דעה | ״לרבין יש מורשת מיוחדת״
הלקח העיקר מרצח יצחק רבין ז"ל איננה מורשתו הפוליטית אלא העובדה שאיש צעיר רצח ראש ממשלה בישראל. מחשבות סביב יום הזיכרון לרצח
דן ארקין
| 21/10/2021
מאת לשכת העיתונות הממשלתית, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=22811888
פעמיים בשנה נחשף הציבור הישראלי לשני אירועים טראומטיים קשים ומטלטלים שהוא חייב לחוות ולהתייחס אליהם, מתלמיד בית ספר ועד ניצול שואה. ואלו הם יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ולהבדיל יום הזיכרון לרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל.
בשני ימי הזיכרון הללו, כמו באבל אישי על מות יקיר, כך באבל לאומי, הזמן לא עושה את שלו. האבל מעמיק, והזעזוע אינו פוחת. בכל יום זיכרון לשואה יותר ספרים, יותר סרטים, יותר תכניות טלוויזיה, עוד גילויי זוועה מחרידים ועוד עדויות מפי ניצולים, אף כי מספר העדים הולך ופוחת.
ביום הזיכרון לרצח יצחק רבין התופעה דומה אבל בממד אחר: יום זיכרון זה חושף ומעלה מתחת לפני הקרקע את מיטב, ואולי מירע, השסעים והקיטוב בחברה הישראלית. לא רק כל שנה הקרעים נחשפים מחדש, אלא כל שנה יותר גרוע, ודומה שהשנה הגענו לשיאים של התבטאויות קשות, חותכות כסכין.
עלו על פני המסכים, המקלדות, דפי העיתונים, הראיונות כל ההפכים משינוי, מהתקרבות, מתיקון, ממתינות ומהריסת מחיצות. אופוזיציה וקואליציה, ימין ושמאל, חילונים ודתיים, מתונים וקיצונים, כל אלו התנצחו ביניהם בשבועיים שחלפו סביב יום הזיכרון בצורות ובסגנונות נמוכים למדי.
שנים לא מעטות חלפו מאז הרצח, ונראה שהציבור הישראלי ממשיך להאשים ולהטיל אחריות. ואין מה לעשות, החלוקה העיקרית היא כמקובל אצלנו בין ימין לשמאל. ואנחנו גם מומחים גדולים בהכללות. חלק נכבד מהציבור חוזר וטוען שמקור הרצח באווירה ששררה ערב הרצח, בהתקפות פוליטיות קשות על רבין מדיניותו ומעשיו.
הלבשתו במדי אס.אס., תמיכת רבנים, לא ברצח חלילה,, אלא בדין מוסר. רבין מואשם בבגידה. ח"כ איילת שקד, אשת ימין, קובלת על תיוג ציבור גדול כמתנגדי דמוקרטיה. מדברת על רפש והטחת עלבונות, "מדירים חצי מהעם". ומנגד אומר סגן השר יאיר גולן (מר"צ) כי לרצח קדמו אווירה, הסתה פרועה נגד אנשי ציבור, אווירה רעילה, אלימה מאוד. הרוצח מבית מדרשו של הימין הקיצוני. אשמת רבנים בציונות הדתית.
ראש הממשלה החלופי יאיר לפיד אמר את הדברים הקשים ביותר, כי בכנסת יושבים היום צאצאי יגאל עמיר, ואילולי קמה הממשלה הנוכחית, אלו היו שרים בישראל. דברים קשים, אבל אלו שיצאו מהאולם המליאה לשמע הדברים האלו, מוטב שיביטו במראה כשהם משמיעים דברי נאצה נגד יריבים פוליטיים, שהרי הרוצח בא מהמחנה שלהם.
כל צד נזהר ומזדרז לסייג ולהכריז שאינו מאשים, חלילה, את כל הציבור אלא רק את חלקו. אלא שאותו חלק בציבור שאותו אין מאשימים הוא הנעלב והנפגע העיקרי. השמאל איננו מאשים את הימין, בוודאי לא את כל הימין, באחריות לרצח. השמאל קורא תיגר על אווירה שיצרה נכונות של איש אחד לעשות את הגרוע ביותר. ודברי הסתה נגד אישים בכירים יש גם כיום, ומשני הצדדים, ברמות נאצה כאלו ואחרות.
