פרשנות | מבצע ״עלות השחר״: עוד פסע בדרך לקבורת התמרון היבשתי
במבצע ״עלות השחר״ הוכיח חיל האוויר, שוב, כי אפשר לפתור מערכות מסוג זה מהאוויר בלבד, ללא צורך בכוח יבשה. הנרטיב הזה מוביל להעדר השקעה ושימוש בזרוע היבשה במלחמות ולניוון ״שריר״ התמרון. חיל האוויר מבסס עצמו כמונופול הפעלת כוח במב״מ ומלחמה
עמי רוחקס דומבה
| 14/08/2022
תמונה | חיל האוויר
״קבורת חמור היא כינוי לקבורה מבזה של הנפטר כעונש על התנהגותו בחייו״, כותבת חנינה בן מנחם במאמר בשם ״קבורת חמור: ביזוי המת כעונש״. במאמר זה אטען כי חיל האוויר, באמצעות תפיסת בנק המטרות והמב״מ, מצליח להוביל את זרוע היבשה בדרך לקבורת חמור.
יסודות המאבק: דיוק וטווח
מה עשתה זרוע היבשה שמגיע לה את זה? איימה להתחיל להשתמש בחימוש מדויק, לטווח רחוק בצורה שגרתית ולא רק ביחידות מיוחדות או מצב מלחמה, כפי שנעשה עד כה. מהלך כזה היה מפחית את הצורך בחיל האוויר למשימות תקיפה בעומק, בטווחים של עד 300 ק״מ.
פגזים מדויקים עם מנועי RamJet, רקטות, טילים ומל״טים. כל אלו יכולים לעשות מגוון מהמשימות שכיום מהוות את נחלתו הבלעדית של חיל האוויר. נכון, לא כל משימה מתאימה לחימוש מדויק קרקעי ולעיתים חייבים מטוס קרב. עם זאת, חלק ממשימות התקיפה שחיל האוויר מבצע במב״מ, בסוריה, עזה או לבנון, זרוע היבשה יכולה לבצע בעצמה. אם מישהו רוצה דוגמא, אפשר לראות את המלחמה באוקראינה בחודשים האחרונים.
בישראל, השתרש חוק בלתי כתוב בצה״ל שתקיפה במרחק של מעל 100 ק״מ, מבצע חיל האוויר בלעדית. המציאות מראה שעם השנים, חיל האוויר ניכס לעצמו טווחים הרבה יותר קצרים, אפילו טקטיים. כאלו שבעבר היו תחת אחריות זרוע היבשה. דוגמא לכך ניתן לראות בסבבי הלחימה לאורך השנים בעזה, כמו גם בסבב האחרון הידוע בשם מבצע ״עלות השחר״.
אם בוחנים את הגיאוגרפיה של עזה, רואים כי המרחק מהשטח הישראלי לים התיכון, מרחק המכסה את כל עומק עזה, מסתכם בכ-13 ק״מ בחלק הכי רחב של רצועת עזה, באזורה הדרומי. טווח פעולה הנחשב טקטי בעגה מקצועית. מסגרות הלחימה של זרוע היבשה מסוגלות לפעול עצמאית ולשלוט בטווחים גדולים בהרבה.
חיל האוויר כמונופול
עם זאת, צה״ל בוחר להפעיל את חיל האוויר למשימות תקיפה מדויקות, במקום להשתמש בחימוש מדויק מהקרקע. במבצע האחרון, כמו באלו לפניו, חיל האוויר ביצע כמעט 100 אחוזים מהתקיפות במהלך הלחימה ודחק את זרוע היבשה מכל מתאר לחימה שהוא מעבר למעצר עצורים ביו״ש או תפיסת סמים בגבולות מצרים או לבנון.
בעבר הסתובבה בדיחה שזרוע היבשה הפכה להיות מג״ב עם מדים ירוקים. זאת, מכיוון שכל מה שעושה הזרוע בפועל, חוץ מהאימונים, זה לפזר הפגנות, לבצע מעצרים ולתפוס סמים ומסתננים. תמרון הוא משהו שכבר עשרות שנים מדברים עליו בעיקר בכנסים וראיונות לעיתונות.
