40 שנה למבצע "אופרה": החלום ושברו - כך רצה סדאם לפתח פצצה גרעינית כמעט עד יומו האחרון

גם לאחר הפצצת הכור באוסיראק, המשיך סדאם חוסיין במאמצים לפתח פצצה גרעינית. פסח מלובני ורפאל אופק במאמר היסטורי על מהלך שהיה יכול לשנות את פני המזרח התיכון לעד. מיוחד

ב-7 ביוני מלאו 40 שנה למבצע "אופרה", הוא המבצע בו השמיד חיל האוויר הישראלי את הכור הגרעיני "תמוז 1" שנרכש על ידי עיראק מצרפת. הכור נבנה באתר תווית'א, כ-18 ק"מ מדרום לבגדאד, ונועד למטרת הפקת פלוטוניום עבור נשק גרעיני, בו רצה המשטר העיראקי להצטייד. 

השמדת הכור הסירה איום בעל משמעות אסטרטגית מהאזור כולו, ובמיוחד מישראל, שהיתה לאורך השנים מטרה לאיומי עיראק, ובמיוחד של שליטה – צדאם חוסיין, אם כי לא הביאה להפסקת השאיפות העיראקיות להיות המדינה הראשונה להשיג נשק גרעיני.

לרגל יום השנה ה-40 למבצע, פרסמו האמריקאים ב-7 לחודש 42 מסמכים שלהם העוסקים בנושא, של ה-CIA והפעילות הדפלומטית שהיתה סביב הנושא באותם ימים. סיפור השמדת הכור היה אתגר רציני ביותר שעמד בפני המדינה, כמעט מכל ההיבטים: המודיעיני, המבצעי, האזורי והבינלאומי. היינו אז בחוזה שלום עם מצרים, וזה היה יכול לפגוע בו.

היה צריך מודיעין מדויק באשר למצב הכור והתקדמות המיזם, כדי לא לפגוע בו כשהוא כבר "חם", קרי - מתודלק בדלק גרעיני. לא היה ברור מה תהיה התגובה למעשה, באזור ובעולם, בעיקר מארצות הברית. 

הדרך ל"אוסיראק" (1981-1968)
עיראק החלה לעסוק באופן משמעותי בתחום הגרעין רק לאחר עליית הבעת' לשלטון (1968), וזאת בהתאם לתפיסת המפלגה שלפיה עיראק צריכה להפוך למדינה בעלת יכולות מדעיות וטכנולוגיות מתקדמות, ובכלל זה בתחום הגרעין, והמדינה הערבית המובילה בתחום זה. 

עוד קודם לכן, נשלחו עיראקים צעירים רבים לבריטניה כסטודנטים לפיזיקה, כג'עפר צ'יאא' ג'עפר המפורסם ואחרים, שהפכו אחר כך למובילי המיזם. בתקופת קאסם, בנו להם הסובייטים מרכז למחקר גרעיני בעיראק ובמרכזו כור מחקר קטן, בהעדיפם אותו, מסיבות מדיניות, על כור שממשל קנדי הציע להם, שעלה עליו מבחינת ביצועיו. 

כור זה, שנקרא "14 בתמוז", מדגם IRT-2000 בהספק של שני מגה ואט (מ"ו), נועד לשמש למחקר ולייצור רדיו-איזוטופים. בנייתו החלה ב-1962, והוא הופעל לראשונה ב-1968. ב-1978 שודרג, והספקו עלה לחמישה מגה ואט. 

צדאם כסגן נשיא החליט לבנות יכולת גרעינית לעיראק, והחל לפעול בנושא. טען שבמקום לעסוק במחקרים תאורטים גרידא יש לעבור למעשים, ולהקנות לעיראק יכולת בעלת חשיבות אסטרטגית. העיראקים החלו לגייס כוח אדם מקצועי וגם לרכוש פריטי ציוד שונים עבור המיזם בעיקר במערב אירופה ובארצות הברית.

הרעיון כולו התבסס על תכנית "מנהטן" של האמריקאים ממלחמת העולם השנייה, והעיראקים גם למדו את מה שהתפרסם על מיזם הגרעין הישראלי, ובסופו של דבר החליטו ב-1973 לקנות כור מחקר גדול בהספק של 40 מ"ו, ולהקים תשתיות נוספות הדרושות לתהליך ייצור הפלוטוניום. 

כל זה תחת מסווה שהדברים נועדו לכאורה לאפשר למדענים העיראקים לרכוש את הניסיון הדרוש להקמת כורי כוח גרעינים (לייצור חשמל), אותם כביכול תכננה עיראק להקים בשטחה, כאשר בפועל היא התכוונה להקים מיזם חשאי להפקת פלוטוניום לייצור נשק גרעיני, תוך הונאת הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) בווינה, ועקיפת הפיקוח שלה על המיזם.  

