דעה | תכנית ׳שער המפרץ׳ היא תעלת בלאומליך החדשה
זו לא סאטירה: על מזבח ״ניקוי״ נמל חיפה מחומרים מסוכנים רוצים לקרב אוכלוסיה אזרחית בחיפה למוקדי סיכון. דני קרוננברג מסביר מדוע אפרים קישון לא היה רחוק מהמציאות
דני קרוננברג
| 06/05/2021
תכנית ״שער המפרץ״ - באדיבות רשות מקרקעי ישראל
בימים אלו, שב ונדון עתידו של מפרץ חיפה שסובל מזיהום קשה ומסיכונים חמורים בגלל מאגרי חומרים מסוכנים. לפני מספר חודשים, הכריזה רשות מקרקעי ישראל על תוכנית "שער המפרץ" שנועדה לפנות את המפעלים המזהמים ממפרץ חיפה ולהקים במקומם שכונות מגורים ומגדלי משרדים מהודרים. בתאוריה זה נשמע נפלא, אך הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות.
מעיון בהדמיה הממוחשבת של פרויקט "שער המפרץ", רואים שכונת מגורים מודרנית ויפה. השכונה שוכנת לחוף הים התיכון, ועל מנת להוסיף לה ייחוד ואווירה של ונציה, במרכז השכונה מופיעה תעלת מים מהודרת המתחברת אל הים. את התעלה חוצים גשרים ציוריים, ולאורך גדות התעלה ניצבים מגדלי מגורים ומבני מסחר ומשרדים.
אך הדמיות לחוד ומציאות לחוד ומדובר במיקסם שווא. מי שיתעמק בתמונה, יראה בצידה הימני את המסלולים של שדה התעופה של חיפה. מגורים במרחק עשרות בודדות של מטרים ממסלול המראה אינם רעיון מוצלח במיוחד, בלשון המעטה. מתכנני התוכנית גם התעלמו ממקור סיכון גדול בהרבה - נמל המפרץ שנמצא מדרום לשדה התעופה.
בנמל ימי יש מצבורים גדולים של חומרים מסוכנים המיובאים ומיוצאים מישראל. גם על האוניות העוגנות בנמל יש גם מטענים רבים של חומרים מסוכנים שכלל אינם מיועדים לישראל. יש לזכור שעל אוניות מכולות מודרניות יש אלפי מכולות והן פוקדות נמלים רבים לאורך מסלול ההפלגה שלהן. לכן מכולות עם חומרים מסוכנים נמצאות על אוניות אלו גם כאשר האוניות עוגנות בישראל, מבלי שמטעינים או פורקים מכולות אלו בישראל.
יש להתייחס לכל אוניית מכולות, העוגנת באחד מרציפי הנמלים בישראל, כמחסן צף של חומרים מסוכנים, כל עוד לא הוכח אחרת. גם אם האונייה אינה פורקת או טוענת חומרים מסוכנים בישראל. בגלל סיבות אלו, טווחי הביטחון בין נמל למבני מגורים נמדדים בקילומטרים. חלק ניכר משטח תוכנית "שער המפרץ" נמצא בטווח מרחקי הביטחון לתקריות חומרים מסוכנים בנמל המפרץ ולכן אסור לבנות בהם שכונות מגורים ומבני משרדים.
רק כ- 120 קילומטר מצפון לחיפה, נמצאים חורבות של בנייני מגורים ומגדלי משרדים רבים בעיר ביירות, שבה לא הקפידו על שמירת מרחקי ביטחון בין נמל לאזורי מגורים של עיר. ביירות אינה הדוגמה הבודדת לחורבן שנמל גרם לעיר השוכנת לצידו. אסונות ענק מסוג זה התרחשו גם בטיאנג'ין (סין), האליפקס (קנדה) ומקומות נוספים ברחבי העולם. הופתעתי מכך שהגורמים שהכינו את תוכנית "שער המפרץ" כנראה לא בדקו את מגבלות הבנייה במיקום כה רגיש.