התמרון הקרקעי האחרון היה ב-2006, וגם הוא מוגבל למספר ק״מ בתוך לבנון. תמרון כזה בוחן את היכולת של זרוע היבשה לתפקד באפקטיביות כאשר מותחים את קווי האספקה והתקשוב רחוק מגבול ישראל. החלופה היחידה שעוד נשארה לזרוע היבשה ״למתוח שרירים״ היא מיני תמרונים לתוך עזה או יו״ש.
כאלו, אמנם מבוצעים ללא מתיחה של קווי לוגיסטיקה ועם רוחב פס רציף המספק תמיכה בלחימה הרשתית המאפשרת בין זרועיות, אך לפחות מתרגלים את דרגי הפיקוד בזרוע היבשה בחיכוך אמיתי עם האויב. תמרון לתוך עזה ויו״ש זה לא אימון בצאלים או רמת הגולן מול אויב מדומה.
אפשר הכל מהאוויר
כאמור, גם את מעט החיכוך שעוד נותר לזרוע היבשה, ביטל חיל האוויר באמצעות דחיפה של רעיון בנק מטרות אווירי ומב״מ. חיל האוויר ואמ״ן השקיעו המון משאבים בשנים האחרונות ביצירת בנק מטרות מתאים לתקיפות מהאוויר. זאת, בזמן וההשקעה בזרוע היבשה הוזנחה. תפיסת בנק המטרות מקרינה נרטיב שאפשר לטפל בכל סוגי האיומים, במב״מ או במלחמה, באמצעות כלים אווירים.
חיל האוויר ניכס לעצמו גם את ההגנה האווירית, כך הוא ״סוגר מעגל״ כמונופול הפעלת אש. הוא יוצר סנכרון בין ניהול התקיפה האווירית להגנה האווירית, תחת קורת גג אחת. One Stop Shop. עבור המטכ״ל שמנהל את המלחמה, יותר קל לעבוד מול קבלן ביצוע שנותן לך את כל הפתרון, קצה לקצה.
זאת, כאשר בעולם ישנן תפיסות הפעלה אחרות של הגנה אווירית, כדוגמאת מערכות SHORAD אותן מפעיל הכוח היבשתי. בארה״ב למשל, הייתה חשיבה להפעיל את כיפת ברזל כמערכת כזו. גם חברת רפאל, בפרסום באתר החברה, מתארת את יכולת כיפת ברזל לשמש כמערכת SHORAD.
התוצאה של מיצוב חיל האוויר כמונופול הפעלת כוח, תורמת לעלייה באפקטיביות חיל האוויר לעומת דעיכה באפקטיביות זרוע היבשה. בהעדר תחרות על הדיוק והטווחים מצד זרוע היבשה, חיל האוויר הצליח לייצב נרטיב שרק הוא מסוגל לתפעל מבצע התקפי הכולל טיפול בהמון מטרות, בדיוק רב וכמעט בלי הרוגים בעורף הישראלי ובלתי מעורבים בשטח האויב. וזה, בערך, החלום הרטוב של כל פוליטיקאי שנותן הוראות לצבא.
״עלות השחר״ - חיזוק נוסף לנרטיב שמוביל חיל האוויר
במבצע ״עלות השחר״, תקף חיל האוויר ברציפות בשטח עזה במשך שלושה ימים, הצליח לחסל מפקדי ג׳יאהד בכירים דרך חלון הדירה שלהם, לפגוע בחוליות שיגור בתנועה ובמשגרי רקטות. אם צריך, חיל האוויר גם יודע להוריד בניין.
האפשרות להשיג מנעד מטרות מלא, מחיסול אדם בודד בדירה ועד הורדת בניין שלם, מעלה שאלה, למה צריך את זרוע היבשה? בניגוד לחיל האוויר המשווק נרטיב ״נקי״ ו״כירורגי״, הנרטיב העוטף את התמרון היבשתי הפך לשלילי. הוא כולל טיעונים כמו הרבה הרוגים לכל הצדדים, הסלמה של העימות, סיכון לחיילי צה״ל, סיכון פוליטי למקבלי ההחלטות (סנטימנט ציבורי) ויצירת חיכוך מדיני מיותר עם ארה״ב, מצרים, ירדן ומדינות המפרץ.
