדוק את עצמם, ואנו מותחים ביקורת, מצביעים על פגמים, בימי שלום, כי זה תפקידנו במשטר ובחברה ? האם לא ראוי כי לשם שינוי, אנו נבצע בדיקה עצמית, בבית שלנו בימי מלחמה?".
צנזורה ודיסאינפורמציה האם זה עדיין אפשרי?
בשנים האחרונות חל שינוי בהתייחסות התקשורת לנושאים הקשורים בביטחון המדינה. שינוי זה נוצר כתוצאה מחשיפת החברה בישראל לתקשורת הבין לאומית, שהפכה את המידע לזמין הן לישראלים והן לאזרחי מדינות אחרות. אם בעבר ניתן היה למנוע פרסום מידע באמצעי התקשורת, בעיקר מסיבות ביטחוניות בעזרת הצנזור הרי שקיומם של אמצעי תקשורת גלובליים, שאינם מתחשבים בחוקים מקומיים ואינם נתונים לסמכות הפיקוח של השלטון הישראלי בכל הקשור לצנזורה ביטחונית, אינם מאפשרים עוד קיום מצב שכזה. המציאות התקשורתית החדשה הביאה לשינוי היחסים שבין התקשורת ומערכת הביטחון תוך חיפוש האיזון בין חופש הביטוי וביטחון המדינה. בעבר היתה מוסכמה/קביעה שלא יאסר פרסום אלא אם קיימת ודאות קרובה לכך שהוא יפגע פגיעה ממשית בביטחון המדינה. אולם השינויים המהירים והקיצוניים במדיה פוגעת ביכולת ובלגיטימציה של מניעת מידע מהציבור על ידי הטלת מגבלות פרסום אף בנושאים הקשורים בביטחון המדינה.
במלחמה זו במיוחד מעבר לפעילות התקשורת הישראלית התקיים מרחב פתוח של תקשורת גלובלית: ערוצי לווין נטולי גבולות, ערוצים זרים שאינם ניתנים לפיקוח, שידורים ישירים ממצלמות על גגות בחיפה, בשדות במטולה וברחובות ביירות - אל צלחות שידור לעולם כולו. זהו עולם שבו לצנזורה אין יכולת כלשהי להגביל או אפילו להאט את זרימת המידע. על מלחמות רבות כתבו שהיו בשידור חי, אבל ללא ספק, המלחמה בקיץ 2006 הייתה התקשורתית ביותר והמידע בה היה חשוף במידה רבה יתכן ורבה מדי.
נסראללה בשידור ישיר
האם היה צריך להביאו את נסראללה בזמן מלחמה בשידור ישיר? או אולי מוטב היה להתייחס לדבריו באופן סיכומי המצליח לאבחן את הארגון הרטורי של דבריו על בסיס הרצף. .בהעדר ניתוח טקסטואלי של דבריו סחפה התקשורת להתבוננויות על הטפל סביבו: הופעתו, מבט עיניו, הרקע, וכך בנאומיו הראשונים לא הבחינו בניסיון הפוטש שלו ולא הבחינו כי קהל היעד העיקרי היה אוכלוסיית לבנון ולא ישראל. לקח שלושה עד שזוהתה הנימה הרטורית של דבריו ועל קריאת התגר שלו על השלטון בלבנון. זה מה שכל הערוצים החמיצו בשידורים הישירים.
ניתן לבחון לעומק החלטתו של מוטי שקלאר, מנכ"ל רשות השידור, שלא לשדר את נאומיו של נסראללה בשידור ישיר, אלא שהפרשנים הרלוונטיים יצפו בשידור ויביאו את עיקרי הדברים שקלאר טען , כי נאומיו הרבים של נסראללה המועברים בשידור ישיר, משרתים לרוב את צרכיו ולא את צרכיה של מדינת ישראל. עולה השאלה האם זו ההחלטה ראויה?
איומים והפחדה הם חלק בלתי נפרד מלוחמת טרור. והופעותיו של נסראללה היו סצנות בהמשכים במופע הזוי ברפרטואר תיאטרון הטרור של קיץ 2006, בו הפירוטכניקה של אש תמרות עשן, רעש הפצצות, מכל הסוגים והמינים ו הרג ללא הבחנה, שימשו תפאורה להופעותיו.
השכול
כיסוי השכול בטלוויזיה בישראל עבר כמה שלבים. אם בתקופת האינת'פאדה הטלוויזיה נמשכה אל ההלוויות, הרי שבהמשך הזמן ההלוויות נתפסו כסוג מסויים של הפחדה טרוריסטית ועל כן נוצרה אי נוחות מכיסויים. ערוץ 10 שנפתח ב-2002 יצא בהחלטה תקדימית שלא מצלמים הלוויות וערוץ 2 מהר לאמץ את ה"תקן" הזה. כתחליף "מכובד" יותר עברו שני הערוצים לכיסוי משפחת האבל ודמות הנופל באמצעות תמונות קטעי וידאו רעיון עם המשפחה וכד' וכך יצא שה"אובדן" קיבל פנים אנושיות יותר במקום התרחשות ההלוייה. כל זה היה טוב ותקין כל עוד דובר במספר מצומצם של נופלים למהדורה. אבל במלחמה תקני השכול החדשים הללו לשידור מהווים בעייה. כי בימים בהם היו עשרות הרוגים נוצר בלוק מסיבי וכבד אמוציונאלית שהקרין על הלך הרוחות הציבורי. אם במצב "נורמלי" הוקצו לנופלים במבצע בעזה כ-3 דקות מתוך 45 דקות זמן מהדורה הרי שבמלחמה נוצר לחץ להקדיש במהדורה משהו בסביבות 8-10 דקות העוסקות במחיר המלחמה ובכובד השכול.
