פרשנות | בצבא יש אחדות רעים - באזרחות הפילוג חוגג
בצה״ל לא מדברים פוליטיקה ולכל אחד ברור שחייו תלויים באחר | בכנסת ובקרב הפוליטיקאים, אלו שמנהלים את המדינה - קשה למצוא סימני אחדות אמיתית
דן ארקין
| 04/04/2024
משיחות עם מפקדים וחיילים שלוחמים בעזה, מילואים, סדיר וקבע, אפשר להתרשם שלוחמי צה"ל מבינים היטב את סיבות המלחמה, המפקדים מאמינים בצדקת הדרך ומשדרים אותה לחייליהם.
שומעים מהם את השילוב - החזרת החטופים וחיסול חמאס, ובלשון החיילים הם מוסיפים: "זה למה אני פה".
לא מדברים פוליטיקה
האחדות, ה"יחד", נמצאים בשורות צה"ל בעזה. המפקדים, מח"טים, מג"דים ומ"פים, ישראלים בני 25, 30, 40 ויותר, הורים לילדים קטנים או מתבגרים, תושבי עיר, קיבוץ, מושב, צפון ודרום, חובשי כיפות וחילונים, שמות משפחה מוורשה, מבגדד מפריס ומאדיס אבבה.
ברוב הראיונות והשיחות עם לוחמי צה"ל מאז 7 באוקטובר לא מדברים פוליטיקה. לא נגד או בעד הממשלה או ראש הממשלה, לא תנחש לאיזו מפלגה מצביע בן השיח כשהנשק תלוי על הכתף, ברכיות על הברכיים, קסדה טקטית, משקפת בחזית הווסט, כמו הרמטכ"ל.
בן השיח יסביר ארוכות את שיטות הלחימה, ההתקדמות הזהירה במה שהיה פעם רחוב בעזה או בחן יונס, ההתקרבות לבית שאינך יודע מי ומה בפנים. ההיתקלות בחדר המדרגות, הלחימה בפירי מנהרות. הפקודות, התראות המפקדים, הירי וחיסול המחבל.
רק לפני כחצי שנה, ב-7 באוקטובר, חוותה המדינה הזאת אסון קשה מזה של מלחמת יום הכיפורים. כל דרגי צה"ל אכזבו, לא היו במקום, לא היו בכוננות, לא שמרו על התצפיתניות, לא איישו עמדות, זלזלו באויב, זלזלו בסימנים מעידים.
צה"ל, שתפקידו היה להגן על חייהם של תושבי ישובי העוטף, לא סיפק את הסחורה.
לא תשמע תלונות על כך בשיחות עם מפקדי היחידות הלוחמות בעזה, והן רבות ומגוונות. חי"ר ושריון, צנחנים, הנדסה ויהל"ם, עוקץ, גולני וגבעתי, שייטת 13 ותותחנים וציוותי סטי"לים וטייסים ועוד רבים.
הם שומרים על העיקרון שבעודם לובשים מדים בחזית ברצועה ובצפון שומרים על אחדות, מדברים על השרות הצבאי ועל הלחימה ומטרותיה. "אנחנו במלחמה".
כל קצין יודע שהוא מקבל פקודות מקצינים בכירים, רמטכ"ל מפקדי פיקוד ואחרים, שבתום המלחמה ייאלצו לשלם מחיר אישי כבד על אירועי 7 באוקטובר.
ובכל זאת נשמרת ההיררכיה הפיקודית הצבאית ולא ידוע על סירובי פקודה ברמות הגבוהות. על כך ראוי צה"ל למחמאה, שגם אחרי כישלון כה גדול, נשמרת השרשרת הפיקודית, שבראשה קצינים שעלולים להימצא אחראים ולסיים קריירה צבאית ארוכה ומפוארת.
שונה מקצה אל קצה המצב במגזר הפוליטי האזרחי, ובעיקר בכנסת ובקרב הפוליטיקאים ואלו שמנהלים את המדינה. שם קשה למצוא סימני אחדות אמיתית למרות הדיבור האין סופי על הצורך באחדות, ה"ביחד", "כולנו יחד", "עם אחד".
נבחרי העם יוצרים פילוג בעמם
מי שגרם לפילוג הבלתי נסבל בקרב משפחות החטופים, לא דאג לאחדות. זעקות ברחובות ירושלים "נמות ולא נתגייס" אינן אחדות העם. פלג כזה איננו אותו עם.
