דעה | אפשר לנהל מדינה גם אחרת - הממשלה החדשה מוכיחה שאפשר לעבוד בהרמוניה יחסית
חצי טון בסולם הצלילים יכול ליצור דיסהרמוניה, אפילו צורמת. בפוליטיקה בת ימינו היינו עדי שמיעה בעשור החולף להרבה חצאי טונים צורמים. מאז כינון הממשלה החדשה יש רושם שהצרימות מתחילות להתיישר לאקורד הרמוני
דן ארקין
| 12/07/2021
קובי גדעון - לע״מ
שלושה פעלים היו בליבת נאום ההכתרה של נשיא המדינה יצחק הרצוג: "להנמיך (את הווליום), להירגע ולהרגיע". במוסיקה קלאסית יש סימון נגינה באיטלקית SOTTO VOCE, שפירושו "להנמיך את הקול".
ועוד קצת במוסיקה: חצי טון בסולם הצלילים יכול ליצור דיסהרמוניה, אפילו צורמת. בפוליטיקה בת ימינו היינו עדי שמיעה בעשור החולף להרבה חצאי טונים צורמים. כשלושה שבועות חלפו מאז כינון הממשלה החדשה, והנה יש רושם שהצרימות מתחילות להתיישר לאקורד פחות או יותר הרמוני, נעים לאוזן. זה רושם ראשוני, והלוואי שההרמוניה תישמר.
בראיון ברדיו אמר השבוע השר לביטחון פנים, במו אוזני שמעתי, "אז טעינו, נפעל לתקן". המשטר הקודם לא טעם מעולם. עד היום, כשהליכוד באופוזיציה, איש משריו לשעבר לא יודה ש"אולי טעינו". באופוזיציה הזאת שגם היא בת כשלושה שבועות, כימי הקואליציה, השיח, רמתו וגובה הדציבלים שלו, מעידים על כך שהיא וראשה עדיין אינם מבינים מה קרה כאן בארץ. שהם, באופוזיציה, החליפו דיסקט, שהם לא פה, אלא שם.
אחרת קשה להבין מדוע שלושה שבועות בלבד אחרי כינונה, הממשלה היא "ממשלת רמייה", "ממשלה מושחתת", שריה "נוכלים", "רמאים" ו"שקרנים". ממשלה ש"בחטא נולדה" ושר המשפטים "הוא אפס". מנין הביטויים מסוג זה? ראש הממשלה ושריו הם נוכלים? רמאים? מושחתים? דווקא באופוזיציה יש מנהיג שמואשם בשוחד ומשפטו מתקיים בימים אלו.
מעקב אחר צרורות התבטאויות אלו בקרב ראשי האופוזיציה מראה שהם חוזרים על הביטויים פעמים אין ספור, בכל מיקרופון או מצלמה, וברור שזו שיטה - הכוונה היא להשתיל בקרב השומעים שהממשלה המכהנת אינה לגיטימית, וכי סופה לעבור מן העולם אם לא מחר אז מחרתיים.
לעומת זה ובניגוד לכך, בקואליציה ובממשלה, שאפשר לאהוד אותם או לא, יבול שלושה השבועות מוכיח שאפשר אחרת. שהשמיים לא נופלים כאשר הם ולא אחרים ליד ההגה. שאפשר גם להפסיד בהצבעה וסוף העולם לא מגיע. ובעיקר שאפשר להתפשר, ויש פשרות. לדוגמה: לא נדע היום מה יקרה באביתר בעתיד, אבל הנה הושגה פשרה, התושבים התפנו, לא עשו שבת באביתר, ולא ראינו מראות של שוטרי משמר הגדול וחיילי צה"ל מפנים בכוח וגוררים מתנחלת אל הנייידת. לא טוב?
יש שעקרונית אינם אוהבים פשרות, כי פשרה נראית לפעמים ככניעה. מעדיפים דעה ברורה, חדה, אחודה, מקובלת על כולם, ואחריה ביצוע נחוש. אך גם הממשל הקודם לא תמיד גילה נחישות. לא פינה את חאן אל-אחמאר, לא הצטיין באיסוף נשק אצל ערבים או בדיכוי האלימות והפשע במגזר הערבי, וגם לא הסדיר את מעמדם של ישובים הבדווים הבלתי מוכרים או של מחפשי עבודה/פליטים/מסתננים בדרום תל אביב.
