ברק 8 – ההיסטוריה הלא כתובה

מדוע המספר 8? איזה ׳חתול שחור׳ עבר בין תעשייה אווירית לרפאל? ומהו החשש של חיל הים מפני חיילות האוויר של מצרים וסוריה? כל הפרטים במאמר מיוחד של ד״ר אייל פינקו 

ברק 8 – ההיסטוריה הלא כתובה

צילום: תעשייה אווירית

לפני מספר שבועות, הכריזה התעשייה האווירית, כי ביצעה יחד עם התעשייה הביטחונית ההודית ניסוי ירי מוצלח בהודו עם טיל היירוט מדגם ברק 8. היה זה ניסוי ירי חשוב, להוכחת יכולות הטיל, לאחר פיתוח של כמעט עשרים שנים, משותף עם חיל הים הישראלי. לטיל מדגם ברק 8, שהותקן בשנים האחרונות באחת מספינות הסער 5 של חיל הים הישראלי, היסטוריה ארוכת שנים.

החשש מפני טילים נגד ספינות 

הצורך בטיל אשר ייתן מענה הגנה אווירית כנגד כלי טיס עלה בחיל הים בסוף שנות התשעים, כשחילות הים של מצרים וסוריה הצטיידו במטוסי תקיפה, הנושאים טילים נגד כלי שיט. 

התפיסה המבצעית שהתגבשה דאז בחיל הים הייתה שקיימת עדיפות ליירט מטוס קרב הנושא מספר טילים לפני ששיגר אותם, מאשר להתמודד באמצעות מערכות הלוחמה האלקטרונית ומערכת "ברק 1" כנגד מספר טילים באוויר, ששוגרו על ידי המטוס, ומאיימים על כלי השיט.

מערכת "ברק 1" היא מערכת יירוט – טיל נגד טיל – המאפשרת הגנה נקודתית על כלי השיט מפני טילים וחימוש מגוון לטווחים קצרים יחסית של כ- 12 ק"מ. פיתוח המערכות, אשר נחשבו דאז לייחודיות מאד ביכולתן, ארך כמעט שני עשורים, בעלויות כספיות גדולות מאד.

בספינות חיל הים החלו התקנות מאמצע שנות התשעים של מערכות "ברק 1", אך לאור מגבלות תקציביות המערכות שהותקנו היו מוגבלות יחסית ביכולותיהן מהתכנון המקורי של התקנתן.מערכת "ברק 1", פותחה בהובלת התעשייה האווירית יחד עם רפאל, ונמכרה למדינות שונות ביניהן צ'ילה, הודו וסינגפור. 

ההתחלה של הברק-8

התפתחות האיום האווירי האיץ את הצורך המבצעי של חיל הים לפתח את מערכת הדור הבא של "ברק 1", שתאפשר ליירט מטוסי קרב ומסוקים בטווחים רחוקים משמעותית , לפחות פי 7, מטווח הפעולה של ה"ברק 1".

בסוף שנות התשעים, החלה מדינת ישראל לגשש אחר שותפות פוטנציאליות לפיתוח המשותף. הבחירה הראשונה הייתה סינגפור. מכיוון שסינגפור כבר הפעילה את מערכות ה"ברק 1" מכלי השיט שלה, והמספר 8 הוא מספר מזל בסינגפור, הוחלט לתת למערכת החדשה את השם "ברק 8", שם שנותר עד היום. מאמצים אלו העלו חרס, וסינגפור בחרה לרכוש טילי הגנה אווירית ארוכי טווח מדגם אסטר, תוצרת צרפת.

בישראל לא ויתרו. האיום האווירי על ספינות חיל הים גדל והתעצם עם רכש טילים נגד כלי שיט מדגם הרפון וחימוש אחר למטוסי חיל הים המצרי וטילים נגד כלי שיט למטוסי התקיפה של חיל האוויר הסורי. בחיל הים התפתח ויכוח סביב הטווח הנדרש – 70 ק"מ או 150 ק"מ. ויכוח שנסב מחד על תפיסה מבצעית ומאידך, על היכולת הפיזית מבחינת ממדים ומשקל, לשלב מערכת טילים ומכ"מ, שיאפשרו לחיל הים את המטריה האווירית הנדרשת.