את כל אלו רואים ושומעים בני הדור הצעיר במדינה, כאלו שעוד לא נולדו כאשר רבין ז"ל נרצח בתל אביב. הם רואים פוליטיקאים מימין ומשמאל משמיצים, מאשימים, משמיעים דברי אמת ודברי בלע, אמיתות ושקרים, תלוי בעיני ובאוזני המתבונן.
לדעתנו אין מדגישים ביום הזיכרון לרצח רבין את העובדה הנוראה מכל: במדינת ישראל נרצח ראש ממשלה. נכון שנרדף והותקף ונרצח בגלל סיבות פוליטיות, כי רבין היה פוליטיקאי, ראש מפלגה, חבר וראש ממשלה של פוליטיקאים. אבל אין מתעמקים מספיק בעובדה שיריות אקדח קיצרו עד למרחק אפס את המרחק בין דעה פוליטית או מעשה מדיני לבין יד אוחזת באקדח לא נצור.
דקות ספורות לפני שנרצח בכדורי אקדח למרגלות בניין עירית תל אביב ניצב רבין על הבמה בעצרת ודיבר על אלימות. "א-לי-מות", חזר על המלה הזאת כמה פעמים כמעט בזעקה ובהדגשה - "א-לי-מות".
הלקח העיקרי מרצח רבין הוא שאירוע זה היה שיא של אלימות. נכון שרצח הוא רצח הוא רצח. אבל ברצח ראש ממשלה יש משמעות כפולה ומכופלת. את זה צריך להקנות לצעירים, לתלמידים, ללומדי אזרחות, לחברי תנועות נוער שמתכנסים ומדליקים נרות. אפשר להתחיל לחנך בכיוון זה בגיל צעיר ביותר: חילוקי דעות פוליטיים אין פותרים באקדח.
זה הנושא העיקרי המוצע להתמקדות בו בימי הזיכרון הבאים לרצח רבין: העיקר איננו מה חשב רבין, מה היתה דעתו על מדינה פלשתינית, על מדינה אחת או שתים, אם היה סוציאליסט או קפיטליסט, מה היתה משנתו הכלכלית, המדינית והביטחונית. בכל אלו עוסקים כולם, ח"כים, שרים, ראשי ממשלה, הציבור. אבל יצחק רבין נדון למוות על ידי איש ימין צעיר במדינה הזאת.
מהי מורשת רבין? מורשת רבין היא פוליטית כי הוא היה איש פוליטי. מורשת יש לכל מנהיג ראוי לשמו. אפשר ללמוד אותה, ללכת בעקבותיה או להתנגד לה ולדחות אותה. לרבין יש מורשת ייחודית שאין לאף לא ראש ממשלה אחד בישראל. הוא נרצח בגלל דעותיו ומעשיו. זה הלקח, זה תוכן השיעור המרכזי שיש ללמד במערכת חנוך כלשהי, מבית הספר היסודי ועד מחקרים בחוגים באוניברסיטה, וזה חייב להיות התוכן של היום הזיכרון לרצח יצחק רבין.
בזה יש לעסוק ולנתח סיבות ומניעים ולחזור ולשנן באוזני מתבגרים. "די לאלימות". זו מתפשטת במקומותינו. כל בוקר במהדורות החדשות. ערבים רוצחים ערבים, יהודים רוצחים יהודים. מה הסיבות? ריב חמולות, אשה שלדעת מישהו לא נהגה כפי שהמשפחה רוצה. אלימות בתוך המשפחה. ריב על כסף, על ירושה,. חיסולים בעולם התחתון, נער בעדה חרדית שהעז לשוחח עם נערה.
מערכת החינוך, היהודית והערבית, חייבת להקדיש מחשבה מעמיקה לשאלה כיצד מנחילים לצעירים ערך של "די לאלימות", שלא זו הדרך לפתוח סכסוכים ובעיות וחילוקי דעות, שיש המון דרכים אחרות ליישב אי-הסכמות. רק לא בפגיעה גופנית, רק לא בחרב.