כך הצליח חיל האוויר לאורך שנים להפוך את התדמית של תמרון יבשתי למשהו שלילי ומפחיד ואילו את השימוש בכוח אווירי כמשהו נקי, כירורגי ומהיר. כמעט חסר חיכוך עם האויב. עכשיו תדמיינו סבב בעזה עם תקיפות מעטות של חיל האוויר, כאשר זרוע היבשה מובילה את האירוע ומפעילה שילוב של מיני - תמרון עם שימוש מאסיבי בחימוש מדויק לטווחים שונים בעזה. כולל סיכול בכירים בדירות.
מה היה קורה במחשבה הציבורית והפוליטית בישראל אם סבב כזה היה נגמר, מבחינת הרוגים, פצועים ומבחינה מדינית, בצורה דומה לסבב על טהרת הכוח האווירי? במציאות חלופית זו, מקבלי ההחלטות היו חוששים פחות להפעיל את זרוע היבשה גם במב״מ, לעיתים במקום חיל האוויר. הציבור היה מתרגל והנרטיב סביב הפעלת זרוע היבשה היה משתנה.
עבור חיל האוויר, מציאות חלופית כזו מייצרת אתגר בשימור המונופול שיש לו בהפעלת כוח בתוך צה״ל. עבור זרוע היבשה, מציאות חלופית זו הייתה יכולה לייצר דרג פיקודי מיומן יותר, משקי אמל״ח מתאימים ועדכניים יותר ועוד. אם זו הייתה המציאות, היינו חושבים אחרת על זרוע היבשה ועל האיזון הרצוי בין כוח אווירי לקרקעי.
נחזור למציאות האמיתית.
חלק מאלו שלחמו ב-2006 ונשארו מאז בצבא ומחזיקים היום בדרגות פיקוד גבוהות, טרם חוו על בשרם תמרון בהיקף נרחב, רחוק מגבולות ישראל. את המידע הזה הם קיבלו בלימודים, אימונים והרצאות מור״ק.
ומה יקרה במלחמה סימטרית?
לאור מציאות זו, התלונות של זרוע היבשה כלפי הממשלה מוצדקות. בלי תמרון פעם בכמה שנים, איכות צבא היבשה של צה״ל דועכת מול איומי מלחמה סימטרית. וזו נקודה נוספת. הנרטיב שכוח אווירי מסוגל להכל, טרם נתקל במלחמה סימטרית אמיתית בין ישראל למדינה כמו מצרים נניח. בחלק מהמלחמות הסימטריות הקודמות של מדינת ישראל, חיל האוויר כשל בתמיכה בזרוע היבשה ובטח בהכרעת המלחמה בעצמו - ההכרעה בשטח הגיעה רק דרך ״מגפיים על הקרקע״.
שיווק הנרטיב שלא יהיו יותר מלחמות גדולות כדי להצדיק אי שימוש בזרוע היבשה, יכול להגמר במפח נפש אם תפרוץ מלחמה גדולה. את שלטון נשיא מצרים לשעבר מוחמד מורסי, חלקנו עדיין זוכרים. וזה היה לא מזמן, בין השנים 2012-2013. עבור צה״ל והציבור הישראלי, זו הייתה שנה מתוחה עם מחשבות על האפשרות שמורסי ישתמש בצבא מצרים מול ישראל לצרכים פוליטיים פנימיים.
נכון יטען פלוני, שכיום אין זה המצב. סוריה מפורקת, עירק מפורקת. עם מצרים יש הסכם שלום יציב ומשגשג. ומלחמת טנק בטנק עם איראן, מרחק 1600 ק״מ מגבול ישראל, כנראה קיימת בהסתברות אפסית. האויב היחיד נשאר בעזה, יו״ש ולבנון, ואת זה חיל האוויר יכול ״לאכול״ לבד. בלי תמרון יבשתי. קצת מב״מ, קצת סבבים בעזה ונסתדר. אין טעם בזרוע יבשה.
