פרשנות | על ישראל להיענות לבקשות מערביות לסייע לאוקראינה
פוטין ייאלץ "לבלוע את הצפרדע". אין לו הרבה ברירות | יתרון התיווך נעלם: האינטימיות ביחסי ירושלים עם וושינגטון, מוסקבה וקייב התפוגגה, ואין לישראל מנופים מיוחדים | הנפיצות בזירה הפלסטינית מחייבת את ישראל ליישר קו עם המערב
דניאל ראקוב
| 21/02/2023
דניאל ראקוב. קרדיט צילום: חן גלילי
השבעת ממשלת נתניהו הובילה לעלייה בציפיות הבין-לאומיות לשינוי עמדתה ביחס למלחמה באוקראינה. בשעה שהמערב מנתץ את תקרות הזכוכית ביחס לקטלניות והיקף הנשק המסופק לקייב, מופעל לחץ גם על ישראל "להיכנס מתחת לאלונקה".
לאחרונה הודלף כי המועצה לביטחון לאומי מובילה בחינה מחדש של מדיניות ישראל בסוגיה. גם ראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט, הודה בשבוע שעבר שמדיניות "הישיבה על הגדר" של ישראל במלחמה הניטשת בין רוסיה לבין אוקראינה, שהוביל בכהונתו (הנגזרת במישרין ממדיניות שעיצב ראש הממשלה הנוכחי נתניהו מאז 2015), רשמה הישגים, אך בנקודת הזמן הנוכחית חשוב לשקול אם יש צורך בשינוייה.
סך האתגרים המונחים לפתחה של הממשלה מחייבים אותה בעת הנוכחית לשנות את נקודת האיזון בין רוסיה למערב, אף כי הזהירות עודנה במקום.
לזכות שימור המדיניות הנוכחית עומדים שני שיקולים עיקריים. ראשית, האינטרס הישראלי להימנע ממשברים משמעותיים עם רוסיה. בחלוף שנה למלחמה ניכר שרוסיה לא תיעלם כשחקן משפיע במזרח התיכון, אלא להיפך, היא מקפידה ומהדקת את קשריה עם איראן, טורקיה ומדינות המפרץ.
רוסיה אינה מתכוונת להוציא חייליה מסוריה, ומשמרת כוח היזק מסוים כנגד ישראל, בה בעת, מבט רחב על בעיות מדיניות החוץ של רוסיה בעולם מראה שכל שותפותיה מאתגרות אותה. רוסיה אומנם מאיימת, אך נאלצת להכיל שינויים לרעה מבחינתה.
שנית, ישראל ייחודית ביחס לרוב המוחלט של מדינות המערב. היא אינה חברה בשום ברית צבאית פורמאלית, ונלחמת על אינטרסיה לבדה. ריבוי סכסוכים נפיצים וחוסר היציבות המתמשכת בזירת הפנים מחייבים אותה להימנע מפתיחת יריבויות חדשות. מכאן, שהשוואתה התכופה למדינות הבלטיות (התורמות לאוקראינה בהיקף של מספר אחוזי תמ"ג), היא בבחינת אינה הוגנת.
מנגד, הולכים ונערמים שיקולים רבים לטובת שינוי המדיניות הנוכחית. בשעה שאיראן זוחלת לעבר הסף הגרעיני, תזדקק ישראל לכל גיבוי של ארה"ב ושל מדינות המערב.
יכולתה לדרוש מהן להירתם לאתגר החשוב והדחוף מבחינתה, מחייבת כי ישראל תיתפס כמי שנרתמה לאתגר הביטחון הדחוף של המערב – רוסיה. זאת, בפרט כשמוסקבה הפכה למשענת האסטרטגית המרכזית של טהרן (והדבר יעמיק משיקולים שאינם קשורים בישראל). אין זה טיעון מדומיין, אלא זיקה מייצרים נציגים מערביים בכל שיחה עם ישראלים.
שנית, גם אם טהרן לא "תפרוץ לגרעין", סדר היום הישראלי והמערבי יתמלא בחודשים הקרובים במחלוקות - הרפורמה המשפטית, המדיניות בשטחים, וגם בנושא איראן, ככל שהמו"מ מולה יימשך.
הנפיצות בזירה הפלסטינית, סכנת התלקחות רחבה מול חיזבאללה או בסוריה – מחייבים לאזן את סדר היום המערבי-ישראלי, והיחס למלחמה באוקראינה יכול לתרום לכך.