כאשר ראיתי בהדמיה של תוכנית "שער המפרץ" את תעלת המים שנחפרה מהים, תהיתי גם האם לא נלמדו הלקחים של הלגונה שנחפרה באילת והפכה למטרד מסריח בגלל חוסר תחלופת מים מספקת. אז נזכרתי שזו לא הפעם הראשונה שאני רואה תעלה שנחפרה מהים לתוך עיר עברית, והעיר הקודמת הייתה תל אביב. המדובר למעשה ברעיון ישן שהוצג בסרט "תעלת בלאומליך" שהתסריטאי והבימאי שלו היה הסופר והסאטיריקן אפריים קישון.
גיבור הסרט, קאזימיר בלאומליך, היה חולה רוח אשר נמלט מבית המשוגעים, גנב פטיש אוויר והתחיל לחצוב תעלת מים ברחוב אלנבי בתל אביב. איש לא ניסה לעצוב בעדו, על מנת לא להצטייר כפקיד בכיר שאינו יודע על פרויקט עירוני חשוב ומתוכנן היטב, וכך מר בלאומליך הצליח לגייס את הרשויות לסייע לו לחפור את התעלה, לאורך רחוב אלנבי עד הים.
אני סבור כי התוכניות לפינוי התעשיות ממפרץ חיפה הוכנו בחוסר מקצועיות, חוסר הבנת התחום, ותוך התבססות על תחשיבים שגויים לחלוטין לגבי ערך הקרקע למגורים ולמשרדים. בהקבלה סאטירית למציאות של ימינו, ניתן לחשוד שמר בלאומליך, במקום לחפור בעצמו תעלה מהים, הגיע לתפקיד בכיר במינהל מקרקעי ישראל או בוועדות ממלכתיות כלשהן.
ובתפקידו זה הוא מקדם תוכנית לבניית שכונת מגורים ענקית, בצמוד למסלול ההמראה של נמל התעופה ובקירבה מסוכנת לנמל המפרץ, כאשר בלב השכונה תיחפר תעלה מהים, במתכונת שהוא יזם כבר לפני שנים רבות בתל אביב. לכבודו של מר בלאומליך, אני מציע להחליף את שם התוכנית מ"תוכנית שער המפרץ" ל"תוכנית תעלת בלאומליך החדשה".
מנכ"ל רשות מקרקעי ישראל, שכנראה הבין שמדובר בתוכנית ש"לא מחזיקה מים", ושרק משוגעים יסכימו לגור במקום כזה, פעל כנדרש ועצר את התוכנית. גם ועדת המנכ"לים של משרדי הממשלה הבינה לאחרונה את המצב, ועצרה את התוכנית ההזויה הזאת, וטוב שכך. יש לקוות שכל הגורמים המעורבים בתוכנית זו והממליצים עליה כפתרון קסם לבעיות של מפרץ חיפה, יגנזו אותה ולא יציע לשלוח עשרות אלפי אנשים לגור באזורי סיכון לתקריות חומרים מסוכנים.
מזבח טיהור מפרץ חיפה
אין ספק כי יש להרחיק ממפרץ חיפה מוקדי סיכון, ולנקוט באמצעים מתאימים על מנת להפחית באופן חד את רמות הזיהום. אך לא ניתן לממן את המהלך על ידי הקמת שכונות מגורים ומגדלי משרדים בקירבה מסוכנת למוקדי סיכון בנמל המפרץ ובשדה התעופה. לא ניתן להקריב את תושבי השכונות המתוכננות על מזבח טיהור מפרץ חיפה, ובכל מקרה לא נראה שרבים ירצו לגור בצמוד למסלול המראה בשדה תעופה או בתוך אזורי הסיכון לתקרית חומרים מסוכנים בנמל המפרץ.