הלקח העיקר מרצח יצחק רבין ז"ל איננה מורשתו הפוליטית אלא העובדה שאיש צעיר רצח ראש ממשלה בישראל. מחשבות סביב יום הזיכרון לרצח
מאת לשכת העיתונות הממשלתית, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=22811888
פעמיים בשנה נחשף הציבור הישראלי לשני אירועים טראומטיים קשים ומטלטלים שהוא חייב לחוות ולהתייחס אליהם, מתלמיד בית ספר ועד ניצול שואה. ואלו הם יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ולהבדיל יום הזיכרון לרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל.
בשני ימי הזיכרון הללו, כמו באבל אישי על מות יקיר, כך באבל לאומי, הזמן לא עושה את שלו. האבל מעמיק, והזעזוע אינו פוחת. בכל יום זיכרון לשואה יותר ספרים, יותר סרטים, יותר תכניות טלוויזיה, עוד גילויי זוועה מחרידים ועוד עדויות מפי ניצולים, אף כי מספר העדים הולך ופוחת.
ביום הזיכרון לרצח יצחק רבין התופעה דומה אבל בממד אחר: יום זיכרון זה חושף ומעלה מתחת לפני הקרקע את מיטב, ואולי מירע, השסעים והקיטוב בחברה הישראלית. לא רק כל שנה הקרעים נחשפים מחדש, אלא כל שנה יותר גרוע, ודומה שהשנה הגענו לשיאים של התבטאויות קשות, חותכות כסכין.
עלו על פני המסכים, המקלדות, דפי העיתונים, הראיונות כל ההפכים משינוי, מהתקרבות, מתיקון, ממתינות ומהריסת מחיצות. אופוזיציה וקואליציה, ימין ושמאל, חילונים ודתיים, מתונים וקיצונים, כל אלו התנצחו ביניהם בשבועיים שחלפו סביב יום הזיכרון בצורות ובסגנונות נמוכים למדי.
שנים לא מעטות חלפו מאז הרצח, ונראה שהציבור הישראלי ממשיך להאשים ולהטיל אחריות. ואין מה לעשות, החלוקה העיקרית היא כמקובל אצלנו בין ימין לשמאל. ואנחנו גם מומחים גדולים בהכללות. חלק נכבד מהציבור חוזר וטוען שמקור הרצח באווירה ששררה ערב הרצח, בהתקפות פוליטיות קשות על רבין מדיניותו ומעשיו.
הלבשתו במדי אס.אס., תמיכת רבנים, לא ברצח חלילה,, אלא בדין מוסר. רבין מואשם בבגידה. ח"כ איילת שקד, אשת ימין, קובלת על תיוג ציבור גדול כמתנגדי דמוקרטיה. מדברת על רפש והטחת עלבונות, "מדירים חצי מהעם". ומנגד אומר סגן השר יאיר גולן (מר"צ) כי לרצח קדמו אווירה, הסתה פרועה נגד אנשי ציבור, אווירה רעילה, אלימה מאוד. הרוצח מבית מדרשו של הימין הקיצוני. אשמת רבנים בציונות הדתית.
ראש הממשלה החלופי יאיר לפיד אמר את הדברים הקשים ביותר, כי בכנסת יושבים היום צאצאי יגאל עמיר, ואילולי קמה הממשלה הנוכחית, אלו היו שרים בישראל. דברים קשים, אבל אלו שיצאו מהאולם המליאה לשמע הדברים האלו, מוטב שיביטו במראה כשהם משמיעים דברי נאצה נגד יריבים פוליטיים, שהרי הרוצח בא מהמחנה שלהם.
כל צד נזהר ומזדרז לסייג ולהכריז שאינו מאשים, חלילה, את כל הציבור אלא רק את חלקו. אלא שאותו חלק בציבור שאותו אין מאשימים הוא הנעלב והנפגע העיקרי. השמאל איננו מאשים את הימין, בוודאי לא את כל הימין, באחריות לרצח. השמאל קורא תיגר על אווירה שיצרה נכונות של איש אחד לעשות את הגרוע ביותר. ודברי הסתה נגד אישים בכירים יש גם כיום, ומשני הצדדים, ברמות נאצה כאלו ואחרות.