ניהול סיכונים Vs מלחמה על משאבים
שאלת היסוד בדיון הזה היא כיצד צה״ל מנהל סיכונים על הסרגל שבין מלחמה סימטרית לסיכול טרור. ככל שהמטוטלת נוטה יותר למלחמה סימטרית צריך יותר תמרון יבשתי. ככל שהיא נוטה יותר לסיכול טרור, צריך פחות. המטוטלת מכתיבה את המשאבים שמקבלת כל זרוע מעוגת התקציב. התקציב מכתיב את ההשקעה באמל״ח ובהון אנושי בכל זרוע.
המטוטלת גם מכתיבה את הלובי שיש לכל זרוע בישיבות המטכ״ל. מי קובע את הטון בצבא. הרמטכ״לים יכולים להגיע מזרוע היבשה, אך את הטון מכתיב חיל האוויר. סבבים כמו ״עלות השחר״ כנראה ימשיכו להתבצע עם הסתברות קלושה להפעלת תמרון יבשתי. הטנקים, התותחים ויחידות החי״ר ימשיכו להוות חלון ראווה בעזה ויו״ש שמטרתו לאיים בלבד, כאשר את העבודה בפועל יעשה חיל האוויר.
האם חיל האוויר צודק? ובכן, נכון להיום, כאשר לא נצפית מלחמה גדולה באופק והאיום המירבי מסתכם במלחמה בלבנון, כן. חיל האוויר, יטען, ובצדק, שהנה, גם בלבנון השנייה חיל האוויר עשה כמעט את כל העבודה, התמרון היה שולי לתוצאות המלחמה, והנזק היה כל כך גדול מהאוויר, שחיזבאללה יושב בשקט כבר 16 שנים.
ככל שחיל האוויר מוכיח את הטענה שלו בפני המטכ״ל והממשלה, כך יותר תקציבים יוקצו לחיזוק הכוח האווירי על חשבון היבשה. תהליך זה של התעצמות חיל האוויר על חשבון זרועה היבשה, מביא לגסיסה איטית של זרוע היבשה.
עוד שניים או שלושה עשורים ועוד כמה סבבים בעזה, יו״ש ולבנון שיבוצעו כולם מהאוויר, לא תשאר בכלל יכולת תמרון בזרוע היבשה. קבורת החמור תושלם. רק שלא נתעורר, כמו מדינות אירופה, מול איום סימטרי לא צפוי, ונראה שמה שיש לנו, לא מספיק.
במבצע ״עלות השחר״ הוכיח חיל האוויר, שוב, כי אפשר לפתור מערכות מסוג זה מהאוויר בלבד, ללא צורך בכוח יבשה. הנרטיב הזה מוביל להעדר השקעה ושימוש בזרוע היבשה במלחמות ולניוון ״שריר״ התמרון. חיל האוויר מבסס עצמו כמונופול הפעלת כוח במב״מ ומלחמה
תמונה | חיל האוויר
״קבורת חמור היא כינוי לקבורה מבזה של הנפטר כעונש על התנהגותו בחייו״, כותבת חנינה בן מנחם במאמר בשם ״קבורת חמור: ביזוי המת כעונש״. במאמר זה אטען כי חיל האוויר, באמצעות תפיסת בנק המטרות והמב״מ, מצליח להוביל את זרוע היבשה בדרך לקבורת חמור.
יסודות המאבק: דיוק וטווח
מה עשתה זרוע היבשה שמגיע לה את זה? איימה להתחיל להשתמש בחימוש מדויק, לטווח רחוק בצורה שגרתית ולא רק ביחידות מיוחדות או מצב מלחמה, כפי שנעשה עד כה. מהלך כזה היה מפחית את הצורך בחיל האוויר למשימות תקיפה בעומק, בטווחים של עד 300 ק״מ.
פגזים מדויקים עם מנועי RamJet, רקטות, טילים ומל״טים. כל אלו יכולים לעשות מגוון מהמשימות שכיום מהוות את נחלתו הבלעדית של חיל האוויר. נכון, לא כל משימה מתאימה לחימוש מדויק קרקעי ולעיתים חייבים מטוס קרב. עם זאת, חלק ממשימות התקיפה שחיל האוויר מבצע במב״מ, בסוריה, עזה או לבנון, זרוע היבשה יכולה לבצע בעצמה. אם מישהו רוצה דוגמא, אפשר לראות את המלחמה באוקראינה בחודשים האחרונים.
