פרשנות | כן, לעיתים נדרשת מלחמה כחלק מתהליך מדיני
״בפוסט הזה דווקא רציתי לדבר על תפיסות מוטעות שמגיעות מהשמאל, שגם מהן צריך להשתחרר בכדי להמשיך הלאה לחוף מבטחים אחרי ה-7 באוקטובר״, כותב דני אורבך
דני אורבך
| 06/11/2023
"מאז השבת השחורה של ה-7 באוקטובר 2023 התכתשתי לא מעט עם תפיסות שגויות, לדעתי, של הימין הפופוליסטי. האמונה, למשל, שצריך לאמץ את אמות המוסר של אויבינו ו"לדבר ערבית", בדיוק כמו אלו ש"מבינים איך לחיות במזרח התיכון" מתעלמת מכך שהמדינות ש"יודעות איך לדבר ערבית" או פרסית נראות בדרך כלל רע מאד", כותב דני אורבך בבלוג שלו.
״מעבר לעובדה שאכזריות משולחת רסן כלפי חוץ גולשת כמעט תמיד גם למדיניות פנים, כוחה של ישראל, עוצמתה הצבאית, התרבותית והכלכלית, נובעת כמעט אך ורק מהעובדה שהיא חלק מהעולם המערבי המתקדם. מי שרוצה שנתנהג כמו איראן, ימצא את עצמו במדינה שנראית כמו איראן, או גרוע מכך, ערימת אשפה כדוגמת אחת מהפרוקסיז שלה.״
״אבל בפוסט הזה דווקא רציתי לדבר על תפיסות מוטעות שמגיעות מהשמאל, ושגם מהן צריך להשתחרר בכדי להמשיך הלאה לחוף מבטחים אחרי ה-7 באוקטובר. כמה פעמים שמעתם אנשי שמאל, לרוב אינטלקטואלים, שאומרים לכם ש"אין פתרון צבאי"? השאלה שצריכה להישאל לאחר מכן, כמו תמיד, היא "פתרון למה בדיוק?"
״אם מדובר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני בכללותו, כנראה שאין לו פתרון שהוא צבאי טהור, אלא סדרת פתרונות חלקיים ולא מושלמים שכוללים מרכיבים צבאיים, דיפלומטיים ואזרחיים.
״גם מי שמאמין בכל ליבו בשלום, צריך להבין שלדיפלומטיה אין השפעה אלא אם היא מגובה באיום אמין של אלימות. הצד השני חייב לדעת שיש אלטרנטיבה להשלמה עמך, or else. אחרת מדוע שיתפשר על מה שהוא רואה כזכויותיו הטבעיות? גם במנותק ממציאות של סכסוך מדמם וארוך שנים, יש סיבה שמתייחסים ברצינות לדיפלומטים אמריקאים יותר מאשר לדיפלומטים כווייתים.
״כוח צבאי הופך גם "דיבורים" ליותר אפקטיביים, כל עוד הוא מלווה בנכונות אמיתית להפעילו. מצד שני, כפי שהראה ההיסטוריון הצבאי קיית'ל נולאן בספרו "הפיתוי של הקרב", רוב הצדדים הלוחמים בהיסטוריה לא הצליחו להשמיד לחלוטין את הכוח הצבאי של יריביהם. לרוב, הישגים צבאיים דורשים מאמצים דיפלומטיים בכדי לשדרגם, לייצבם ולהנציחם.
״מרבים המבקרים משמאל טוענים שלא ניתן להשיג את המטרה הצבאית של ריסוק החמאס, מכיוון שמדובר ב"רעיון", וכפי שידוע לכל לא ניתן להשמיד רעיונות. כאן, מדובר במידה רבה באיש קש. המטרה של ישראל במלחמת חרבות ברזל אינה להשמיד את חמאס כ"רעיון" ואפילו לא כארגון טרור וגרילה, אלא כממשלה גלויה. אם יש משהו שלמדנו מה-7 באוקטובר, זה שממשלה ג'נוסידית עויינת כמו ממשלת חמאס יכולה לעשות נזק דמיוני שארגון טרור שפועל בתנאי מחתרת לא יכול אפילו להתקרב אליו.
״לבסוף, הייתי רוצה להתייחס לא רק לטיעונים של ברי הפלוגתא שלי משמאל, אלא גם ל"מוזיקה". אצל רבים מהם, ניכרת סלידה משמעותית מכל דבר שמריח מצבא, ביטחון או אלימות. גנרלים הם "דגנרלים", כל תדריך של מנהיג צבאי הוא "דברי רהב" (תעשו פעם חיפוש של הביטוי הזה בפיד שמאלי ותראו ישועות), ואין לכם מושג כמה פעמים נתקלתי אצל אנשי אקדמיה בסלידה ממש פיזית מהיסטוריה צבאית.
״אבל האמת היא, שמי שרוצה להימנע מאלימות צריך להכיר אותה טוב יותר – לא טוב פחות. כפי שכתב פעם האסטרטג הבריטי לידל הארט, אין מתכון לשמירת השלום, אבל אפשר לתת כמה כללי אצבע המבוססים על ניסיון הדורות: "התעמק במלחמות העבר ולמד את לקחיהן; היה חזק, במידת האפשר. בכל מקרה, שמור על קור רוח, התאזר בסבלנות אין קץ… ותיזהר מהצדקנות כמו מהשטן: אין לך דבר יותר מעוור עיניים."