את כל אלו רואים ושומעים בני הדור הצעיר במדינה, כאלו שעוד לא נולדו כאשר רבין ז"ל נרצח בתל אביב. הם רואים פוליטיקאים מימין ומשמאל משמיצים, מאשימים, משמיעים דברי אמת ודברי בלע, אמיתות ושקרים, תלוי בעיני ובאוזני המתבונן.
לדעתנו אין מדגישים ביום הזיכרון לרצח רבין את העובדה הנוראה מכל: במדינת ישראל נרצח ראש ממשלה. נכון שנרדף והותקף ונרצח בגלל סיבות פוליטיות, כי רבין היה פוליטיקאי, ראש מפלגה, חבר וראש ממשלה של פוליטיקאים. אבל אין מתעמקים מספיק בעובדה שיריות אקדח קיצרו עד למרחק אפס את המרחק בין דעה פוליטית או מעשה מדיני לבין יד אוחזת באקדח לא נצור.
דקות ספורות לפני שנרצח בכדורי אקדח למרגלות בניין עירית תל אביב ניצב רבין על הבמה בעצרת ודיבר על אלימות. "א-לי-מות", חזר על המלה הזאת כמה פעמים כמעט בזעקה ובהדגשה - "א-לי-מות".
הלקח העיקרי מרצח רבין הוא שאירוע זה היה שיא של אלימות. נכון שרצח הוא רצח הוא רצח. אבל ברצח ראש ממשלה יש משמעות כפולה ומכופלת. את זה צריך להקנות לצעירים, לתלמידים, ללומדי אזרחות, לחברי תנועות נוער שמתכנסים ומדליקים נרות. אפשר להתחיל לחנך בכיוון זה בגיל צעיר ביותר: חילוקי דעות פוליטיים אין פותרים באקדח.
זה הנושא העיקרי המוצע להתמקדות בו בימי הזיכרון הבאים לרצח רבין: העיקר איננו מה חשב רבין, מה היתה דעתו על מדינה פלשתינית, על מדינה אחת או שתים, אם היה סוציאליסט או קפיטליסט, מה היתה משנתו הכלכלית, המדינית והביטחונית. בכל אלו עוסקים כולם, ח"כים, שרים, ראשי ממשלה, הציבור. אבל יצחק רבין נדון למוות על ידי איש ימין צעיר במדינה הזאת.
מהי מורשת רבין? מורשת רבין היא פוליטית כי הוא היה איש פוליטי. מורשת יש לכל מנהיג ראוי לשמו. אפשר ללמוד אותה, ללכת בעקבותיה או להתנגד לה ולדחות אותה. לרבין יש מורשת ייחודית שאין לאף לא ראש ממשלה אחד בישראל. הוא נרצח בגלל דעותיו ומעשיו. זה הלקח, זה תוכן השיעור המרכזי שיש ללמד במערכת חנוך כלשהי, מבית הספר היסודי ועד מחקרים בחוגים באוניברסיטה, וזה חייב להיות התוכן של היום הזיכרון לרצח יצחק רבין.
בזה יש לעסוק ולנתח סיבות ומניעים ולחזור ולשנן באוזני מתבגרים. "די לאלימות". זו מתפשטת במקומותינו. כל בוקר במהדורות החדשות. ערבים רוצחים ערבים, יהודים רוצחים יהודים. מה הסיבות? ריב חמולות, אשה שלדעת מישהו לא נהגה כפי שהמשפחה רוצה. אלימות בתוך המשפחה. ריב על כסף, על ירושה,. חיסולים בעולם התחתון, נער בעדה חרדית שהעז לשוחח עם נערה.
מערכת החינוך, היהודית והערבית, חייבת להקדיש מחשבה מעמיקה לשאלה כיצד מנחילים לצעירים ערך של "די לאלימות", שלא זו הדרך לפתוח סכסוכים ובעיות וחילוקי דעות, שיש המון דרכים אחרות ליישב אי-הסכמות. רק לא בפגיעה גופנית, רק לא בחרב.