מי שהציע לסייע לעיראק ולצדאם אישית היה ראש ממשלת צרפת דאז, ז'אק שיראק, שהזמין אותו לצרפת ב-1974 כדי לדון בנושא, וב-1975 לקחו אותו לביקור בכור הצרפתי. למרות שלצרפתים היה ברור שמה שצדאם רוצה הוא לא כור "למטרות שלום", כי אם כזה  שיוכל לייצר בו חומר בקיע עבור פצצה גרעינית, הם חתמו איתו על חוזה ב-1976 למכירת שני כורים תמורת 450 מיליון דולר. 

הכור גדול בהם היה "אוסיריס" (Osiris) ששמו הוסב לאחר מכירתו לעיראק  ל"תמוז-1", שהיה כור מתקדם ביותר מסוגו, מדגם Materials Testing Reactor, לבחינת חומרים בסביבה רדיו-אקטיבית, בעל הספק של 40 מ"ו תרמי, וכלל את מיטב הטכנולוגיות והציוד המתקדם לאותה עת. 

הכור השני, "איזיס", היה כור מחקר קטן בהספק של 0.5 מ"ו, שנועד בעיקר להכשרת כוח אדם ולהדמיית ניסויים בכור "אוסיראק". שניהם אמורים היו להבנות באתר שנקרא תויית'א, כ-18 ק"מ מדרום לבגדאד. בנוסף רכשו העיראקים גם מספר מתקנים נוספים ומעבדות מצרפת וגם מאיטליה עבור המיזם. הצרפתים גם מכרו להם 12.5 ק"ג של אורניום 235 מועשר ברמה צבאית, שיכול היה כמעט להספיק לייצור פצצה גרעינית אחת. 

בניית הכור על ידי הצרפתים הייתה אמורה להימשך חמש שנים, אבל בדרך הבינו העיראקים שמישהו מתנכל להם, פוגע במדענים שהיו בצרפת, וגם בציוד השייך לכור (בליבה במפעל ליד טולון). החשד נפל על ישראל. ישראל ניסתה לפעול דיפלומטית יחד עם ארצות הברית, מ-1976 עד 1979, במטרה לשכנע את צרפת לבטל את העיסקה.

לחדול מסיוע למיזם, אך ללא הצלחה; גם האיראנים ניסו לשכנע את הצרפתים לא לממש את העיסקה, ואף חלה הרעה ביחסים בין שתי המדינות על רקע זה. ההנהגה הצרפתית ראתה באותה תקופה ביחסים עם משטרו של צדאם חוסיין והעולם הערבי בכלל, אינטרס בעל חשיבות לאומית מבחינתם. 

ראש ממשלת ישראל דאז, מר מנחם בגין הוטרד מאד מאפשרות של נשק גרעיני בידי מדינות ערב, עד כדי אובססיביות, והיה נחוש לפעול נגד הגרעין העיראקי, בעיקר בשל זיכרון השואה ממלחמת העולם השנייה, והחשש כבד מפני הישנותה. 
המאמצים למנוע את הקמת הכור

קהילת המודיעין בישראל החלה לעקוב אחר נושא זה כמעט מתחילתו. בעקבות מחאות של משרד החוץ לצרפת, ניסתה ממשלת צרפת לרצות את ישראל, ולשכנעה כי שיתוף הפעולה עם עיראק הוא "למטרות שלום". מערך האיסוף של אמ"ן והמוסד החל לפעול במרץ רב כדי להתמודד עם הסוגייה, ואכן מהר מאוד החל להניב פירות ומידע חשוב על המתרחש בנושא זה, ששימש את אנשי המחקר של אמ"ן בבניית תמונת המודיעין על הפרוייקט ומרכיביו. 

על פי מה שהתפרסם במקורות זרים התנהלה פעילות חשאית שיוחסה לישראל, שנועדה לפגוע במיזם, בציוד ובאנשים המעורבים בו, במטרה לסכלו באיבו. אולם, בסופו של דבר, נראה היה שלא יהיה מנוס מפגיעה בכור באמצעות תקיפה אווירית באתר בו הוא מוקם בעיראק. 

ב-22 בספטמבר 1980 פרצה מלחמת איראן-עיראק, ונראה היה שהכור הפך מטרה בעדיפות גבוהה ברשימת המטרות של חיל האוויר האיראני, כאשר שבוע ימים לאחר פרוץ המלחמה, ב-30 בחודש, תקפו מטוסי פנטום איראנים את האתר, אך לא גרמו לנזק בכור. הצרפתים וגם העיראקים היו משוכנעים שהיו אלה מטוסים ישראלים, שנצבעו לצורכי הסוואה בצבעי חיל האוויר האיראני. 