כך מחיר המלחמה הופך לגורם למכביד יותר וספירת המתים הופכת לשיקול העומד כנגד השיקולים האסטרטגיים וכנגד בחירת המטרות המקוריות ושל תמיכת הציבור במלחמה. באחד הפורומים הועלתה השאלה איך ניתן היה לנהל את המערכה במלחמת ששת הימים לו היה הדיבור מדווח מדי יום מדי על 150 הרוגים? האם בכלל היו מגיעים ליום החמישי למלחמה הוא ראשית הקרב על כיבוש רמת הגולן, במלחמת רמת הגולן במלחמת ששת הימים נהרגו 141 חיילים טייס אחד נפל בשבי. בידיעה שזה הוא מחיר המלחמה היומי ולו הדיווח היה מיידי כפי שהיה במלחמה זו האם ניתן היה בכלל לנהל את המלחמה?
מה משדרים 24 שעות?
הסביבה התקשורתית הפכה תחרותית יותר בין השאר בגלל אמצעים טכנולוגיים כמו אינטרנט וטלפון סלולארי דור 3 עם מצלמה ובמתוך כך מה קורה כאשר משדרים 24 שעות? העובדים הסוציאלים הורו לנפגעי החרדה למינהם ראשית להנתק מיידית מהטלוויזיה. החיווי החושי המחודש עם האש העשן וההרס לא עזר להם במאומה להבין את המצב אלא גרם להם לראות שוב את עצמם נפגעים. החידושים מבחינת האינפורמציה בשידור מחזורי הוא בד"כ מועט באינפורמציה חדשה וברובה במחזור חיוויים קודמים.
בדרך כלל התמסרות כזו לחווי חושי חוזר ונשנה מביא למצב של אדישות ובעייה. בהקשר של מצב מלחמה שקיים בו צמאון למידע היה בכך יותר משום רווית צמאון בחושיות ממוחזרת באשר בסיפוק אוריינטציה.
באינטינסיביות שנוצרה היו מגישים ופרשנים שלעיתים מצאו עצמם במצב שהם כבר לא ידעו מה הם אומרים, מה אמרו, ומה הם הולכים להגיד. ואם כך חשו מגישים אז איך חשו הצופים?
שידור ישיר של 24 שעות משרת בעיקר את אינטרס הרייטינג. "אל תעזבו אותנו, אל תתרגלו לערוץ אחר". כמו סם הם מספקים רעב למכורים, ואם צריך הם שם למען הרייטינג.
הפקת לקחים למלחמה בעידן התקשורת המיידית
הסברה היא מונח רחב מאוד לדרך בא ישראל רוצה ויכולה להעביר את תדמיתה ואת האמת שלה לעולם ולשכנע את דעת הקהל העולמי ואת מנהגי הארצות לתמוך בעמדתה. באנגלית אין מילה כזו. היא שייכת למושגי התעמולה.
בעידן התקשורת המיידית למלחמה על התודעה יש משמעות מיידית. יש להיכנס למערכה הזו בכל הכוח. במצב הקיים באינדיבידואליזם קיצוני, כפי שהדבר מאפיין את החברה הישראלית של זמננו, טמונה הסכנה העיקרית גם לכוח עמידתינו כחברה מול האתגרים הקשים שעוד צפויים לנו וגם לאפשרות וליכולת להסביר ולהציג את התמונה המצב האמיתית יותר של ישראל ולא רק דרך עייני של הפרשנים עבדי הרייטינג.
במצב שנוצר אף שברור שחיזבאללה היה התוקפן וישראל היא שגוננה על עצמה, הרושם שהתקבל מהתקשורת הזרה שניזונה גם מהשפעת התקשורת המקומית היה שישראל היא התוקפנית, ואילו הלבנונים המסכנים מגנים על עצמם מפני "הצבא הטוב ביותר בעולם". גם העובדה שחיזבאללה היה למעשה ידה הארוכה של טהרן, לא הובהרה די הצורך. התקשורת הזרה יצרה רושם של "מסכנות" לבנונית מול ה"בריון של השכונה", ונעזרה גם בדיווחי התקשורת הישראלית, שלא גילתה בלשון המעטה אחריות לאומית, וחיזבאללה עצמו אומר זאת מפורשות: "נעזרנו באווירה ששררה בתוך ישראל".
ולזה ניתן להוסיף את דבריו של הגנרל הבריטי רופרט סמית בספרו The Utility of Force מה שחשוב במלחמה בין אנשים, הוא לא תוצאות הקרב אלא עיצוב הדימוי של המלחמה והאופן שבו אותו דימוי מתקבע בתודעת הציבור. "תשכחו מהטנקים זה הכול אנשים" .בתרגום לעברית. נקרא הספר כהתועלת שבעוצמה או השימוש בכוח, והוא מנסה לאפיין את אמנות המלחמה בעולם המודרני, ולעמוד על השינויים שחלו באותה "אמנות" של הפעלת הכוח הצבאי.