גם וגם: כלי טיס וטילים

ויכוח אחר שהתפתח עם השנים בחיל הים הוא האם הטיל נדרש להתמודד רק מול כלי טיס או גם נדרש ליירט טילים. הדעות בחיל הים היו חלוקות, והשפיעו על תכן מערכת, שכלל לבסוף יכולת משולבת. בראשית שנות ה- 2000 החלה מדינת ישראל לנסות לשווק את הפרוייקט המשותף לצ'ילה, טורקיה והודו, לאחר שסינגפור סרבה לקחת חלק בפרוייקט. במבט לאחור, טוב היה שחיל הים של טורקיה החליט שלא לשתף פעולה עם ישראל בפיתוח ה"ברק 8".

בסדרה ארוכה של פגישות בהודו ובישראל, הצליחו בכירי המערכת הביטחונית ומנכ"לי רפאל והתעשייה האווירית, לשכנע את פיקוד הצבא ההודי ומשרד ההגנה ההודי להיכנס לפיתוח משותף של המערכת.

לאחר כמעט שש שנים של התלבטויות ועצירות, נחתם בינואר 2007 חוזה בין התעשייה האווירית, מובילת הפרוייקט ומשרד ההגנה ההודי על פיתוח המערכת. במהלך שנים אלו, שידעו עליות ומורדות, התעורר חשד שהתעשייה האווירית שיחדה בכירים הודים בפרוייקט "ברק 1", בהם מפקד חיל הים לשעבר, שר ההגנה לשעבר ופולטיקאים. 

חשדות אלו הופרחו לחלוטין ונמצאו כלא כלום, אך עיכבו את חתימת ההסכם על הפרוייקט ומרטו את שערות ראשיהם של בכירי התעשייה. ההסכם עם משרד הביטחון ההודי, שעמד על כ- 850 מיליון דולר, כלל נתח מסויים בפיתוח באחריות ה- DRDO, גוף המחקר והפיתוח של משרד ההגנה ההודי, יחד עם התעשייה הביטחונית המקומית. בהודו הוכרז הפרוייקט תחת השם LRSAM (Long Range Surface to Air Missle).

הוסכם כי הנתח ההודי יהיה בעיקר בפיתוח המנוע, ומספר מרכיבים נוספים, בהתאמות לצי ההודי ובייצור של מרכיבי המערכת. במסגרת החוזה הוסכם בין הצדדים, שניסוי מבצעי ראשון של הטיל יתבצע לאחר כשבע שנות פיתוח, ולאחריו יחלו התקנות המערכת.  בישראל ציפו כי באמצעות המימון ההודי לפיתוח הפרוייקט, יצליח חיל הים לרכוש לפחות שלוש מערכות, כולל מכ"מ מתקדם מדגם "אדיר" וטילים, לספינות הסער 5. וכך יצא לדרכו הפרוייקט. 

חיל הים הקים צוות פרוייקט גדול יחסית לפיתוח הטיל, מערכת הנשק והמכ"מ, אשר השתתף בהנדסת המערכת ובפיתוחה. בתחילת הדרך נוהל הפיתוח בחיל הים כשני פרוייקטים נפרדים – פיתוח מערכת הנשק וטיל "ברק 8" ופיתוח מכ"מ "אדיר". בהמשך אושר תקן לניהול אחוד של הפרוייקט, והוא נוהל על ידי סגן אלוף, תחת השם "ברק אדיר".

גם בתעשייה אווירית וברפאל הוקמו מנהלות ונאספו צוותי הפיתוח על מנת לעמוד בפרוייקט השאפתני. ראש המנהלת הראשון בתעשייה האווירית של הפרוייקט היה בועז לוי, היום מנכ"ל התעשייה האווירית.

מקרה אח"י חנית

ביולי 2006, ספינת חיל הים אח"י חנית נפגעה מול חופי בירות מטיל איראני שנורה על ידי פעילי הזרוע הימית של חיזבאללה. באח"י חנית מערכת היירוט "ברק 1" לא פעלה ולא הוכיחה עצמה כיעילה. בעקבות המקרה, פרויקט "ברק 8" כמעט ונעצר על ידי משרד ההגנה ההודי. 

משלחת ישראלית יצאה בדחיפות להודו לאחר המלחמה, להסביר להודים כיצד ייתכן שהטיל פגע בספינה, ללא שמיירט "ברק 1" הצליח לנטרל את הטיל האיראני. ההסברים על המהות האמיתית של אירוע אח"י חנית, שסיפקה ישראל, לא הוסיפו כבוד לחיל הים, אך הצליחו "לעשות את העבודה" ושכנעו את משרד ההגנה וחיל הים ההודים להמשיך בפרוייקט. 