בארה"ב נהוג משטר של מפלגה אחת. ארבע או שמונה שנים שולט משטר של מפלגה אחת, והאחרת ממתינה לבחירות הבאות. או חמור או פיל. לא שניהם יחד. אצלנו – קואליציות. חורשים חמור ופיל יחדיו. יש לזה היסטוריה: אנו עם בן אלפי שנות מחלוקות, חילוקי דעות, דעות קיצוניות ומתונות, איפכא מסתברא, 'זה אומר כך וזה אומר כך', כמו בסוגיה תלמודית.
איך זה עובד כבר יותר משבעים שנה? בפשרות, בפשרנויות, בהתפשרויות, בשיתופי פעולה, בממשלות חירום ובממשלות אחדות. ישבו יחד נציגי מפלגות רחוקות אלו מאלו כרחוק ממזרח ממערב, ומשלו בצוותא ועשו דברים. בממשלה הנוכחית, זו בת שלושה השבועות, אולי קצת נמתחו גבולות הפערים האידאולוגיים יותר מאשר בעבר, אבל בינתיים אין תקלות איומות ויש תקווה לשלום הממשלה, שריה ויועציה.
את נגע השיח הנלוז, האלים והבוטה אפשר למרבה הצער למצוא גם בחלקים מהתקשורת בת ימינו. בתקשורת הכתובה והמשודרת ניתן לשמוע כיצד מעוותים את שמו של אדם בכוונת תחילה כדי להשפיל, להזכיר את שמו הפרטי בלבד ללא משפחה כדי לגמד. ובכן, בית המשפט העליון איננו "הגבעה", הפרקליטות ומשרד המשפטים אינם "רחוב סלח א דין", וראשי האוצר אינם "פקידים" או "גרושניקים". מותר למתוח ביקורת על הנשיא לשעבר ראובן ריבלין, אבל הוא לא היה בשום פנים ואופן "נשיא רע".
שלא לדבר על המחלה הקשה בטלוויזיה כאשר מארחים פאנל של מרואיינים הצורחים וצועקים זה על זה ואינם מסוגלים לדבר זה אחרי זה, אלא רק זה על גבי זה. לפשרה ולפשרנות נלווה גם הצורך להימנע מהכללות, בדיבור ובכתיבה. לא כל הערבים, וגם לא כל נציגיהם ומנהיגיהם, הם "תומכי טרור". מי שתומך טרור, תוגש נגדו תלונה למשטרה והשב"כ יטפל בו.
לא כל החרדים "אוכלי חינם", יש ביניהם עובדים ואפילו משרתים בצה"ל, וחבל שאין יותר. וכדאי להיזהר מהקיצוניים, בכל מגזר, בכל מפלגה, בכל דעה ובכל קבוצה. החל משמאל קיצוני שמוציא את דיבת צה"ל וישראל לרעה בחו"ל, ועד ימין קיצוני שמתעלם מיושבי הארץ הזאת שאינם בדיוק בני הלאום היהודי.
רוב הציבור השפוי מצפה לדו ורב-שיח בממשלה, בכנסת ובוועדותיה ובתקשורת ברמה מתקבלת על הדעת, בתרבות שיח ודיבור. הציבור מצפה שבממשלה יהיה שיח ושיג פורה, שהשרים יאזינו זה לזה, גם כאשר יושבים סביב שולחן הממשלה חילוניים ודתיים, וחרדים וערבים, וימניים ושמאלנים. כולנו משלמים את שכר ראש הממשלה, מחליפו ושריהם כדי שיפעלו למעננו הציבור שר-שר במשרדו ובתחומי אחריותו.
והעיקר שכל זה ייעשה בנעימים, בנועם הליכות, באורך רוח, בהרמוניה, ולא ברעשי קומפרסור או מנסרה צורמניים. רק כך יהיו התוצאות הבנה הדדית, דיונים מקצועיים מעמיקים, מציאת פשרות אם יש צורך, ורק אז יגיע תור הפתרון ודרך הפעולה.