***
תמונות:
חיילים במלחמת לבנון השנייה (צילום: דובר צה"ל)
אזרחית ישראלית מחולצת מאתר שנפגע מטיל חיזבאללה (צילום: AP)
נאומו של נסראללה במלחמת לבנון השנייה (צילום: AP)
מלחמת לבנון השנייה התאפיינה במספר מרכיבים מרכזיים העיקריים שבהם: היקף מעורבות העורף האזרחי וחשיפתו הממושכת להתקפות הטילים והפצצות המטוסים, תמונות המלחמה מילאו את מסכי הטלווזיה ברחבי העולם באלפי שעות שידור ובשפע של צילומים דרמטיים.
לישראל זו הייתה המלחמה הראשונה שבה באו לידי ביטוי השינויים הטכנולוגיים, המציאות הרב-ערוצית של עידן הכבלים והלווין, וקיומו של האינטרנט כמקור מרכזי להפצה ופרסום של נתונים, מידע ודעות.
לתקשורת מספר תפקידים בזמן מלחמה: העיקרי שבהם לספק מידע עד כמה שניתן מפורט. המאמץ ההסברתי של ישראל במלחמה נאלץ להתמודד עם תקשורת ישראלית סואנת המשועבדת לחלוטין לדרישות הרייטינג אשר אינה ניתנת לפיקוח ועם מערכות תקשורת ערביות עשירות ומשומנת - רק חיזבאללה לבדו מפעיל תחנת טלוויזיה (אל-מנאר) ברשת לווינים בינלאומית ובאינטרנט. תחנת רדיו אל נור. ברשת שידור אלחוטית ובאינטרנט עשרות אתרים.
הרייטינג הוא המלך
המדיה הישראלית כוללת אוסף של של עשרות גופי שידור ואמצעי תקשורת אלקטרונים ועיתונות כתובה אשר מרביתם אינם שייכים לממשלה לא מתוקצבים על ידה וכמעט שאי אפשר לפקח על מה שנאמר או נכתב או משודר בהם.
בעוד שעד שנות השישים המילה הכתובה היא שמסרה לנו לרוב דיווח סיכומי על מהלכי קרבות וימי קרב. הרי שמאז ששת הימים התמונה המצולמת והדיוחים הקוליים תפסו במידה רבה את מקומם של המילים הכתובות בדיווח המיידי.
מכיוון שההתקשורת התמונתית והטלוויזיונית הפרטית תלויה ברייטינג היא כל הזמן עסוקה בלחפש דרכים להעצימו.
עידן הרייטינג הביא לנו תקשורת ויזואלית סנסציונית ומלודרמטית. באמצעי המלודרמטיזציה הקלסית של היצוג הסיפורי מוצגות תופעות מסקרנות לראייה אשר מועמדות בניגוד כלשהוא לתופעות או עמדות אחרות, שהרי בבסיס המלודרמה עומד חוק הניגוד. על כן אין טעם לראיין אדם ברחוב אלא אם דעתו תעמוד ביחס ניגודי למשהו הרווח באותה עת. כך מתנהלת תקשורת טלוויזיונית כשלמעשה היא היא סוג של סנסצניוניזם. כאשר הצופים בולעים חיווי חושי העומד בניגוד למובן מאליו ה- Obvious. התמונות מהוות מאין הוכחה וצידוק לשפע המילים שהכתבים והפרשנים והמראיינים שופכים על המסך.
מסיבה זו "תרבות הנגד", ה"אנטי", ה"שלילי" וה"חריג" מתבלטים בכיסוי התקשורתי. כתוצאה מכך מתקיים בתקשורת דו-שיח של קצוות, בעוד שהרוב הנורמטיבי נותר עלום.
הצורך בניגודיות הוביל את התקשורת הישראלית להתמקד דווקא בחריגים המביעים עמדות עוינות על כל נושא ובכל תחום. וכך נידמה תמיד שישראל נמצאת כמעט על סף מלחמת אחים, או במחלוקת תמידית על כל נושא ונושא משועבדת לגורמים אינטרסנטים.
תמונה שווה אלף מילים האומנם?
את המשפט השגור כי תמונה אחת שווה אלף מילים ניתן לסתור בכך שלכל תמונה ישנם אין סוף פרשנויות אשר מוצגות ומפורשות על פי תפיסות וגישות שונות בקונטקסט המתאים לגוף הרלוונטי.
כאשר אנחנו מראיינים צלמים אשר צילמו את האירועים נראה לנו כי אנו מראיינים את האנשים שיודעים את האמת. כך נדמה גם לצלם. משום שהוא היה שם. אלא שהוא לא יכול להשתחרר מהחיווי החושי שמוגבל ברגע הגזרה בה הוא צילם.
במלחמה כולם מחפשים צילומים שיתאימו לצילומי המלחמה הקלאסית כולם מחפשים את הירושימה ואת האור האחורי של שוחות מלחמת העולם הראשונה. הראייה לכך היא זיופי הצילומים של צלם של רוייטר במלחמת לבנון כאשר הוא נסה להגדיל את גודל העשן למימד פצצות ענק, הוא זייף את התמונה שתתאים למסורת הצילום שיש לגביהן הסכמה כללית.