בעקבות כך תוגברו צעדי הגנה על הכור. תוגברה פריסת מערכות ההגנה האווירית והנ"מ סביבו, שכללה סולללות טילי קרקע-אוויר ניידים מדגם 6-SA (עיראקיות) ורולאנד (צרפתיות), שהובאו כדי להגן על העובדים הצרפתים באתר. כן תוגבר מערך תותחי הנ"מ במקביל. העיראקים הקימו סוללות עפר בגובה של כ-30 מ' מסביב לאתר, שנועדו לאלץ מטוסים עוינים לעלות מהגובה הנמוך בו הם טסים לגובה גבוה יותר בעת תקיפה או התקרבות, כך שאמצעי ההגנה האווירית יוכלו לגלות אותם ולפעול נגדם. 

בנוסף, הופעלו באזור האתר בלונים ממולאים בגז, מחוברים לקרקע בכבלים, כדי לחסום מעבר מטוסים מעל האתר בגבהים נמוכים. סוללות הטילים שנפרסו סביב האתר הוסתרו ע"י עצים ואמצעי הסוואה אחרים. העיראקים הפעילו גם מערכי התרעה שכללו מכ"מים ותצפיות אדם, שנפרסו באזורי הגבול ממערב, מדרום וממזרח, וחיל האוויר העיראקי גם קיים מטריה אווירית של מטוסי קרב מעל שמי האזור, מעלות השחר ועד הערב והשקיעה.  

למרות כל זאת, כשלו העיראקים בהתרעה על חדירות אוויריות עוינות לתוך המדינה מכיוון מערב. החדירה הראשונה היתה איראנית, כחודשיים לפני המבצע שלנו, ב-4 באפריל 1981. כאשר האיראנים ביצעו תקיפה נועזת על בסיס ח"א העיראקי ב-3-H, לאחר שששמונה  פנטומים שלהם עברו מסלול ארוך של כ-3,500 ק"מ מאיראן דרך צפון עיראק ומזרח סוריה, עם שני תדלוקים שבוצעו לאורך הדרך. אחד בשטח עיראקי, ותקפו את שלושת השדות שבקומפלקס של 3-H, וגרמו לנזקים רבים. 

גם כאן היתה הפתעה עיראקית מוחלטת וכמעט ללא כל תגובה במקום. כל המטוסים האיראנים חזרו בשלום. העיתוי חפף ליום השנה ה-50 להקמת חיל האוויר העיראקי. העיראקים כמובן האשימו את הסורים בשיתוף פעולה במבצע, שאפשרו למטוסים האיראנים לעבור בשטחם כדי להגיע ליעד. 

הכשלון השני היה כאמור מבצע "אופרה" הישראלי, בו הצליחו מטוסי ה-16-F של חיל האוויר הישראלי לבצע מבצע נועז זה, ולהשמיד בדיוק רב את הכור, שנמצא במרחק של למעלה מאלף ק"מ מגבולות הארץ.  לפי המקורות העיראקים מרבית הפצצות (14 מתוך 16 פצצות) פגעו במטרה. כתוצאה מכך: הכור תמוז 1 הושמד, מבלי שבניין הכור, שספג פגיעות ונזקים רבים, קרס. נגרמו נזקים גם לכור הקטן, שהיה עם דלק גרעיני, ולמרבה המזל לא דלף. 

שאר המתקנים באתר לא נפגעו. אש הנ"מ שנורתה לעבר המטוסים היתה בלתי יעילה. הסתבר לעיראקים כי גדוד הנ"מ שהיה באתר סגר כל יום את המכ"מ שלו בשעת ארוחת הערב, וכך היה בשעת התקיפה עצמה. בשל כך הוצא המג"ד להורג. על פי מקורות אלה ואחרים, נהרגו כתוצאה מהתקיפה 11 אנשים, ובכללם מהנדס/טכנאי צרפתי שנמצא בתוך הכור בעת ההפצצה. 

הנזקים הרבים בבניין הכור היו בדרגה שלא היה ניתן לתקנם. העיראקים רצו לשקם את הכור, אך הצרפתים סרבו, ולכן החליטו לחדש את המיזם בדרך אחרת – העשרת אורניום. העיראקים ראו בתקיפה זו חלק ממכלול שיתוף הפעולה בין ישראל לבין איראן, כפי שבא לידי ביטוי בפרשת איראנגייט, שנחשפה בתקשורת מאוחר יותר.

שנים לאחר המבצע המשיכו העיראקים לטעון כי מיזם הכור היה בעל אופי מדעי לצורכי שלום בלבד, ולא לצרכים צבאיים, כפי שעיראק הואשמה בעקבות ההפצצה.   