"הישיבה על הגדר" ביחס לעניין האוקראיני-רוסי פוגעת במיתוג של ישראל בעולם. לא משנה כמה תסבירו את ייחודיות הסיטואציה, בן השיח מחו"ל יסכם כי "ישראל פוחדת מרוסיה".
נשיא אוקראינה, וולדימיר זלנסקי, טוען בנוסף כי אוקראינה צריכה להפוך ל"ישראל הגדולה", היינו מדינה נועזת, חמושה היטב, שיודעת להגן על עצמה בכוחותיה, אם רק יסייעו לה בכסף ובנשק.
אך ספק אם דימוי זה יחזיק מעמד לאורך זמן – המדיניות הנוכחית פוגעת ברכיב התעוזה ובאמינות של ישראל כשותפה ביטחונית למערב במיתוגה ככזאת.
רביעית, תפקיד המתווך בין הצדדים שבנט אימץ, אינו נדרש כעת, וגם אם יחזור הצורך, הרי שישראל אינה עומדת יותר בתנאי הסף. בשונה מהעבר, האינטימיות ביחסי ירושלים עם וושינגטון, מוסקבה וקייב התפוגגה, ואין לישראל מנופים מיוחדים מולן.
לסיכום, בלי קשר להיותה או אי-היותה ב"צד הנכון של ההיסטוריה", הרי שרק למען אינטרסיה שלה, על ישראל להיענות יותר לבקשות מערביות לסייע למאמץ המלחמתי באוקראינה.
נכון לשמר רסנים, ולא להעביר נשק קטלני במישרין לקייב, גם כדי להמחיש למוסקבה, שיש עוד כלים באמתחתנו, אך בהחלט קיים מרחב תמרון לעשות יותר.
ופוטין? פוטין ייאלץ "לבלוע את הצפרדע". אין לו הרבה ברירות.
הכותב, סא"ל (במיל.), משמש עמית בכיר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון (JISS). המאמר מובא בעקבות כנס מכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון (JISS) לציון שנה למלחמת אוקראינה–רוסיה, שנערך מטעם המכון לפני ימים אחדים.
פוטין ייאלץ "לבלוע את הצפרדע". אין לו הרבה ברירות | יתרון התיווך נעלם: האינטימיות ביחסי ירושלים עם וושינגטון, מוסקבה וקייב התפוגגה, ואין לישראל מנופים מיוחדים | הנפיצות בזירה הפלסטינית מחייבת את ישראל ליישר קו עם המערב
דניאל ראקוב. קרדיט צילום: חן גלילי
השבעת ממשלת נתניהו הובילה לעלייה בציפיות הבין-לאומיות לשינוי עמדתה ביחס למלחמה באוקראינה. בשעה שהמערב מנתץ את תקרות הזכוכית ביחס לקטלניות והיקף הנשק המסופק לקייב, מופעל לחץ גם על ישראל "להיכנס מתחת לאלונקה".
לאחרונה הודלף כי המועצה לביטחון לאומי מובילה בחינה מחדש של מדיניות ישראל בסוגיה. גם ראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט, הודה בשבוע שעבר שמדיניות "הישיבה על הגדר" של ישראל במלחמה הניטשת בין רוסיה לבין אוקראינה, שהוביל בכהונתו (הנגזרת במישרין ממדיניות שעיצב ראש הממשלה הנוכחי נתניהו מאז 2015), רשמה הישגים, אך בנקודת הזמן הנוכחית חשוב לשקול אם יש צורך בשינוייה.
סך האתגרים המונחים לפתחה של הממשלה מחייבים אותה בעת הנוכחית לשנות את נקודת האיזון בין רוסיה למערב, אף כי הזהירות עודנה במקום.
לזכות שימור המדיניות הנוכחית עומדים שני שיקולים עיקריים. ראשית, האינטרס הישראלי להימנע ממשברים משמעותיים עם רוסיה. בחלוף שנה למלחמה ניכר שרוסיה לא תיעלם כשחקן משפיע במזרח התיכון, אלא להיפך, היא מקפידה ומהדקת את קשריה עם איראן, טורקיה ומדינות המפרץ.