מהפכת המצלמות הדיגיטליות
מהפכת המצלמות הדיגיטליות הזעירות עם פונקציית הצילום בלילה באינפרא אדום יוצרת מימד חדש של תגובות להתרחשות. מימד שהכרנו עד עכשיו רק מהקולנוע כמו למשל בסרט "טוראי ראיין."
החיספוס הצילומי של המצלמות האלה מעצים את תחושת הקרב ונותן לצופה אשלייה חסרת תקדים של חוויותיו האינדיוודואלית של החייל הבודד בשדה הקרב. אין חייל שלא מפחד להיפגע אין חייל שלא מתכופף כאשר שורק מעליו פגז, אין חייל שלא מקלל זועק, ואין חייל שלא שואל את עצמו לכל הרוחות מה אני עושה כאן או איך אני יוצא מכאן כמה שיותר מהר? זוהי הליבה של השידור הטלוויזיוני הפוסט מודרני משדה הקרב. דבר שלא היה מוכר עד כה.
ההיסטוריה של צילומי הטלוויזיה של המלחמות הולכת מהאסטרטגיה אל הטקטי ואל האינדיוודואליזם של היום. כך יוצא שהצופה רואה שני קלואזפים של חיילים במצוקה ואילו תמונת המלחמה בכללותה נשארת עניין לפרשנים ושמועות.
תמונת הטור הנייח באביבים הנערך לכניסה ללבנון היוותה את הקונטקסט שאיפשר לכולם להגיד את הכול. לכתוב שהנה הכוח נכנס. לפרשן בשטח מה המשמעות, ולמרואיין באולפן הממוזג בירושלים לומר שהמלחמה לא מתקדמת כיאות.
מאז ומתמיד לתמונת הגיבור האינבידואלי היתה השפעה ניכרת ביותר. לא בכדי מביימים הפלסטינים והחיזבאלה תמונות קשות של ילדים בין ההריסות ובין גוויות אלו התמונות שמשפיעות ביותר כשהן מופיעות על המירקע ואחר כך מופצות כסמלים בעשרות אתרי אינטרנט. שימוש מסוג כזה ישראל מיעטה לעשות במלחמה זו בגלל הדילמה שהיתה נתונה בה: האם להופיע כקורבן או כמנצח.
ישראל במידה רבה לצרכים אזוריים התרכזה בלהציג את היקפי ההפצצות כאשר המדייה העולמית בחרה להתרכז בטרגדיות אנושיות בתוך תמונות ההרס והחורבן בלבנון. דבר שהעצים את הכעס והשנאה לישראל ועורר רגשות חמלה כלפי הלבנונים וחיזבאלה.
השפעתה של התקשורת על שדה הקרב ומורל העורף - קרבנות או מנצחים?
מימי התנך אנחנו מכירים את מרכיב המורל או המוטיבציה במצב של מלחמה. בעידן שבו ההסכמה הכללית מתגבשת ומתפרקת כל כך מהר באמצעות התקשורת בזמן אמיתי, ובמיוחד כשמדובר במאבק נגד טרור שבעצם מהותו פועל כנגד תודעת האוייב, להשפעת התקשורת על הציבור יש הדהוד כפול ומכופל. כל קטיושה במציאות פוגעת רק פעם אחת. אבל בטלוויזיה היא פוגעת שוב ושוב. ולא מפסיקה לפגוע ולפגוע. אם במציאות 75% מהקטיושות פגעו בשטחים פתוחים הרי שבייצוג הטלוויזיוני 99.9% פגעו במטרה.
נשאלת השאלה האם התקשורת הצליחה להבהיר מה מתחולל בשדה הקרב?
ברמה האסטרטגית התדרוך היומי של דובר צה"ל נראה סיכומי ונטול המחשה. נפח ההפצצות המדהימות של חיל האויר הצטמצמו לכוכב כתום על מפת הפרזנטציה. על לבנון הופלו עשרות אלפי טונות פצצות בהכוונה מדוייקת. אולם התקשורת הישראלית לא הצליחה להעביר לצופים הישראלים את מימד החוויה שחוו תושבי דרום לבנון ונסוגה לספירת השיגורים שנסראללה הכתיב. ולכן הציבור התקשה להבין את משמעות המחיר וההתרעה של הקף כזה של הפצצות על האזור כולו, ולכן הוא התקשה להבין שישראל מנצחת במלחמה.
במסיבת העיתונאים הראשונה של נסראללה ביום שהמלחמה פרצה הוא פנה אל התקשורת בלבנון ואמר בדו לשונו המפורסמת. אני מצפה מכם להתנהג כפטריוטים. בהקשר של מעמדו הטרוריסטי ברור היה שהוא מאיים לבוא בחשבון עם אמצעי התקשורת אשר יעזו להמחיש את ההרתעה שישראל ניסתה לייצר. הערוץ הלבנוני דיווח מדי פעם על מידת ההרס בכפרים בדרום לבנון. הכפריים השורשיים בדרום לבנון מצאו עצמם במלחמה אכזרית בעול כורחם. אותם אנשים שבסך הכול מעוניינים בביתם, בדיר הכבסים ובמשפחתם. פה לא דובר בציבור עירוני מובטל שמוכן לאבד את רכושו בשביל חבורת פונדמנטליסטים שבנתה להם בית ספר ומרפאה. לכן נראה כי זו מלחמה חסרת תקדים בהיסטוריה וההפצצות הכרורגיות של חיל האויר הן ביטוי אדיר של כוח.