ברור שצריך להרחיק ממפרץ חיפה תעשיות מזהמות, אך גם לא ניתן להרחיק נמל ימי לאזור מרוחק בנגב. אפילו אם צריכת הדלקים הפחמימניים תפחת בעתיד, התנאי לסגירת התעשייה הפטרוכימית הוא הבטחת יכולת הולמת של יבוא ואיחסון של תזקיקי נפט (דלקים וחומרים חיוניים אחרים כמו זפת וכימיקלים שונים) וניתן לבצע זאת רק באמצעות נמלים ימיים. למעשה, תשתית נמלית מפותחת היא הדרך היחידה שתאפשר סגירת מפעלים מזהמים רבים בעתיד.
תשתיות לאומיות יש לתכנן בראייה ארוכת טווח (של עשרות רבות של שנים, ואפילו למעלה מ- 100 שנים) עבור הדורות הבאים. בעתיד יהיה צריך להרחיב את התשתיות הנמליות, ולכן יש להשאיר את האזור מצפון לנמל המפרץ כעתודה להתפתחות עתידית, מבלי לקרב אליו אזורים רגישים כגון מגורים. בשלב זה ניתן לנצל אזורים אלו לשימושים מתאימים ושיש בהם יתרונות יחסיים כגון תשתיות לוגיסטיות, בעיקר עבור חומרים בלתי מסוכנים.
אין מחלוקת שצריך ושניתן לעשות רבות על מנת לטהר את מפרץ חיפה ממוקדי זיהום ועל מנת להרחיק ממנו גורמי סיכון, אך תוכניות בלתי מעשיות כמו תוכנית "שער המפרץ" שמשמעותן קירוב אוכלוסייה למוקדי סיכון, רק מרחיקות אותנו ממטרה זו, כי הן חסרות ישימות ולכן בגללן מתעכבות תוכניות מעשיות בנושא.
המחבר הוא מהנדס יועץ בתחום החומרים המסוכנים, חבר ענף בטיחות נפיצים באיגוד הישראלי להנדסת בטיחות, מחבר ומתרגם ספרים ובהם "מדריך תגובות חירום בתקריות חומרים מסוכנים".
זו לא סאטירה: על מזבח ״ניקוי״ נמל חיפה מחומרים מסוכנים רוצים לקרב אוכלוסיה אזרחית בחיפה למוקדי סיכון. דני קרוננברג מסביר מדוע אפרים קישון לא היה רחוק מהמציאות
תכנית ״שער המפרץ״ - באדיבות רשות מקרקעי ישראל
בימים אלו, שב ונדון עתידו של מפרץ חיפה שסובל מזיהום קשה ומסיכונים חמורים בגלל מאגרי חומרים מסוכנים. לפני מספר חודשים, הכריזה רשות מקרקעי ישראל על תוכנית "שער המפרץ" שנועדה לפנות את המפעלים המזהמים ממפרץ חיפה ולהקים במקומם שכונות מגורים ומגדלי משרדים מהודרים. בתאוריה זה נשמע נפלא, אך הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות.
מעיון בהדמיה הממוחשבת של פרויקט "שער המפרץ", רואים שכונת מגורים מודרנית ויפה. השכונה שוכנת לחוף הים התיכון, ועל מנת להוסיף לה ייחוד ואווירה של ונציה, במרכז השכונה מופיעה תעלת מים מהודרת המתחברת אל הים. את התעלה חוצים גשרים ציוריים, ולאורך גדות התעלה ניצבים מגדלי מגורים ומבני מסחר ומשרדים.
אך הדמיות לחוד ומציאות לחוד ומדובר במיקסם שווא. מי שיתעמק בתמונה, יראה בצידה הימני את המסלולים של שדה התעופה של חיפה. מגורים במרחק עשרות בודדות של מטרים ממסלול המראה אינם רעיון מוצלח במיוחד, בלשון המעטה. מתכנני התוכנית גם התעלמו ממקור סיכון גדול בהרבה - נמל המפרץ שנמצא מדרום לשדה התעופה.