"יאללה, יאללה" מפי ח"כ למשפחות חטופים זה פילוג ולא אחדות. "עופו לי מהעיניים" מפי ח"כ למשפחות חטופים הוא ניגוד גמור ל"ביחד". כך גורמים נבחרי ציבור לפילוג בעם.
תושבי צפון שאיבדו את פרנסתם, שמשפחותיהם חודשים בחדרי מלון צפופים והם מסתכנים בנסיעה לישוב כדי לאסוף ביצים בלולים ואיש מהממשלה לא מדבר אתם – כך מפלגים את הציבור.
תושבי צפון שמשכימים קום ב-4 בבוקר כדי להגיע לכנסת בירושלים להיפגש עם וועדה בכנסת ואיש מהח"כים לא מטריח עצמו להגיע, למעט יו"ר הוועדה - כך נבחרי העם יוצרים פילוג בעמם.
נראה שתושבי מרכז הארץ עדיין לא תופסים את המשמעות העמוקה של המתרחש בצפון: חלמנו על רצועת ביטחון שתפריד בין המחבלים לתושבי הצפון. קיבלנו רצועת ביטחון ברוחב של קילומטרים, אבל היא נמצאת בתוך מדינת ישראל, מדרום לגבול.
רצועה שבתוכה מטולה, קריית שמונה ומנרה, שרחובותיהן ובתיהן ריקים, להוציא קומץ תושבים ותיקים אמיצים. מצב דומה בדרום, שם רוב בתי הקיבוצים שרופים והרוסים. האחראים למחדל 7 באוקטובר גרמו גם להקטנת ממדי השטח של מדינת ישראל ברבבות דונמים, ואנו מדינה קטנה, אין לנו עודף דונמים. צומצם שטח מדינת ישראל.
ובמדינה שהצטמצמה חי ומתפקד ציבור שרבים בו סובלים מטראומה ממה שקרה, ואולי בעיקר מאי ידיעה מה יקרה. אין חמור מאי ודאות ברמה המדינתית המשליכה על אי הוודאות של הפרט. 138 חטופים וחטופות ומי יודע מה גורלם/ן, 600 חיילי צה"ל שנפלו בקרבות, כך הודיעו השבוע.
מצב כלכלי מידרדר של תושבים רבים. הורים שאינם יודעים היכן ילמד הילד בספטמבר. גיוס חרדים, הצפון בוער, טילי נ"ט על בתי מנרה ומטולה, כטמ"מים על יב"א צפון ופגיעה במספנת חיל הים באילת מעירק.
מיליציות פרו-איראניות
חזית חדשה לנו, מיליציות פרו-איראניות בעירק משגרות כטמ"מ מעירק דרך ירדן לאילת, ואין מי שיעצור ויירט אותם בדרך. בצדק שואל הציבור היכן מערכת ההגנה האווירית והגילוי של חיל האוויר, ועוד ישאל איך יתכן שדברים כאלו קורים אחרי 7 באוקטובר.
כל אלו נראים כמעמסה קצת כבדה מידי על גב הציבור הישראלי. אין פלא שחודשו הפגנות המחאה ונתגלה עירוב של שתי קבוצות מפגינים, אלו מוחים בעד החזרת החטופים 'מיד ועכשיו', ואלו מוחים נגד ממשלת ישראל ובעד החלפת ראשה ושריה בחירות חדשות.
יש חילוקי דעות בין שתי הקבוצות על תכני המחאות ברחובות. יש מי שמלבה חילוקי דעות אלו כדי לתקוע טריז בין קבוצות המוחים. השבוע הסתמנה הבנה שתהיה אחדות בקרב קהל המפגינים ותוכני שלטי החטופים והפלת הממשלה יתאחדו לכוח מחאה מאוחד.
ועוד דבר קרה השבוע: אלפים באו לבקו"ם כדי ללוות את הבנים שהתגייסו לחיל התותחנים. סבים וסבתות, הורים, אימהות דומעות מהתרגשות וצעירים בני 18.
מלש"בים שחוילו בו ביום. משפחת התותחנים חילקה דף להורי המתגייסים: "הגעם למשפחה איכותית, חמה ואוהבת, סמכו על המפקדים, הם יודעים את העבודה. אתם לא לבד". בגיוס שאחרי 7 באוקטובר יש משמעות מיוחדת לקבלת הפנים החמה הזאת.