בישראל, השתרש חוק בלתי כתוב בצה״ל שתקיפה במרחק של מעל 100 ק״מ, מבצע חיל האוויר בלעדית. המציאות מראה שעם השנים, חיל האוויר ניכס לעצמו טווחים הרבה יותר קצרים, אפילו טקטיים. כאלו שבעבר היו תחת אחריות זרוע היבשה. דוגמא לכך ניתן לראות בסבבי הלחימה לאורך השנים בעזה, כמו גם בסבב האחרון הידוע בשם מבצע ״עלות השחר״.
אם בוחנים את הגיאוגרפיה של עזה, רואים כי המרחק מהשטח הישראלי לים התיכון, מרחק המכסה את כל עומק עזה, מסתכם בכ-13 ק״מ בחלק הכי רחב של רצועת עזה, באזורה הדרומי. טווח פעולה הנחשב טקטי בעגה מקצועית. מסגרות הלחימה של זרוע היבשה מסוגלות לפעול עצמאית ולשלוט בטווחים גדולים בהרבה.
חיל האוויר כמונופול
עם זאת, צה״ל בוחר להפעיל את חיל האוויר למשימות תקיפה מדויקות, במקום להשתמש בחימוש מדויק מהקרקע. במבצע האחרון, כמו באלו לפניו, חיל האוויר ביצע כמעט 100 אחוזים מהתקיפות במהלך הלחימה ודחק את זרוע היבשה מכל מתאר לחימה שהוא מעבר למעצר עצורים ביו״ש או תפיסת סמים בגבולות מצרים או לבנון.
בעבר הסתובבה בדיחה שזרוע היבשה הפכה להיות מג״ב עם מדים ירוקים. זאת, מכיוון שכל מה שעושה הזרוע בפועל, חוץ מהאימונים, זה לפזר הפגנות, לבצע מעצרים ולתפוס סמים ומסתננים. תמרון הוא משהו שכבר עשרות שנים מדברים עליו בעיקר בכנסים וראיונות לעיתונות.
התמרון הקרקעי האחרון היה ב-2006, וגם הוא מוגבל למספר ק״מ בתוך לבנון. תמרון כזה בוחן את היכולת של זרוע היבשה לתפקד באפקטיביות כאשר מותחים את קווי האספקה והתקשוב רחוק מגבול ישראל. החלופה היחידה שעוד נשארה לזרוע היבשה ״למתוח שרירים״ היא מיני תמרונים לתוך עזה או יו״ש.
כאלו, אמנם מבוצעים ללא מתיחה של קווי לוגיסטיקה ועם רוחב פס רציף המספק תמיכה בלחימה הרשתית המאפשרת בין זרועיות, אך לפחות מתרגלים את דרגי הפיקוד בזרוע היבשה בחיכוך אמיתי עם האויב. תמרון לתוך עזה ויו״ש זה לא אימון בצאלים או רמת הגולן מול אויב מדומה.
אפשר הכל מהאוויר
כאמור, גם את מעט החיכוך שעוד נותר לזרוע היבשה, ביטל חיל האוויר באמצעות דחיפה של רעיון בנק מטרות אווירי ומב״מ. חיל האוויר ואמ״ן השקיעו המון משאבים בשנים האחרונות ביצירת בנק מטרות מתאים לתקיפות מהאוויר. זאת, בזמן וההשקעה בזרוע היבשה הוזנחה. תפיסת בנק המטרות מקרינה נרטיב שאפשר לטפל בכל סוגי האיומים, במב״מ או במלחמה, באמצעות כלים אווירים.
חיל האוויר ניכס לעצמו גם את ההגנה האווירית, כך הוא ״סוגר מעגל״ כמונופול הפעלת אש. הוא יוצר סנכרון בין ניהול התקיפה האווירית להגנה האווירית, תחת קורת גג אחת. One Stop Shop. עבור המטכ״ל שמנהל את המלחמה, יותר קל לעבוד מול קבלן ביצוע שנותן לך את כל הפתרון, קצה לקצה.
זאת, כאשר בעולם ישנן תפיסות הפעלה אחרות של הגנה אווירית, כדוגמאת מערכות SHORAD אותן מפעיל הכוח היבשתי. בארה״ב למשל, הייתה חשיבה להפעיל את כיפת ברזל כמערכת כזו. גם חברת רפאל, בפרסום באתר החברה, מתארת את יכולת כיפת ברזל לשמש כמערכת SHORAD.