ישראל לא הצליחה להשתמש בנתונים אלא לצבירת נקודת בזירה הבינלאומית מול התעמולה הדמונית של החיזבאלה. בשעה שהתקיים מתח פנימי בין השאיפה הדו צדדית של הצדדים הלוחמים לדימוי "הקורבן" בעיני העולם בטלוויזיה הגלובלית, כאשר בו זמנית כל צד רוצה מצד אחד להיראות גם חזק ומנצח לעיניים פנימיות ומבחינת חיזבאללה בעיני העולם הערבי-איסלמי ומהצד השני להיתפס כקורבן בעיני העולם, נוצר מצב ששני הצדדים משקרים כל הזמן. לכן שני הצדדים סובלים כל הזמן מבעיית אי אמינות המקעקעת את מעמדם. ולכן יש כאן תעמולה מזגזגת משני הצדדים.
מסרים של שפת גוף טונציה וטרמינולוגיה
לעורף זו היתה מלחמה שערערה לחלוטין את הבטחון הקיומי. הצפייה בטלוויזיה היוותה לרבים מיושבי המקלטים קרש הצלה בהעברת השעות הממושכות במרחב המצומצם. שעות הצפייה הרבות הפכו את הצופים הדרוכים רגישים עוד יותר ונתפסים לכל סימן של מידע גם של שפת גוף. שפת הגוף היא נכס מטופח של כל טלנט בטלוויזיה. בד"כ הצופים רואים את שפת הגוף כמובנת מאליה. רק כאשר הנסיבות משתנות מסתכלים מבחוץ על שפת הגוף, מבחינים בה, ומתחילים לשפוט אותה.
כשתשומת הלב מופנית לשפת הגוף זה אומר שיש לנו עמדה המחפשת סימנים במקור המידע עצמו לכך שהמידע לא תואם לדעתינו. זה היה הכשל אצל הפרשנים שניתחו את שפת הגוף של נאסראללה.
ההתעסקות עם שפת הגוף איננה אלא ניסיון לשמר את דעותינו המוקדמות ביחס למקור מידע מפוקפק.
במהלך המלחמה ניתן היה לצפות בבולטות בשפת הגוף של שדרנים אשר שידרה גם היא חוסר נוחותם מהמידע שבידם ועוררה חשד ניכר אצל הצופה כי מסתירים מידע או לא מוסרים מידע אמין. שפת גוף על ידי שדרן כמוהה כהבעת רגשות בפומבי ובמידה רבה היתה החצנה רבה של שפת הגוף באנחות ביטויי צער יאוש וכד' דבר שמצופה כי שדרן ידע להפנים. שהרי בזמן מלחמה שמים פחות לב לטרמינולוגיה ויותר למסרים הפריפריאלים של שפת גוף טונציה וכד' (אשכול המגמגם במלחמת ששת הימים) (דיין הקודר במלחמת יום הכיפורים).
לדוגמא: האינטונאציה של הדס שטייף בתיאור האסון בכפר גלעדי עמד במתח שמאפיין את המלחמה. שילוב סנסציוני בין רעידות קול ובכי והשתנקויות עם מידע תיאורי סנסציוני. במהלך מלחמה בטרור היה בכך משום הבהלת הציבור. יתכן ושטייף ראוייה לקבל את פרס גלי צה"ל על שימוש במיקרופון אך בו בשעה צריכה היתה לתת את הדין על פגיעה באוכלוסייה בזמן מלחמה. זה מה שאומר שעידן ההתרחשויות בזמן אמיתי הוא עידן המבלבל את מושגי ההסטוריה והפטריוטיות. הטכנולוגיה התקשורתית הכניסה אותנו לעידן חדש אבל המלחמה משאירה אותנו במקום הפחד הקיומי.
דימוי שלילי ופרשנות דפנסיבית
תקשורת אשר משתעבדת לרייטינג בעיקר על ידי הדגשת השלילי והחריג כדי למשוך את תשומת ליבם של הצופים והקוראים, יוצרת תדמית שלילית לישראל כמדינה, עד שהתגובות התקשורתיות לידיעות מסוימות נאמרות כבר באופן אוטומטי מתוקף אותה תדמית.
הטייה תקשורתית עלולה להיווצר בכוונה תחילה, במטרה לקדם תפיסות עולם ואמונות שונות, ולהחליש תפיסות עולם ואמונות מנוגדות. היא גם עלולה להיווצר באופן בלתי מודע, מתוך האמונות והדעות של העיתונאי או העורך, שמוכנסות בלא תשומת לב. לרוב, כלי התקשורת לא מסתפקים בהעברת המידע לציבור בלבד, אלא גם בניתוח ועריכה של האינפורמציה. כך למשל, לא-פעם נתקלנו בכתבות תקשורתיות שכל מגמתן היתה "העברת" רצון הציבור ליושבים על כס השלטון.