יותר מכך, בהמשך החליט הצבא ההודי גם הוא לרכוש מערכות יירוט יבשתיות מדגם "ברק 8" לטווחים ארוכים, להגנת כוחות צבא היבשה שלו.  ב- 2009, כשלוש שנים לאחר שהחל הפרוייקט, התקבלו הזמנות מהודו לרכש מערכות וטילים נוספים עבור הצי, ומערכות LRSAM לטווח ארוך בתצורה יבשתיית עבור צבא היבשה ההודי.

קרבות בביצה הישראלית 

במהלך השנים התגלעו סכסוכים בין התעשייה האווירית לרפאל, והתעשייה האווירית החליטה לפתח את המערכות היבשתיות עבור הצבא ההודי ללא רפאל. בעוד רפאל החלה לקדם את הפתרונות שלה – מערכות "שרביט קסמים" ו"כיפת ברזל" – לתצורה ימית, והחלה לשווקם בנפרד לחילות ים כתחרות לתעשייה האווירית. 

התעשייה האווירית ביקשה לעצור את התחרות החדשה שקמה לה בתחום, ופנתה למשרד הביטחון, אך נענתה בשלילה. בהתייעצות עם משרד הביטחון, החליטו בתע״א לפתח מנוע לטיל במקביל לפיתוח המנוע ההודי, על מנת שהפיתוח ההודי, ההולך ומתעכב, לא ישפיע על הפרוייקט. 

אם בהתחלה היה זה תפקידה רפאל לפתח את המנוע, החליטה התעשייה האווירית לפתח את המנוע בתע"ש גבעון, לימים מפעל "תומר", על מנת לבטל את התלות ברפאל. שתי החברות נמצאות עד היום בתחרות הולכת וגוברת על השוק העולמי של מערכות ההגנה האווירית.

התקנה ראשונה

בשלהי 2013 הותקנה המערכת הראשונה על אוניית סער 5, וכשנה לאחר מכן החלו ניסויי הים, וסדרה של ניסויים יבשתיים, כולל ניסוי ירי ראשון בשלהי 2014. במקביל החלה התקנת המערכת הראשונה בהודו על פריגטה, ובמאי 2017 בוצע ניסוי ראשון מוצלח מהפריגטה ההודית. הניסוי המוצלח הביא לחתימתו של חוזה הצטיידות נוסף עם הצי ההודי.

ב- 2016 פרסם חיל הים לראשונה שהוא התקין על גבי ספינות הטילים שלו מערכות "כיפת ברזל", שנועדו ליירט רקטות ולהגן על התשתיות הלאומיות שבקרבת החוף ובים. אין סתירה בין התקנת מערכת "ברק 8" ו"כיפת ברזל", שכן כל אחת מהן נועדה להתמודד מול סוג אחר של איומים. כפי שחיל האוויר מפעיל מערכי הגנה אווירית שונים, כדוגמת הפטריוט, חץ, שרביט קסמים וכיפת ברזל.

באוניות הסער 6 של חיל הים משולבת מערכת "ברק אדיר" עם שני סוגי טילים, אחד לטווח ארוך (כ- 150 ק"מ) ואחד לטווח קצר יותר (כ- 75 ק"מ), יחד עם מערכת "כיפת ברזל". שילוב המערכות מאפשר לאוניות התמודדות רב שכבתית ואינטגרטיבית עם מגוון רחב של איומים, מהיבשה, מהים ומהאוויר.

איומים עדכניים על חיל הים

בשורה התחתונה, הצליח חיל הים במהלך כשני עשורים, לרכוש יכולת להגנה אווירית מפני כלי טיס. נשאלת השאלה, האם האיום האווירי עדיין רלוונטי לחיל הים. אם להתייחס לחיל הים של מצרים, הרי שהתשובה היא כן. למזלנו, לא צפויה (לפחות כרגע) מלחמה מול מצרים. 

חיל הים וחיל האוויר הסורי עסוקים עדיין בליקוק פצעיהם מהמערכה המתחוללת מזה שנים רבות במדינה, ואולי כלי הטיס שלהם יהוו איום בעתיד. מול חיזבאללה בלבנון, מערכת "ברק אדיר" בהחלט עשויה לספק לחיל הים מענה מבצעי מול מערך כלי הטיס הבלתי מאויישים של הארגון. כמו גם, מול מערך טילי החוף ים ממשפחת טילי הנור האיראניים וטילי היאחונט העל-קוליים תוצרת רוסיה שברשותו.

אולי יעניין אותך גם