בצה״ל לא מדברים פוליטיקה ולכל אחד ברור שחייו תלויים באחר | בכנסת ובקרב הפוליטיקאים, אלו שמנהלים את המדינה - קשה למצוא סימני אחדות אמיתית
משיחות עם מפקדים וחיילים שלוחמים בעזה, מילואים, סדיר וקבע, אפשר להתרשם שלוחמי צה"ל מבינים היטב את סיבות המלחמה, המפקדים מאמינים בצדקת הדרך ומשדרים אותה לחייליהם.
שומעים מהם את השילוב - החזרת החטופים וחיסול חמאס, ובלשון החיילים הם מוסיפים: "זה למה אני פה".
לא מדברים פוליטיקה
האחדות, ה"יחד", נמצאים בשורות צה"ל בעזה. המפקדים, מח"טים, מג"דים ומ"פים, ישראלים בני 25, 30, 40 ויותר, הורים לילדים קטנים או מתבגרים, תושבי עיר, קיבוץ, מושב, צפון ודרום, חובשי כיפות וחילונים, שמות משפחה מוורשה, מבגדד מפריס ומאדיס אבבה.
ברוב הראיונות והשיחות עם לוחמי צה"ל מאז 7 באוקטובר לא מדברים פוליטיקה. לא נגד או בעד הממשלה או ראש הממשלה, לא תנחש לאיזו מפלגה מצביע בן השיח כשהנשק תלוי על הכתף, ברכיות על הברכיים, קסדה טקטית, משקפת בחזית הווסט, כמו הרמטכ"ל.
בן השיח יסביר ארוכות את שיטות הלחימה, ההתקדמות הזהירה במה שהיה פעם רחוב בעזה או בחן יונס, ההתקרבות לבית שאינך יודע מי ומה בפנים. ההיתקלות בחדר המדרגות, הלחימה בפירי מנהרות. הפקודות, התראות המפקדים, הירי וחיסול המחבל.
רק לפני כחצי שנה, ב-7 באוקטובר, חוותה המדינה הזאת אסון קשה מזה של מלחמת יום הכיפורים. כל דרגי צה"ל אכזבו, לא היו במקום, לא היו בכוננות, לא שמרו על התצפיתניות, לא איישו עמדות, זלזלו באויב, זלזלו בסימנים מעידים.
צה"ל, שתפקידו היה להגן על חייהם של תושבי ישובי העוטף, לא סיפק את הסחורה.
לא תשמע תלונות על כך בשיחות עם מפקדי היחידות הלוחמות בעזה, והן רבות ומגוונות. חי"ר ושריון, צנחנים, הנדסה ויהל"ם, עוקץ, גולני וגבעתי, שייטת 13 ותותחנים וציוותי סטי"לים וטייסים ועוד רבים.
הם שומרים על העיקרון שבעודם לובשים מדים בחזית ברצועה ובצפון שומרים על אחדות, מדברים על השרות הצבאי ועל הלחימה ומטרותיה. "אנחנו במלחמה".
כל קצין יודע שהוא מקבל פקודות מקצינים בכירים, רמטכ"ל מפקדי פיקוד ואחרים, שבתום המלחמה ייאלצו לשלם מחיר אישי כבד על אירועי 7 באוקטובר.
ובכל זאת נשמרת ההיררכיה הפיקודית הצבאית ולא ידוע על סירובי פקודה ברמות הגבוהות. על כך ראוי צה"ל למחמאה, שגם אחרי כישלון כה גדול, נשמרת השרשרת הפיקודית, שבראשה קצינים שעלולים להימצא אחראים ולסיים קריירה צבאית ארוכה ומפוארת.
שונה מקצה אל קצה המצב במגזר הפוליטי האזרחי, ובעיקר בכנסת ובקרב הפוליטיקאים ואלו שמנהלים את המדינה. שם קשה למצוא סימני אחדות אמיתית למרות הדיבור האין סופי על הצורך באחדות, ה"ביחד", "כולנו יחד", "עם אחד".
נבחרי העם יוצרים פילוג בעמם
מי שגרם לפילוג הבלתי נסבל בקרב משפחות החטופים, לא דאג לאחדות. זעקות ברחובות ירושלים "נמות ולא נתגייס" אינן אחדות העם. פלג כזה איננו אותו עם.