התוצאה של מיצוב חיל האוויר כמונופול הפעלת כוח, תורמת לעלייה באפקטיביות חיל האוויר לעומת דעיכה באפקטיביות זרוע היבשה. בהעדר תחרות על הדיוק והטווחים מצד זרוע היבשה, חיל האוויר הצליח לייצב נרטיב שרק הוא מסוגל לתפעל מבצע התקפי הכולל טיפול בהמון מטרות, בדיוק רב וכמעט בלי הרוגים בעורף הישראלי ובלתי מעורבים בשטח האויב. וזה, בערך, החלום הרטוב של כל פוליטיקאי שנותן הוראות לצבא.
״עלות השחר״ - חיזוק נוסף לנרטיב שמוביל חיל האוויר
במבצע ״עלות השחר״, תקף חיל האוויר ברציפות בשטח עזה במשך שלושה ימים, הצליח לחסל מפקדי ג׳יאהד בכירים דרך חלון הדירה שלהם, לפגוע בחוליות שיגור בתנועה ובמשגרי רקטות. אם צריך, חיל האוויר גם יודע להוריד בניין.
האפשרות להשיג מנעד מטרות מלא, מחיסול אדם בודד בדירה ועד הורדת בניין שלם, מעלה שאלה, למה צריך את זרוע היבשה? בניגוד לחיל האוויר המשווק נרטיב ״נקי״ ו״כירורגי״, הנרטיב העוטף את התמרון היבשתי הפך לשלילי. הוא כולל טיעונים כמו הרבה הרוגים לכל הצדדים, הסלמה של העימות, סיכון לחיילי צה״ל, סיכון פוליטי למקבלי ההחלטות (סנטימנט ציבורי) ויצירת חיכוך מדיני מיותר עם ארה״ב, מצרים, ירדן ומדינות המפרץ.
כך הצליח חיל האוויר לאורך שנים להפוך את התדמית של תמרון יבשתי למשהו שלילי ומפחיד ואילו את השימוש בכוח אווירי כמשהו נקי, כירורגי ומהיר. כמעט חסר חיכוך עם האויב. עכשיו תדמיינו סבב בעזה עם תקיפות מעטות של חיל האוויר, כאשר זרוע היבשה מובילה את האירוע ומפעילה שילוב של מיני - תמרון עם שימוש מאסיבי בחימוש מדויק לטווחים שונים בעזה. כולל סיכול בכירים בדירות.
מה היה קורה במחשבה הציבורית והפוליטית בישראל אם סבב כזה היה נגמר, מבחינת הרוגים, פצועים ומבחינה מדינית, בצורה דומה לסבב על טהרת הכוח האווירי? במציאות חלופית זו, מקבלי ההחלטות היו חוששים פחות להפעיל את זרוע היבשה גם במב״מ, לעיתים במקום חיל האוויר. הציבור היה מתרגל והנרטיב סביב הפעלת זרוע היבשה היה משתנה.
עבור חיל האוויר, מציאות חלופית כזו מייצרת אתגר בשימור המונופול שיש לו בהפעלת כוח בתוך צה״ל. עבור זרוע היבשה, מציאות חלופית זו הייתה יכולה לייצר דרג פיקודי מיומן יותר, משקי אמל״ח מתאימים ועדכניים יותר ועוד. אם זו הייתה המציאות, היינו חושבים אחרת על זרוע היבשה ועל האיזון הרצוי בין כוח אווירי לקרקעי.
נחזור למציאות האמיתית.
חלק מאלו שלחמו ב-2006 ונשארו מאז בצבא ומחזיקים היום בדרגות פיקוד גבוהות, טרם חוו על בשרם תמרון בהיקף נרחב, רחוק מגבולות ישראל. את המידע הזה הם קיבלו בלימודים, אימונים והרצאות מור״ק.
ומה יקרה במלחמה סימטרית?