בנמל ימי יש מצבורים גדולים של חומרים מסוכנים המיובאים ומיוצאים מישראל. גם על האוניות העוגנות בנמל יש גם מטענים רבים של חומרים מסוכנים שכלל אינם מיועדים לישראל. יש לזכור שעל אוניות מכולות מודרניות יש אלפי מכולות והן פוקדות נמלים רבים לאורך מסלול ההפלגה שלהן. לכן מכולות עם חומרים מסוכנים נמצאות על אוניות אלו גם כאשר האוניות עוגנות בישראל, מבלי שמטעינים או פורקים מכולות אלו בישראל.
יש להתייחס לכל אוניית מכולות, העוגנת באחד מרציפי הנמלים בישראל, כמחסן צף של חומרים מסוכנים, כל עוד לא הוכח אחרת. גם אם האונייה אינה פורקת או טוענת חומרים מסוכנים בישראל. בגלל סיבות אלו, טווחי הביטחון בין נמל למבני מגורים נמדדים בקילומטרים. חלק ניכר משטח תוכנית "שער המפרץ" נמצא בטווח מרחקי הביטחון לתקריות חומרים מסוכנים בנמל המפרץ ולכן אסור לבנות בהם שכונות מגורים ומבני משרדים.
רק כ- 120 קילומטר מצפון לחיפה, נמצאים חורבות של בנייני מגורים ומגדלי משרדים רבים בעיר ביירות, שבה לא הקפידו על שמירת מרחקי ביטחון בין נמל לאזורי מגורים של עיר. ביירות אינה הדוגמה הבודדת לחורבן שנמל גרם לעיר השוכנת לצידו. אסונות ענק מסוג זה התרחשו גם בטיאנג'ין (סין), האליפקס (קנדה) ומקומות נוספים ברחבי העולם. הופתעתי מכך שהגורמים שהכינו את תוכנית "שער המפרץ" כנראה לא בדקו את מגבלות הבנייה במיקום כה רגיש.
כאשר ראיתי בהדמיה של תוכנית "שער המפרץ" את תעלת המים שנחפרה מהים, תהיתי גם האם לא נלמדו הלקחים של הלגונה שנחפרה באילת והפכה למטרד מסריח בגלל חוסר תחלופת מים מספקת. אז נזכרתי שזו לא הפעם הראשונה שאני רואה תעלה שנחפרה מהים לתוך עיר עברית, והעיר הקודמת הייתה תל אביב. המדובר למעשה ברעיון ישן שהוצג בסרט "תעלת בלאומליך" שהתסריטאי והבימאי שלו היה הסופר והסאטיריקן אפריים קישון.
גיבור הסרט, קאזימיר בלאומליך, היה חולה רוח אשר נמלט מבית המשוגעים, גנב פטיש אוויר והתחיל לחצוב תעלת מים ברחוב אלנבי בתל אביב. איש לא ניסה לעצוב בעדו, על מנת לא להצטייר כפקיד בכיר שאינו יודע על פרויקט עירוני חשוב ומתוכנן היטב, וכך מר בלאומליך הצליח לגייס את הרשויות לסייע לו לחפור את התעלה, לאורך רחוב אלנבי עד הים.
אני סבור כי התוכניות לפינוי התעשיות ממפרץ חיפה הוכנו בחוסר מקצועיות, חוסר הבנת התחום, ותוך התבססות על תחשיבים שגויים לחלוטין לגבי ערך הקרקע למגורים ולמשרדים. בהקבלה סאטירית למציאות של ימינו, ניתן לחשוד שמר בלאומליך, במקום לחפור בעצמו תעלה מהים, הגיע לתפקיד בכיר במינהל מקרקעי ישראל או בוועדות ממלכתיות כלשהן.