"יאללה, יאללה" מפי ח"כ למשפחות חטופים זה פילוג ולא אחדות. "עופו לי מהעיניים" מפי ח"כ למשפחות חטופים הוא ניגוד גמור ל"ביחד". כך גורמים נבחרי ציבור לפילוג בעם.
תושבי צפון שאיבדו את פרנסתם, שמשפחותיהם חודשים בחדרי מלון צפופים והם מסתכנים בנסיעה לישוב כדי לאסוף ביצים בלולים ואיש מהממשלה לא מדבר אתם – כך מפלגים את הציבור.
תושבי צפון שמשכימים קום ב-4 בבוקר כדי להגיע לכנסת בירושלים להיפגש עם וועדה בכנסת ואיש מהח"כים לא מטריח עצמו להגיע, למעט יו"ר הוועדה - כך נבחרי העם יוצרים פילוג בעמם.
נראה שתושבי מרכז הארץ עדיין לא תופסים את המשמעות העמוקה של המתרחש בצפון: חלמנו על רצועת ביטחון שתפריד בין המחבלים לתושבי הצפון. קיבלנו רצועת ביטחון ברוחב של קילומטרים, אבל היא נמצאת בתוך מדינת ישראל, מדרום לגבול.
רצועה שבתוכה מטולה, קריית שמונה ומנרה, שרחובותיהן ובתיהן ריקים, להוציא קומץ תושבים ותיקים אמיצים. מצב דומה בדרום, שם רוב בתי הקיבוצים שרופים והרוסים. האחראים למחדל 7 באוקטובר גרמו גם להקטנת ממדי השטח של מדינת ישראל ברבבות דונמים, ואנו מדינה קטנה, אין לנו עודף דונמים. צומצם שטח מדינת ישראל.
ובמדינה שהצטמצמה חי ומתפקד ציבור שרבים בו סובלים מטראומה ממה שקרה, ואולי בעיקר מאי ידיעה מה יקרה. אין חמור מאי ודאות ברמה המדינתית המשליכה על אי הוודאות של הפרט. 138 חטופים וחטופות ומי יודע מה גורלם/ן, 600 חיילי צה"ל שנפלו בקרבות, כך הודיעו השבוע.
מצב כלכלי מידרדר של תושבים רבים. הורים שאינם יודעים היכן ילמד הילד בספטמבר. גיוס חרדים, הצפון בוער, טילי נ"ט על בתי מנרה ומטולה, כטמ"מים על יב"א צפון ופגיעה במספנת חיל הים באילת מעירק.
מיליציות פרו-איראניות
חזית חדשה לנו, מיליציות פרו-איראניות בעירק משגרות כטמ"מ מעירק דרך ירדן לאילת, ואין מי שיעצור ויירט אותם בדרך. בצדק שואל הציבור היכן מערכת ההגנה האווירית והגילוי של חיל האוויר, ועוד ישאל איך יתכן שדברים כאלו קורים אחרי 7 באוקטובר.
כל אלו נראים כמעמסה קצת כבדה מידי על גב הציבור הישראלי. אין פלא שחודשו הפגנות המחאה ונתגלה עירוב של שתי קבוצות מפגינים, אלו מוחים בעד החזרת החטופים 'מיד ועכשיו', ואלו מוחים נגד ממשלת ישראל ובעד החלפת ראשה ושריה בחירות חדשות.
יש חילוקי דעות בין שתי הקבוצות על תכני המחאות ברחובות. יש מי שמלבה חילוקי דעות אלו כדי לתקוע טריז בין קבוצות המוחים. השבוע הסתמנה הבנה שתהיה אחדות בקרב קהל המפגינים ותוכני שלטי החטופים והפלת הממשלה יתאחדו לכוח מחאה מאוחד.
ועוד דבר קרה השבוע: אלפים באו לבקו"ם כדי ללוות את הבנים שהתגייסו לחיל התותחנים. סבים וסבתות, הורים, אימהות דומעות מהתרגשות וצעירים בני 18.
מלש"בים שחוילו בו ביום. משפחת התותחנים חילקה דף להורי המתגייסים: "הגעם למשפחה איכותית, חמה ואוהבת, סמכו על המפקדים, הם יודעים את העבודה. אתם לא לבד". בגיוס שאחרי 7 באוקטובר יש משמעות מיוחדת לקבלת הפנים החמה הזאת.