לאור מציאות זו, התלונות של זרוע היבשה כלפי הממשלה מוצדקות. בלי תמרון פעם בכמה שנים, איכות צבא היבשה של צה״ל דועכת מול איומי מלחמה סימטרית. וזו נקודה נוספת. הנרטיב שכוח אווירי מסוגל להכל, טרם נתקל במלחמה סימטרית אמיתית בין ישראל למדינה כמו מצרים נניח. בחלק מהמלחמות הסימטריות הקודמות של מדינת ישראל, חיל האוויר כשל בתמיכה בזרוע היבשה ובטח בהכרעת המלחמה בעצמו - ההכרעה בשטח הגיעה רק דרך ״מגפיים על הקרקע״.
שיווק הנרטיב שלא יהיו יותר מלחמות גדולות כדי להצדיק אי שימוש בזרוע היבשה, יכול להגמר במפח נפש אם תפרוץ מלחמה גדולה. את שלטון נשיא מצרים לשעבר מוחמד מורסי, חלקנו עדיין זוכרים. וזה היה לא מזמן, בין השנים 2012-2013. עבור צה״ל והציבור הישראלי, זו הייתה שנה מתוחה עם מחשבות על האפשרות שמורסי ישתמש בצבא מצרים מול ישראל לצרכים פוליטיים פנימיים.
נכון יטען פלוני, שכיום אין זה המצב. סוריה מפורקת, עירק מפורקת. עם מצרים יש הסכם שלום יציב ומשגשג. ומלחמת טנק בטנק עם איראן, מרחק 1600 ק״מ מגבול ישראל, כנראה קיימת בהסתברות אפסית. האויב היחיד נשאר בעזה, יו״ש ולבנון, ואת זה חיל האוויר יכול ״לאכול״ לבד. בלי תמרון יבשתי. קצת מב״מ, קצת סבבים בעזה ונסתדר. אין טעם בזרוע יבשה.
ניהול סיכונים Vs מלחמה על משאבים
שאלת היסוד בדיון הזה היא כיצד צה״ל מנהל סיכונים על הסרגל שבין מלחמה סימטרית לסיכול טרור. ככל שהמטוטלת נוטה יותר למלחמה סימטרית צריך יותר תמרון יבשתי. ככל שהיא נוטה יותר לסיכול טרור, צריך פחות. המטוטלת מכתיבה את המשאבים שמקבלת כל זרוע מעוגת התקציב. התקציב מכתיב את ההשקעה באמל״ח ובהון אנושי בכל זרוע.
המטוטלת גם מכתיבה את הלובי שיש לכל זרוע בישיבות המטכ״ל. מי קובע את הטון בצבא. הרמטכ״לים יכולים להגיע מזרוע היבשה, אך את הטון מכתיב חיל האוויר. סבבים כמו ״עלות השחר״ כנראה ימשיכו להתבצע עם הסתברות קלושה להפעלת תמרון יבשתי. הטנקים, התותחים ויחידות החי״ר ימשיכו להוות חלון ראווה בעזה ויו״ש שמטרתו לאיים בלבד, כאשר את העבודה בפועל יעשה חיל האוויר.
האם חיל האוויר צודק? ובכן, נכון להיום, כאשר לא נצפית מלחמה גדולה באופק והאיום המירבי מסתכם במלחמה בלבנון, כן. חיל האוויר, יטען, ובצדק, שהנה, גם בלבנון השנייה חיל האוויר עשה כמעט את כל העבודה, התמרון היה שולי לתוצאות המלחמה, והנזק היה כל כך גדול מהאוויר, שחיזבאללה יושב בשקט כבר 16 שנים.
ככל שחיל האוויר מוכיח את הטענה שלו בפני המטכ״ל והממשלה, כך יותר תקציבים יוקצו לחיזוק הכוח האווירי על חשבון היבשה. תהליך זה של התעצמות חיל האוויר על חשבון זרועה היבשה, מביא לגסיסה איטית של זרוע היבשה.
עוד שניים או שלושה עשורים ועוד כמה סבבים בעזה, יו״ש ולבנון שיבוצעו כולם מהאוויר, לא תשאר בכלל יכולת תמרון בזרוע היבשה. קבורת החמור תושלם. רק שלא נתעורר, כמו מדינות אירופה, מול איום סימטרי לא צפוי, ונראה שמה שיש לנו, לא מספיק.
