חייבים לגבות את הממשלה כדי שגלעד יחזור
חייבים לגבות את הממשלה כדי שגלעד יחזור
יוסי לחמני
| 19/05/2011
"הנחייה (או כלל) מספר 5", זו כותרת השלט שמופיע בכניסה לבית כלא שמור בארצות הברית. וההנחייה אומרת כך:"אתה זכאי למזון, לביגוד, למחסה ולטיפול רפואי. כל דבר אחר שתקבל הוא בגדר פריווילגיה". למרות שמדובר בכלא שמור מאוד, זה עדיין כלא אזרחי, שמאכלס בוודאי יחד עם הרוצחים גם גנבים, שודדים ואנסים.
בבתי הכלא שלנו יושבים מחבלים עם דם רב על הידיים, רוצחי המונים, נשים, ילדים ותינוקות. הדעת איננה תופסת ואיננה סובלת את חוסר המעש של ההנהגה בהימנעות מהטיפול בצמצום תנאי המחיה המשופרים של המחבלים המוחזקים על ידינו.
ברור לכל שפעולה כזאת עשויה לשמש כמנוף לחץ על הנהגת החמאס לחפש פתרון למצב. משפחות האסירים הפלסטינים מהוות גורם לחץ משמעותי על ההנהגה שם. לראייה, ההתעקשות של הצד השני במו"מ על מספר משמעותי של אסירים שהם מבקשים בתמורה לשחרור גלעד ופעולות רבות נוספות שננקטות על ידם ומפורסמות בתקשורת פעמים רבות.
לאחרונה ננקטו כמה יוזמות או ניסיונות חקיקה בנושא אך כולן הושתקו, מוסמסו והתאדו כבמטה קסם מסיבה שאיננה ברורה לחלוטין. וגם אם יש סיבה הגיונית ומוצדקת, איש אינו עומד מול הציבור ומסביר מהי.
משפחת שליט מבקשת הסבר זמן רב ואף ארגנה לאחרונה מחאה מול בית הכלא בשרון בו מוחזקים רבים מהמחבלים. אבל זה איננו תפקידה של המשפחה. זהו תפקידה של הממשלה לעשות הכול, כל הזמן ובכל החזיתות, כדי לקדם, ולו במעט, את הסיכוי להחזיר את גלעד הביתה.
הממשלה והעומד בראשה עושים בוודאי ימים כלילות ובודקים כל ערוץ אפשרי לקידום המו"מ. התסכול של מערכות הביטחון הוא שהן אינן יכולות לחשוף בפני הציבור, ופעמים רבות גם לא בפני המשפחה, את אשר הן עושות על מנת להביא לשחרורו של גלעד.
אני זוכר את הפגישות הקשות של אפרים סנה כסגן שר הביטחון עם יונה באומל ז"ל ומרים, שבהם צעק וביקש לדעת שבנו חי ושבוי או לומר קדיש על קברו אם אינו בחיים. אני זוכר גם את פגישותיו של שאול מופז כשר הביטחון עם משפחתו של רון ארד, ואת הפגישות הטעונות שעלו לטונים מאוד גבוהים עם משפחות החיילים שנחטפו בלבנון והוחזרו לבסוף כגופות בעסקה עם חיזבאללה.
לכל פגישה כזו קדמה פגישת עדכון של השר עם מתאם השו"ן באותה עת. בזמנו, היה זה האלוף במיל, אילן בירן. בפגישה עם המשפחות ניכר היה שאין דבר שהשר רוצה יותר מאשר לספר למשפחות מה באמת עושות מערכות הביטחון כדי להביא לחזרת הבנים, אבל ברור לו שכל אמירה לא זהירה או חשיפה לא מבוקרת עלולה לפגוע במאמצים ולעיתים אף לסכן את חיי האנשים הפועלים לשם כך.
המשפחה של גלעד תמשיך בוודאי לפעול, כפי שהיא פועלת, כדי להשאיר את הנושא במודעות הציבורית. נושא שעל אף הביקורת המושמעת, נמצא בתודעה הציבורית באופן הכי עמוק שניתן (אין תפילה שבועית בכל בית כנסת בישראל שעוברת ללא אזכור ותפילה לשובו של גלעד ואין ילד בגן שאיננו שומע ומכיר את גלעד כחלק מתכנית הלימוד). אך זה לא מה שיחזיר את גלעד.
הנחישות של ראש הממשלה והמאמצים שבוודאי עושה יחד עם כל מערכות הביטחון, הם אלו שיכולים להחזירו, ולשם כך הם זקוקים לגיבוי ולחיזוק של הציבור, בכל ערוץ או דרך בה יחליטו לפעול. כי לאף אחד אין את הנוסחה היחידה להתמודדות מול אויב אכזרי המחזיק אדם תקופה כה ארוכה ללא שום קשר או מידע על גורלו ומצבו.