ובתפקידו זה הוא מקדם תוכנית לבניית שכונת מגורים ענקית, בצמוד למסלול ההמראה של נמל התעופה ובקירבה מסוכנת לנמל המפרץ, כאשר בלב השכונה תיחפר תעלה מהים, במתכונת שהוא יזם כבר לפני שנים רבות בתל אביב. לכבודו של מר בלאומליך, אני מציע להחליף את שם התוכנית מ"תוכנית שער המפרץ" ל"תוכנית תעלת בלאומליך החדשה".
מנכ"ל רשות מקרקעי ישראל, שכנראה הבין שמדובר בתוכנית ש"לא מחזיקה מים", ושרק משוגעים יסכימו לגור במקום כזה, פעל כנדרש ועצר את התוכנית. גם ועדת המנכ"לים של משרדי הממשלה הבינה לאחרונה את המצב, ועצרה את התוכנית ההזויה הזאת, וטוב שכך. יש לקוות שכל הגורמים המעורבים בתוכנית זו והממליצים עליה כפתרון קסם לבעיות של מפרץ חיפה, יגנזו אותה ולא יציע לשלוח עשרות אלפי אנשים לגור באזורי סיכון לתקריות חומרים מסוכנים.
מזבח טיהור מפרץ חיפה
אין ספק כי יש להרחיק ממפרץ חיפה מוקדי סיכון, ולנקוט באמצעים מתאימים על מנת להפחית באופן חד את רמות הזיהום. אך לא ניתן לממן את המהלך על ידי הקמת שכונות מגורים ומגדלי משרדים בקירבה מסוכנת למוקדי סיכון בנמל המפרץ ובשדה התעופה. לא ניתן להקריב את תושבי השכונות המתוכננות על מזבח טיהור מפרץ חיפה, ובכל מקרה לא נראה שרבים ירצו לגור בצמוד למסלול המראה בשדה תעופה או בתוך אזורי הסיכון לתקרית חומרים מסוכנים בנמל המפרץ.
ברור שצריך להרחיק ממפרץ חיפה תעשיות מזהמות, אך גם לא ניתן להרחיק נמל ימי לאזור מרוחק בנגב. אפילו אם צריכת הדלקים הפחמימניים תפחת בעתיד, התנאי לסגירת התעשייה הפטרוכימית הוא הבטחת יכולת הולמת של יבוא ואיחסון של תזקיקי נפט (דלקים וחומרים חיוניים אחרים כמו זפת וכימיקלים שונים) וניתן לבצע זאת רק באמצעות נמלים ימיים. למעשה, תשתית נמלית מפותחת היא הדרך היחידה שתאפשר סגירת מפעלים מזהמים רבים בעתיד.
תשתיות לאומיות יש לתכנן בראייה ארוכת טווח (של עשרות רבות של שנים, ואפילו למעלה מ- 100 שנים) עבור הדורות הבאים. בעתיד יהיה צריך להרחיב את התשתיות הנמליות, ולכן יש להשאיר את האזור מצפון לנמל המפרץ כעתודה להתפתחות עתידית, מבלי לקרב אליו אזורים רגישים כגון מגורים. בשלב זה ניתן לנצל אזורים אלו לשימושים מתאימים ושיש בהם יתרונות יחסיים כגון תשתיות לוגיסטיות, בעיקר עבור חומרים בלתי מסוכנים.
אין מחלוקת שצריך ושניתן לעשות רבות על מנת לטהר את מפרץ חיפה ממוקדי זיהום ועל מנת להרחיק ממנו גורמי סיכון, אך תוכניות בלתי מעשיות כמו תוכנית "שער המפרץ" שמשמעותן קירוב אוכלוסייה למוקדי סיכון, רק מרחיקות אותנו ממטרה זו, כי הן חסרות ישימות ולכן בגללן מתעכבות תוכניות מעשיות בנושא.
המחבר הוא מהנדס יועץ בתחום החומרים המסוכנים, חבר ענף בטיחות נפיצים באיגוד הישראלי להנדסת בטיחות, מחבר ומתרגם ספרים ובהם "מדריך תגובות חירום בתקריות חומרים מסוכנים".