מצב זה מעניק לאנשי התקשורת עוצמה של השפעה ציבורית רבה, שלא-פעם עולה על עוצמתם של נבחרי הציבור, ראשי ממשלה ושופטים.
הוצאה מהקשר ענייני ושימוש מניפולטיבי בכותרות העיתונות , גריעה והגדשה סלקטיבית של אינפורמציה נראה שמכל אלה סבלנו בהיצף הדיווחים התקשורתיים במלחמת לבנון ה-2.
מורת הרוח בציבור
בתחילת המלחמה התקשורת הזדהתה עם מטרות המלחמה ואף חזקה את עמידת העורף ואף הללה את חוסנו אך ככל שעבר זמן והמלחמה הסתבכה וירי הקטיושות המשיך ואף התגבר תמיכת המדייה התחלפה בביקורת שהלכה והתחזקה.
אם ניתן למקד את זעם הציבור כלפי התקשורת בזמן המלחמה הרי שמדובר מול שני מוקדים: הפגיעה המורלית והפגיעה בבטחון המדינה . באחד המקרים אלפי בעלי כתובות דואר אלקטרוני קיבלו קריאה להחרים את מהדורות החדשות בטלויזיה, במחאה על "הסיקור הפרטני" במהלך המלחמה בלבנון. "הם סיכנו את חיינו וחיי חיילינו", נטען בעצומה. יוזם העצומה פרט כיצד ביקש ראש עיריית חדרה ממגיש חדשות, להימנע מתיאור מקום נפילת הטיל בעיר: "בואו לא נפרט כי הדיבורים עוזרים לחיזבאללה". אולם כתב הערוץ, שהיה בדרך לחדרה, דיווח טלפונית שהטיל נפל באיזור תחנת הכוח. לאורך כל תקופת הלחימה נשמעה מחאה רבה נוכח הדיווחים המדויקים מדי של אמצעי התקשורת, בזמן אמת. מחבר המסמך טען עוד כי "לוחמים שחזרו מלחימתם בחזית טענו כי המחבלים ידעו בדיוק את תנועות צה"ל, והעתיקו את 'לוחמיהם' לכפרים שצה"ל הודיע בטלוויזיה על כוונתו להיכנס אליהם. ללא מרגלים, וללא מערכת איסוף, קיבל האויב מודיעין משובח שכלל מידע חיוני מן הדיווחים והצילומים המוקדמים בשטחי הכינוס וההערכות. עיבויי מערך אלו לא איפשרו לחיילי צה"ל .להפתיע את החיזבאללה, ועלו לצה"ל בחיי אדם".
שוב אם מתייחסים לאותו אירוע בכפר גלעדי: צורת הדיווח בו היה .כמעט כמו "בשירים ושערים". ב12:00 היתה נפילת הקטיושה הקטלנית, זמן קצר ביותר אחר כך כבר הודיעו על "גול" פגיעה, ועל נפגעים רבים, בשימוש כל המינוחים האפשריים. ומיד אחר כך כבר הופיעו צילומים בזמן אמת של חיילים מתייפחים של גופות מפוזרות ושל פחד ובהלה. וכל זה כאשר היום לכל חייל יש טלפון סולולארי ובני משפחתו יודעים פחות או יותר את הנ.צ. שהוא נמצא בו בכל רגע והמתקדמים שבהם עוד בודקים את מקומם בצילומי הלווין של גוגל. זוהי תרבות סיקור הפיגועים של תקשורת בזמן אמת. אלא שמלחמה היא לא פיגוע- אירוע בודד וכאשר הוא משודר ברצף אירועי המלחמה, ובשידור ישיר הוא מועצם על ידי שידור חוזר של התמונות פעם אחר פעם, כי צריך למלא את זמן השידור הרצוף, הרי שהתוצאות הם זריעת פחד ופגיעה בכוח העמידה. שידור מסוג זה משרת את הרייטינג, את נסראללה ואת אלה הממתינים.
להזים את אגדת "הצבא הטוב באיזור". כאשר המצלמות והטלפונים סמוכים כך כך למקום האירוע אין ספק שכללי השידור בזמן מלחמה, צריכים לעבור בדיקה מחודשת.
ב-23 באוגוסט 2006, העיתונאי הוותיק יעקב אחימאיר פרסם מאמר בעיתון מעריב הקורא להקמת ועדת חקירה שתבדוק את תפקוד התקשורת הישראלית במלחמה. וכך כתב אחימאיר: "את הבדיקה הזו אנו חייבים לציבור, שאותו אנו אמורים לשרת ? כל האזרחים. הרי נפגע משהו באמון שהציבור הזה רוחש לתקשורת, לשון הכללה. אם אנחנו, העיתונאים, תובעים בוקר וערב מכל זרועות השלטון במדינה, הממשלה, הכנסת, בית משפט העליון ומי לא, לבדוק את עצמם, ואנו מותחים ביקורת, מצביעים על פגמים, בימי שלום, כי זה תפקידנו במשטר ובחברה ? האם לא ראוי כי לשם שינוי, אנו נבצע בדיקה עצמית, בבית שלנו בימי מלחמה?".
צנזורה ודיסאינפורמציה האם זה עדיין אפשרי?