התגובה העיראקית לתקיפה
העיראקים גינו מיידית את המעשה, והגדירו אותו כמעשה נבזי ושפל, שבוצע נגד עיראק כשהיא שקועה עד צווארה במלחמה נגד איראן, וכאמור הצביעו על שיתוף הפעולה בין השתיים. עיראק הייתה משוכנעת, שישראל זכתה לסיוע מ"בפנים", בהתכוונה למומחים הצרפתים, שעסקו בהקמת הכור. צדאם הבטיח תגובה בנאומיו: "את תגובתנו על הפעולה העוינת של הציונים נדחה לעתיד. עמנו לא ישכח מעשה איבה זה". 

בשנים הבאות המשיכו העיראקים במיזמי פיתוח הטק"ק והנשק הלא קונבנציונלי שלהם, וחששו מפעולה ישראלית דומה על מתקניהם שעסקו בכך. על רקע זה אמר צדאם לחברי קונגרס אמריקאיים ב-1990: "התקפת ישראל מיוני 1981 לא תחזור, וישראל צריכה לקחת בחשבון שאם היא תתקוף יעדים בעיראק, תתקוף אותה עיראק בחזרה".

כדי להרתיע את ישראל מלתקוף, השמיע צדאם ב-1 באפריל את איומו "לייצר אש שתאכל את מחצית ישראל", ופרס את חטיבת הטילים ארוכי הטווח שלו, "אל-חוסיין", במערב עיראק. לקראת מלחמת המפרץ תכננו העיראקים לתקוף את ישראל במטוסים ובטילי קרקע-קרקע, כאשר זו אמורה להיות תקיפת נקמה, במלוא העוצמה, אבל מטוסי הקואליציה שיבשו להם את כל תוכניות חיל האוויר. הם הסתפקו בתגובה רק באמצעות הטילים. 

במהלך המלחמה שוגרו לעבר ישראל 43 טילים (הגיעו רק 39), כאשר חמישה מהם עם רש"ק מבטון, ששוגרו לעבר הכור בדימונה, מתוך כוונה שיפגעו בכיפתו. הטילים נקראו על ידם "חג'ארה אל-סג'יל" (אבן מטיט יבש), כסמל לתמיכה באינתיפאדה הפלסטינית הראשונה, שהתחוללה אז, בה הרבו הפלסטינים להשתמש באבנים. 

חידוש המיזם לאחר השמדת הכור
לאחר שהבינו שלא יוכלו להקים כור חדש, החליטו העיראקים לפנות לדרך אחרת – העשרת אורניום במספר מסלולים, ובכך להביע את נחישותם להמשיך במיזם. בתחום פיתוח צנטריפוגות להעשרת אורניום היתה לעיראקים התקדמות יפה ועמדו לפני הקמת מפעל גדול להעשרת אורניום, בעל תפוקה המתאימה לייצור פצצה גרעינית אחת לשנה. 

מלחמת המפרץ שפרצה ב-1991 בעקבות השתלטות עיראק על כווית, ופעילות ועדות הפיקוח של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א), שפעלו בעיראק בשנים הבאות, הביאו לסיום דרכו של המיזם כולו. לאחר כיבוש כווית (2 באוגוסט 1990) הורה צדאם למדעניו לבצע תכנית חרום, ולנסות ליצור מתקן גרעיני על בסיס הדלק הגרעיני שנמצא בידיו.

12.5 ק"ג של אורניום באיכות צבאית, מועשר ל-93% שקיבל מהצרפתים, ועוד 27 ק"ג של אורניום, מועשר לרמה של 80%, אותם קיבל מהרוסים בעקבות הקמת הכור הרוסי, ואותם רצו העיראקים להעשיר לרמה של 93%. במקביל נערכו לבניית הפצצה והתאמתה לטיל. היה מדובר במתקן שמשקלו כטונה, כשהמטרה היתה להרתיע את הקואליציה שהתארגנה נגדו מלפעול נגדו, ולאיים להטיל מתקן זה על ישראל. מאמץ זה נכשל גם הוא, וחלומו של צדאם להגיע לנשק גרעיני התפוגג במלחמה זו.

לסיכום: מבצע "אופרה" היה אבן דרך בדוקטרינה הישראלית בתחום של סיכול כל איום גרעיני על קיומה. למבצע הייתה גם השלכה אסטרטגית בינלאומית, מאחר והוא חידד את סוגיית אי הפצת טכנולוגיות בעלות פוטנציאל לפיתוח נשק השמדה המונית. 

אמנם הפעולה הישראלית גונתה בעולם, כולל בוושינגטון, בטענה שהתקיפה פגעה בסיכויי השלום במזרח התיכון. הביקורת נגד המבצע עדיין ממשיכה להדהד, ולפיה הכור לא התאים להפקת פלוטוניום באיכות צבאית, וכי פיקוח סבא"א היה מונע את ניצול הפלוטוניום למטרה זו. 

מנגד, יכולת גרעינית בידי עיראק ב-1990 הייתה עלולה לשנות לחלוטין את מפת האזור, על כל המשתמע מכך.

אולי יעניין אותך גם