חייבים לגבות את הממשלה כדי שגלעד יחזור
"הנחייה (או כלל) מספר 5", זו כותרת השלט שמופיע בכניסה לבית כלא שמור בארצות הברית. וההנחייה אומרת כך:"אתה זכאי למזון, לביגוד, למחסה ולטיפול רפואי. כל דבר אחר שתקבל הוא בגדר פריווילגיה". למרות שמדובר בכלא שמור מאוד, זה עדיין כלא אזרחי, שמאכלס בוודאי יחד עם הרוצחים גם גנבים, שודדים ואנסים.
בבתי הכלא שלנו יושבים מחבלים עם דם רב על הידיים, רוצחי המונים, נשים, ילדים ותינוקות. הדעת איננה תופסת ואיננה סובלת את חוסר המעש של ההנהגה בהימנעות מהטיפול בצמצום תנאי המחיה המשופרים של המחבלים המוחזקים על ידינו.
ברור לכל שפעולה כזאת עשויה לשמש כמנוף לחץ על הנהגת החמאס לחפש פתרון למצב. משפחות האסירים הפלסטינים מהוות גורם לחץ משמעותי על ההנהגה שם. לראייה, ההתעקשות של הצד השני במו"מ על מספר משמעותי של אסירים שהם מבקשים בתמורה לשחרור גלעד ופעולות רבות נוספות שננקטות על ידם ומפורסמות בתקשורת פעמים רבות.
לאחרונה ננקטו כמה יוזמות או ניסיונות חקיקה בנושא אך כולן הושתקו, מוסמסו והתאדו כבמטה קסם מסיבה שאיננה ברורה לחלוטין. וגם אם יש סיבה הגיונית ומוצדקת, איש אינו עומד מול הציבור ומסביר מהי.
משפחת שליט מבקשת הסבר זמן רב ואף ארגנה לאחרונה מחאה מול בית הכלא בשרון בו מוחזקים רבים מהמחבלים. אבל זה איננו תפקידה של המשפחה. זהו תפקידה של הממשלה לעשות הכול, כל הזמן ובכל החזיתות, כדי לקדם, ולו במעט, את הסיכוי להחזיר את גלעד הביתה.
הממשלה והעומד בראשה עושים בוודאי ימים כלילות ובודקים כל ערוץ אפשרי לקידום המו"מ. התסכול של מערכות הביטחון הוא שהן אינן יכולות לחשוף בפני הציבור, ופעמים רבות גם לא בפני המשפחה, את אשר הן עושות על מנת להביא לשחרורו של גלעד.
אני זוכר את הפגישות הקשות של אפרים סנה כסגן שר הביטחון עם יונה באומל ז"ל ומרים, שבהם צעק וביקש לדעת שבנו חי ושבוי או לומר קדיש על קברו אם אינו בחיים. אני זוכר גם את פגישותיו של שאול מופז כשר הביטחון עם משפחתו של רון ארד, ואת הפגישות הטעונות שעלו לטונים מאוד גבוהים עם משפחות החיילים שנחטפו בלבנון והוחזרו לבסוף כגופות בעסקה עם חיזבאללה.
לכל פגישה כזו קדמה פגישת עדכון של השר עם מתאם השו"ן באותה עת. בזמנו, היה זה האלוף במיל, אילן בירן. בפגישה עם המשפחות ניכר היה שאין דבר שהשר רוצה יותר מאשר לספר למשפחות מה באמת עושות מערכות הביטחון כדי להביא לחזרת הבנים, אבל ברור לו שכל אמירה לא זהירה או חשיפה לא מבוקרת עלולה לפגוע במאמצים ולעיתים אף לסכן את חיי האנשים הפועלים לשם כך.
המשפחה של גלעד תמשיך בוודאי לפעול, כפי שהיא פועלת, כדי להשאיר את הנושא במודעות הציבורית. נושא שעל אף הביקורת המושמעת, נמצא בתודעה הציבורית באופן הכי עמוק שניתן (אין תפילה שבועית בכל בית כנסת בישראל שעוברת ללא אזכור ותפילה לשובו של גלעד ואין ילד בגן שאיננו שומע ומכיר את גלעד כחלק מתכנית הלימוד). אך זה לא מה שיחזיר את גלעד.
הנחישות של ראש הממשלה והמאמצים שבוודאי עושה יחד עם כל מערכות הביטחון, הם אלו שיכולים להחזירו, ולשם כך הם זקוקים לגיבוי ולחיזוק של הציבור, בכל ערוץ או דרך בה יחליטו לפעול. כי לאף אחד אין את הנוסחה היחידה להתמודדות מול אויב אכזרי המחזיק אדם תקופה כה ארוכה ללא שום קשר או מידע על גורלו ומצבו.