״בפוסט הזה דווקא רציתי לדבר על תפיסות מוטעות שמגיעות מהשמאל, שגם מהן צריך להשתחרר בכדי להמשיך הלאה לחוף מבטחים אחרי ה-7 באוקטובר״, כותב דני אורבך
"מאז השבת השחורה של ה-7 באוקטובר 2023 התכתשתי לא מעט עם תפיסות שגויות, לדעתי, של הימין הפופוליסטי. האמונה, למשל, שצריך לאמץ את אמות המוסר של אויבינו ו"לדבר ערבית", בדיוק כמו אלו ש"מבינים איך לחיות במזרח התיכון" מתעלמת מכך שהמדינות ש"יודעות איך לדבר ערבית" או פרסית נראות בדרך כלל רע מאד", כותב דני אורבך בבלוג שלו.
״מעבר לעובדה שאכזריות משולחת רסן כלפי חוץ גולשת כמעט תמיד גם למדיניות פנים, כוחה של ישראל, עוצמתה הצבאית, התרבותית והכלכלית, נובעת כמעט אך ורק מהעובדה שהיא חלק מהעולם המערבי המתקדם. מי שרוצה שנתנהג כמו איראן, ימצא את עצמו במדינה שנראית כמו איראן, או גרוע מכך, ערימת אשפה כדוגמת אחת מהפרוקסיז שלה.״
״אבל בפוסט הזה דווקא רציתי לדבר על תפיסות מוטעות שמגיעות מהשמאל, ושגם מהן צריך להשתחרר בכדי להמשיך הלאה לחוף מבטחים אחרי ה-7 באוקטובר. כמה פעמים שמעתם אנשי שמאל, לרוב אינטלקטואלים, שאומרים לכם ש"אין פתרון צבאי"? השאלה שצריכה להישאל לאחר מכן, כמו תמיד, היא "פתרון למה בדיוק?"
״אם מדובר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני בכללותו, כנראה שאין לו פתרון שהוא צבאי טהור, אלא סדרת פתרונות חלקיים ולא מושלמים שכוללים מרכיבים צבאיים, דיפלומטיים ואזרחיים.
״גם מי שמאמין בכל ליבו בשלום, צריך להבין שלדיפלומטיה אין השפעה אלא אם היא מגובה באיום אמין של אלימות. הצד השני חייב לדעת שיש אלטרנטיבה להשלמה עמך, or else. אחרת מדוע שיתפשר על מה שהוא רואה כזכויותיו הטבעיות? גם במנותק ממציאות של סכסוך מדמם וארוך שנים, יש סיבה שמתייחסים ברצינות לדיפלומטים אמריקאים יותר מאשר לדיפלומטים כווייתים.
״כוח צבאי הופך גם "דיבורים" ליותר אפקטיביים, כל עוד הוא מלווה בנכונות אמיתית להפעילו. מצד שני, כפי שהראה ההיסטוריון הצבאי קיית'ל נולאן בספרו "הפיתוי של הקרב", רוב הצדדים הלוחמים בהיסטוריה לא הצליחו להשמיד לחלוטין את הכוח הצבאי של יריביהם. לרוב, הישגים צבאיים דורשים מאמצים דיפלומטיים בכדי לשדרגם, לייצבם ולהנציחם.
״מרבים המבקרים משמאל טוענים שלא ניתן להשיג את המטרה הצבאית של ריסוק החמאס, מכיוון שמדובר ב"רעיון", וכפי שידוע לכל לא ניתן להשמיד רעיונות. כאן, מדובר במידה רבה באיש קש. המטרה של ישראל במלחמת חרבות ברזל אינה להשמיד את חמאס כ"רעיון" ואפילו לא כארגון טרור וגרילה, אלא כממשלה גלויה. אם יש משהו שלמדנו מה-7 באוקטובר, זה שממשלה ג'נוסידית עויינת כמו ממשלת חמאס יכולה לעשות נזק דמיוני שארגון טרור שפועל בתנאי מחתרת לא יכול אפילו להתקרב אליו.
״לבסוף, הייתי רוצה להתייחס לא רק לטיעונים של ברי הפלוגתא שלי משמאל, אלא גם ל"מוזיקה". אצל רבים מהם, ניכרת סלידה משמעותית מכל דבר שמריח מצבא, ביטחון או אלימות. גנרלים הם "דגנרלים", כל תדריך של מנהיג צבאי הוא "דברי רהב" (תעשו פעם חיפוש של הביטוי הזה בפיד שמאלי ותראו ישועות), ואין לכם מושג כמה פעמים נתקלתי אצל אנשי אקדמיה בסלידה ממש פיזית מהיסטוריה צבאית.
״אבל האמת היא, שמי שרוצה להימנע מאלימות צריך להכיר אותה טוב יותר – לא טוב פחות. כפי שכתב פעם האסטרטג הבריטי לידל הארט, אין מתכון לשמירת השלום, אבל אפשר לתת כמה כללי אצבע המבוססים על ניסיון הדורות: "התעמק במלחמות העבר ולמד את לקחיהן; היה חזק, במידת האפשר. בכל מקרה, שמור על קור רוח, התאזר בסבלנות אין קץ… ותיזהר מהצדקנות כמו מהשטן: אין לך דבר יותר מעוור עיניים."