רוסיה אינה מתכוונת להוציא חייליה מסוריה, ומשמרת כוח היזק מסוים כנגד ישראל, בה בעת, מבט רחב על בעיות מדיניות החוץ של רוסיה בעולם מראה שכל שותפותיה מאתגרות אותה. רוסיה אומנם מאיימת, אך נאלצת להכיל שינויים לרעה מבחינתה.
שנית, ישראל ייחודית ביחס לרוב המוחלט של מדינות המערב. היא אינה חברה בשום ברית צבאית פורמאלית, ונלחמת על אינטרסיה לבדה. ריבוי סכסוכים נפיצים וחוסר היציבות המתמשכת בזירת הפנים מחייבים אותה להימנע מפתיחת יריבויות חדשות. מכאן, שהשוואתה התכופה למדינות הבלטיות (התורמות לאוקראינה בהיקף של מספר אחוזי תמ"ג), היא בבחינת אינה הוגנת.
מנגד, הולכים ונערמים שיקולים רבים לטובת שינוי המדיניות הנוכחית. בשעה שאיראן זוחלת לעבר הסף הגרעיני, תזדקק ישראל לכל גיבוי של ארה"ב ושל מדינות המערב.
יכולתה לדרוש מהן להירתם לאתגר החשוב והדחוף מבחינתה, מחייבת כי ישראל תיתפס כמי שנרתמה לאתגר הביטחון הדחוף של המערב – רוסיה. זאת, בפרט כשמוסקבה הפכה למשענת האסטרטגית המרכזית של טהרן (והדבר יעמיק משיקולים שאינם קשורים בישראל). אין זה טיעון מדומיין, אלא זיקה מייצרים נציגים מערביים בכל שיחה עם ישראלים.
שנית, גם אם טהרן לא "תפרוץ לגרעין", סדר היום הישראלי והמערבי יתמלא בחודשים הקרובים במחלוקות - הרפורמה המשפטית, המדיניות בשטחים, וגם בנושא איראן, ככל שהמו"מ מולה יימשך.
הנפיצות בזירה הפלסטינית, סכנת התלקחות רחבה מול חיזבאללה או בסוריה – מחייבים לאזן את סדר היום המערבי-ישראלי, והיחס למלחמה באוקראינה יכול לתרום לכך.
"הישיבה על הגדר" ביחס לעניין האוקראיני-רוסי פוגעת במיתוג של ישראל בעולם. לא משנה כמה תסבירו את ייחודיות הסיטואציה, בן השיח מחו"ל יסכם כי "ישראל פוחדת מרוסיה".
נשיא אוקראינה, וולדימיר זלנסקי, טוען בנוסף כי אוקראינה צריכה להפוך ל"ישראל הגדולה", היינו מדינה נועזת, חמושה היטב, שיודעת להגן על עצמה בכוחותיה, אם רק יסייעו לה בכסף ובנשק.
אך ספק אם דימוי זה יחזיק מעמד לאורך זמן – המדיניות הנוכחית פוגעת ברכיב התעוזה ובאמינות של ישראל כשותפה ביטחונית למערב במיתוגה ככזאת.
רביעית, תפקיד המתווך בין הצדדים שבנט אימץ, אינו נדרש כעת, וגם אם יחזור הצורך, הרי שישראל אינה עומדת יותר בתנאי הסף. בשונה מהעבר, האינטימיות ביחסי ירושלים עם וושינגטון, מוסקבה וקייב התפוגגה, ואין לישראל מנופים מיוחדים מולן.
לסיכום, בלי קשר להיותה או אי-היותה ב"צד הנכון של ההיסטוריה", הרי שרק למען אינטרסיה שלה, על ישראל להיענות יותר לבקשות מערביות לסייע למאמץ המלחמתי באוקראינה.
נכון לשמר רסנים, ולא להעביר נשק קטלני במישרין לקייב, גם כדי להמחיש למוסקבה, שיש עוד כלים באמתחתנו, אך בהחלט קיים מרחב תמרון לעשות יותר.
ופוטין? פוטין ייאלץ "לבלוע את הצפרדע". אין לו הרבה ברירות.
הכותב, סא"ל (במיל.), משמש עמית בכיר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון (JISS). המאמר מובא בעקבות כנס מכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון (JISS) לציון שנה למלחמת אוקראינה–רוסיה, שנערך מטעם המכון לפני ימים אחדים.