תנסו, זה כדאי ואפשרי.
חצי טון בסולם הצלילים יכול ליצור דיסהרמוניה, אפילו צורמת. בפוליטיקה בת ימינו היינו עדי שמיעה בעשור החולף להרבה חצאי טונים צורמים. מאז כינון הממשלה החדשה יש רושם שהצרימות מתחילות להתיישר לאקורד הרמוני
קובי גדעון - לע״מ
שלושה פעלים היו בליבת נאום ההכתרה של נשיא המדינה יצחק הרצוג: "להנמיך (את הווליום), להירגע ולהרגיע". במוסיקה קלאסית יש סימון נגינה באיטלקית SOTTO VOCE, שפירושו "להנמיך את הקול".
ועוד קצת במוסיקה: חצי טון בסולם הצלילים יכול ליצור דיסהרמוניה, אפילו צורמת. בפוליטיקה בת ימינו היינו עדי שמיעה בעשור החולף להרבה חצאי טונים צורמים. כשלושה שבועות חלפו מאז כינון הממשלה החדשה, והנה יש רושם שהצרימות מתחילות להתיישר לאקורד פחות או יותר הרמוני, נעים לאוזן. זה רושם ראשוני, והלוואי שההרמוניה תישמר.
בראיון ברדיו אמר השבוע השר לביטחון פנים, במו אוזני שמעתי, "אז טעינו, נפעל לתקן". המשטר הקודם לא טעם מעולם. עד היום, כשהליכוד באופוזיציה, איש משריו לשעבר לא יודה ש"אולי טעינו". באופוזיציה הזאת שגם היא בת כשלושה שבועות, כימי הקואליציה, השיח, רמתו וגובה הדציבלים שלו, מעידים על כך שהיא וראשה עדיין אינם מבינים מה קרה כאן בארץ. שהם, באופוזיציה, החליפו דיסקט, שהם לא פה, אלא שם.
אחרת קשה להבין מדוע שלושה שבועות בלבד אחרי כינונה, הממשלה היא "ממשלת רמייה", "ממשלה מושחתת", שריה "נוכלים", "רמאים" ו"שקרנים". ממשלה ש"בחטא נולדה" ושר המשפטים "הוא אפס". מנין הביטויים מסוג זה? ראש הממשלה ושריו הם נוכלים? רמאים? מושחתים? דווקא באופוזיציה יש מנהיג שמואשם בשוחד ומשפטו מתקיים בימים אלו.
מעקב אחר צרורות התבטאויות אלו בקרב ראשי האופוזיציה מראה שהם חוזרים על הביטויים פעמים אין ספור, בכל מיקרופון או מצלמה, וברור שזו שיטה - הכוונה היא להשתיל בקרב השומעים שהממשלה המכהנת אינה לגיטימית, וכי סופה לעבור מן העולם אם לא מחר אז מחרתיים.
לעומת זה ובניגוד לכך, בקואליציה ובממשלה, שאפשר לאהוד אותם או לא, יבול שלושה השבועות מוכיח שאפשר אחרת. שהשמיים לא נופלים כאשר הם ולא אחרים ליד ההגה. שאפשר גם להפסיד בהצבעה וסוף העולם לא מגיע. ובעיקר שאפשר להתפשר, ויש פשרות. לדוגמה: לא נדע היום מה יקרה באביתר בעתיד, אבל הנה הושגה פשרה, התושבים התפנו, לא עשו שבת באביתר, ולא ראינו מראות של שוטרי משמר הגדול וחיילי צה"ל מפנים בכוח וגוררים מתנחלת אל הנייידת. לא טוב?
יש שעקרונית אינם אוהבים פשרות, כי פשרה נראית לפעמים ככניעה. מעדיפים דעה ברורה, חדה, אחודה, מקובלת על כולם, ואחריה ביצוע נחוש. אך גם הממשל הקודם לא תמיד גילה נחישות. לא פינה את חאן אל-אחמאר, לא הצטיין באיסוף נשק אצל ערבים או בדיכוי האלימות והפשע במגזר הערבי, וגם לא הסדיר את מעמדם של ישובים הבדווים הבלתי מוכרים או של מחפשי עבודה/פליטים/מסתננים בדרום תל אביב.