בשנים האחרונות חל שינוי בהתייחסות התקשורת לנושאים הקשורים בביטחון המדינה. שינוי זה נוצר כתוצאה מחשיפת החברה בישראל לתקשורת הבין לאומית, שהפכה את המידע לזמין הן לישראלים והן לאזרחי מדינות אחרות. אם בעבר ניתן היה למנוע פרסום מידע באמצעי התקשורת, בעיקר מסיבות ביטחוניות בעזרת הצנזור הרי שקיומם של אמצעי תקשורת גלובליים, שאינם מתחשבים בחוקים מקומיים ואינם נתונים לסמכות הפיקוח של השלטון הישראלי בכל הקשור לצנזורה ביטחונית, אינם מאפשרים עוד קיום מצב שכזה. המציאות התקשורתית החדשה הביאה לשינוי היחסים שבין התקשורת ומערכת הביטחון תוך חיפוש האיזון בין חופש הביטוי וביטחון המדינה. בעבר היתה מוסכמה/קביעה שלא יאסר פרסום אלא אם קיימת ודאות קרובה לכך שהוא יפגע פגיעה ממשית בביטחון המדינה. אולם השינויים המהירים והקיצוניים במדיה פוגעת ביכולת ובלגיטימציה של מניעת מידע מהציבור על ידי הטלת מגבלות פרסום אף בנושאים הקשורים בביטחון המדינה.
במלחמה זו במיוחד מעבר לפעילות התקשורת הישראלית התקיים מרחב פתוח של תקשורת גלובלית: ערוצי לווין נטולי גבולות, ערוצים זרים שאינם ניתנים לפיקוח, שידורים ישירים ממצלמות על גגות בחיפה, בשדות במטולה וברחובות ביירות - אל צלחות שידור לעולם כולו. זהו עולם שבו לצנזורה אין יכולת כלשהי להגביל או אפילו להאט את זרימת המידע. על מלחמות רבות כתבו שהיו בשידור חי, אבל ללא ספק, המלחמה בקיץ 2006 הייתה התקשורתית ביותר והמידע בה היה חשוף במידה רבה יתכן ורבה מדי.
נסראללה בשידור ישיר
האם היה צריך להביאו את נסראללה בזמן מלחמה בשידור ישיר? או אולי מוטב היה להתייחס לדבריו באופן סיכומי המצליח לאבחן את הארגון הרטורי של דבריו על בסיס הרצף. .בהעדר ניתוח טקסטואלי של דבריו סחפה התקשורת להתבוננויות על הטפל סביבו: הופעתו, מבט עיניו, הרקע, וכך בנאומיו הראשונים לא הבחינו בניסיון הפוטש שלו ולא הבחינו כי קהל היעד העיקרי היה אוכלוסיית לבנון ולא ישראל. לקח שלושה עד שזוהתה הנימה הרטורית של דבריו ועל קריאת התגר שלו על השלטון בלבנון. זה מה שכל הערוצים החמיצו בשידורים הישירים.
ניתן לבחון לעומק החלטתו של מוטי שקלאר, מנכ"ל רשות השידור, שלא לשדר את נאומיו של נסראללה בשידור ישיר, אלא שהפרשנים הרלוונטיים יצפו בשידור ויביאו את עיקרי הדברים שקלאר טען , כי נאומיו הרבים של נסראללה המועברים בשידור ישיר, משרתים לרוב את צרכיו ולא את צרכיה של מדינת ישראל. עולה השאלה האם זו ההחלטה ראויה?
איומים והפחדה הם חלק בלתי נפרד מלוחמת טרור. והופעותיו של נסראללה היו סצנות בהמשכים במופע הזוי ברפרטואר תיאטרון הטרור של קיץ 2006, בו הפירוטכניקה של אש תמרות עשן, רעש הפצצות, מכל הסוגים והמינים ו הרג ללא הבחנה, שימשו תפאורה להופעותיו.
השכול
כיסוי השכול בטלוויזיה בישראל עבר כמה שלבים. אם בתקופת האינת'פאדה הטלוויזיה נמשכה אל ההלוויות, הרי שבהמשך הזמן ההלוויות נתפסו כסוג מסויים של הפחדה טרוריסטית ועל כן נוצרה אי נוחות מכיסויים. ערוץ 10 שנפתח ב-2002 יצא בהחלטה תקדימית שלא מצלמים הלוויות וערוץ 2 מהר לאמץ את ה"תקן" הזה. כתחליף "מכובד" יותר עברו שני הערוצים לכיסוי משפחת האבל ודמות הנופל באמצעות תמונות קטעי וידאו רעיון עם המשפחה וכד' וכך יצא שה"אובדן" קיבל פנים אנושיות יותר במקום התרחשות ההלוייה. כל זה היה טוב ותקין כל עוד דובר במספר מצומצם של נופלים למהדורה. אבל במלחמה תקני השכול החדשים הללו לשידור מהווים בעייה. כי בימים בהם היו עשרות הרוגים נוצר בלוק מסיבי וכבד אמוציונאלית שהקרין על הלך הרוחות הציבורי. אם במצב "נורמלי" הוקצו לנופלים במבצע בעזה כ-3 דקות מתוך 45 דקות זמן מהדורה הרי שבמלחמה נוצר לחץ להקדיש במהדורה משהו בסביבות 8-10 דקות העוסקות במחיר המלחמה ובכובד השכול.
כך מחיר המלחמה הופך לגורם למכביד יותר וספירת המתים הופכת לשיקול העומד כנגד השיקולים האסטרטגיים וכנגד בחירת המטרות המקוריות ושל תמיכת הציבור במלחמה. באחד הפורומים הועלתה השאלה איך ניתן היה לנהל את המערכה במלחמת ששת הימים לו היה הדיבור מדווח מדי יום מדי על 150 הרוגים? האם בכלל היו מגיעים ליום החמישי למלחמה הוא ראשית הקרב על כיבוש רמת הגולן, במלחמת רמת הגולן במלחמת ששת הימים נהרגו 141 חיילים טייס אחד נפל בשבי. בידיעה שזה הוא מחיר המלחמה היומי ולו הדיווח היה מיידי כפי שהיה במלחמה זו האם ניתן היה בכלל לנהל את המלחמה?
מה משדרים 24 שעות?
הסביבה התקשורתית הפכה תחרותית יותר בין השאר בגלל אמצעים טכנולוגיים כמו אינטרנט וטלפון סלולארי דור 3 עם מצלמה ובמתוך כך מה קורה כאשר משדרים 24 שעות? העובדים הסוציאלים הורו לנפגעי החרדה למינהם ראשית להנתק מיידית מהטלוויזיה. החיווי החושי המחודש עם האש העשן וההרס לא עזר להם במאומה להבין את המצב אלא גרם להם לראות שוב את עצמם נפגעים. החידושים מבחינת האינפורמציה בשידור מחזורי הוא בד"כ מועט באינפורמציה חדשה וברובה במחזור חיוויים קודמים.
בדרך כלל התמסרות כזו לחווי חושי חוזר ונשנה מביא למצב של אדישות ובעייה. בהקשר של מצב מלחמה שקיים בו צמאון למידע היה בכך יותר משום רווית צמאון בחושיות ממוחזרת באשר בסיפוק אוריינטציה.
באינטינסיביות שנוצרה היו מגישים ופרשנים שלעיתים מצאו עצמם במצב שהם כבר לא ידעו מה הם אומרים, מה אמרו, ומה הם הולכים להגיד. ואם כך חשו מגישים אז איך חשו הצופים?
שידור ישיר של 24 שעות משרת בעיקר את אינטרס הרייטינג. "אל תעזבו אותנו, אל תתרגלו לערוץ אחר". כמו סם הם מספקים רעב למכורים, ואם צריך הם שם למען הרייטינג.
הפקת לקחים למלחמה בעידן התקשורת המיידית
הסברה היא מונח רחב מאוד לדרך בא ישראל רוצה ויכולה להעביר את תדמיתה ואת האמת שלה לעולם ולשכנע את דעת הקהל העולמי ואת מנהגי הארצות לתמוך בעמדתה. באנגלית אין מילה כזו. היא שייכת למושגי התעמולה.
בעידן התקשורת המיידית למלחמה על התודעה יש משמעות מיידית. יש להיכנס למערכה הזו בכל הכוח. במצב הקיים באינדיבידואליזם קיצוני, כפי שהדבר מאפיין את החברה הישראלית של זמננו, טמונה הסכנה העיקרית גם לכוח עמידתינו כחברה מול האתגרים הקשים שעוד צפויים לנו וגם לאפשרות וליכולת להסביר ולהציג את התמונה המצב האמיתית יותר של ישראל ולא רק דרך עייני של הפרשנים עבדי הרייטינג.
במצב שנוצר אף שברור שחיזבאללה היה התוקפן וישראל היא שגוננה על עצמה, הרושם שהתקבל מהתקשורת הזרה שניזונה גם מהשפעת התקשורת המקומית היה שישראל היא התוקפנית, ואילו הלבנונים המסכנים מגנים על עצמם מפני "הצבא הטוב ביותר בעולם". גם העובדה שחיזבאללה היה למעשה ידה הארוכה של טהרן, לא הובהרה די הצורך. התקשורת הזרה יצרה רושם של "מסכנות" לבנונית מול ה"בריון של השכונה", ונעזרה גם בדיווחי התקשורת הישראלית, שלא גילתה בלשון המעטה אחריות לאומית, וחיזבאללה עצמו אומר זאת מפורשות: "נעזרנו באווירה ששררה בתוך ישראל".
ולזה ניתן להוסיף את דבריו של הגנרל הבריטי רופרט סמית בספרו The Utility of Force מה שחשוב במלחמה בין אנשים, הוא לא תוצאות הקרב אלא עיצוב הדימוי של המלחמה והאופן שבו אותו דימוי מתקבע בתודעת הציבור. "תשכחו מהטנקים זה הכול אנשים" .בתרגום לעברית. נקרא הספר כהתועלת שבעוצמה או השימוש בכוח, והוא מנסה לאפיין את אמנות המלחמה בעולם המודרני, ולעמוד על השינויים שחלו באותה "אמנות" של הפעלת הכוח הצבאי.
***
תמונות:
חיילים במלחמת לבנון השנייה (צילום: דובר צה"ל)
אזרחית ישראלית מחולצת מאתר שנפגע מטיל חיזבאללה (צילום: AP)
נאומו של נסראללה במלחמת לבנון השנייה (צילום: AP)