בארה"ב נהוג משטר של מפלגה אחת. ארבע או שמונה שנים שולט משטר של מפלגה אחת, והאחרת ממתינה לבחירות הבאות. או חמור או פיל. לא שניהם יחד. אצלנו – קואליציות. חורשים חמור ופיל יחדיו. יש לזה היסטוריה: אנו עם בן אלפי שנות מחלוקות, חילוקי דעות, דעות קיצוניות ומתונות, איפכא מסתברא, 'זה אומר כך וזה אומר כך', כמו בסוגיה תלמודית.
איך זה עובד כבר יותר משבעים שנה? בפשרות, בפשרנויות, בהתפשרויות, בשיתופי פעולה, בממשלות חירום ובממשלות אחדות. ישבו יחד נציגי מפלגות רחוקות אלו מאלו כרחוק ממזרח ממערב, ומשלו בצוותא ועשו דברים. בממשלה הנוכחית, זו בת שלושה השבועות, אולי קצת נמתחו גבולות הפערים האידאולוגיים יותר מאשר בעבר, אבל בינתיים אין תקלות איומות ויש תקווה לשלום הממשלה, שריה ויועציה.
את נגע השיח הנלוז, האלים והבוטה אפשר למרבה הצער למצוא גם בחלקים מהתקשורת בת ימינו. בתקשורת הכתובה והמשודרת ניתן לשמוע כיצד מעוותים את שמו של אדם בכוונת תחילה כדי להשפיל, להזכיר את שמו הפרטי בלבד ללא משפחה כדי לגמד. ובכן, בית המשפט העליון איננו "הגבעה", הפרקליטות ומשרד המשפטים אינם "רחוב סלח א דין", וראשי האוצר אינם "פקידים" או "גרושניקים". מותר למתוח ביקורת על הנשיא לשעבר ראובן ריבלין, אבל הוא לא היה בשום פנים ואופן "נשיא רע".
שלא לדבר על המחלה הקשה בטלוויזיה כאשר מארחים פאנל של מרואיינים הצורחים וצועקים זה על זה ואינם מסוגלים לדבר זה אחרי זה, אלא רק זה על גבי זה. לפשרה ולפשרנות נלווה גם הצורך להימנע מהכללות, בדיבור ובכתיבה. לא כל הערבים, וגם לא כל נציגיהם ומנהיגיהם, הם "תומכי טרור". מי שתומך טרור, תוגש נגדו תלונה למשטרה והשב"כ יטפל בו.
לא כל החרדים "אוכלי חינם", יש ביניהם עובדים ואפילו משרתים בצה"ל, וחבל שאין יותר. וכדאי להיזהר מהקיצוניים, בכל מגזר, בכל מפלגה, בכל דעה ובכל קבוצה. החל משמאל קיצוני שמוציא את דיבת צה"ל וישראל לרעה בחו"ל, ועד ימין קיצוני שמתעלם מיושבי הארץ הזאת שאינם בדיוק בני הלאום היהודי.
רוב הציבור השפוי מצפה לדו ורב-שיח בממשלה, בכנסת ובוועדותיה ובתקשורת ברמה מתקבלת על הדעת, בתרבות שיח ודיבור. הציבור מצפה שבממשלה יהיה שיח ושיג פורה, שהשרים יאזינו זה לזה, גם כאשר יושבים סביב שולחן הממשלה חילוניים ודתיים, וחרדים וערבים, וימניים ושמאלנים. כולנו משלמים את שכר ראש הממשלה, מחליפו ושריהם כדי שיפעלו למעננו הציבור שר-שר במשרדו ובתחומי אחריותו.
והעיקר שכל זה ייעשה בנעימים, בנועם הליכות, באורך רוח, בהרמוניה, ולא ברעשי קומפרסור או מנסרה צורמניים. רק כך יהיו התוצאות הבנה הדדית, דיונים מקצועיים מעמיקים, מציאת פשרות אם יש צורך, ורק אז יגיע תור הפתרון ודרך הפעולה.
תנסו, זה כדאי ואפשרי.
