לזכרו של תומר שליפקוביץ ז״ל

אייל פינקו נזכר ברס״ן תומר שליפקוביץ ז״ל שנפל בעת מילוי תפקידו, ביום ד' בשבט תשס"ב (16.1.2002)

תומר שליפקוביץ ז״ל

התמונה נלקחה מאתר יזכור

תומר שליפקוביץ ז״ל

ושוב אותו היום מגיע. הפעם מעיר זרה ורחוקה. הרוח הקרירה חודרת מבעד לבגדים, מעבירה צמרמורות. רק המחשבות נותרות, הגעגוע, הכאב שלא מסתיים. גשם מטפטף בחוץ, מרטיב את המדרכות, נוגע בקצות פניי, כמו לתת לי נחמה פעוטה. ערב יום הזיכרון, שוב הוא פה, ושוב עברה שנה. זכרונות אבודים, זכרונות קיימים. העצב תמיד נשאר. תמיד נשאר כדי להזכיר, כדי לא לשכוח. 

בערב הזה מתחברים לי סיפורי המלחמות וסיפורי השואה, ששמעתי כל ילדותי. סיפורי קרבות של אבי, ממלחמת ששת הימים, ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. ולכל אלו מתחברות בראשי תמונות ממערכות בהן אני השתתפתי, ריח אבק השריפה, ריח סמטאות עזה, ריח אוויר ים, וריחות אחרים הממלאים את הריאות בשאיפות האוויר. מנסה לייצר לעצמי רשימה של כל אלו שנהרגו, כל אלו שאותם הכרתי. פרצופים, שמות, חיוכים מזדמנים, הבל פה, קצה חיוך. 

הרשימה ארוכה מדי, יותר מדי לובשי מדים. אבל בסופה אני תמיד מגיע אליו. אני תמיד נתקל בפרצוף שלו, בחיוך השובב שלו. אני תמיד חוזר בסוף רשימת המתים אליו. לפעמים אני משתדל לדחוק אותו החוצה. לפעמים אני רוצה לשים אותו בצד. לא לדבר איתו מדי פעם, לפעמים לשכוח שהוא שם, שהיה קיים. לפעמים אני אומר לו – לך, עזוב אותי לקצת. תן לי מנוחה. לפעמים אני שואל אותו איך זה קורה שגורל של שני אנשים נקשר באופן כה חזק, שלא ניתן להתירו גם כשאחד מהם הולך לעולמו. 

אבל הוא בא וחוזר, ומדבר, ומחייך. הוא בא אליי בלילות ובבוקרם של ימים שאני פוקח את עיניי. הוא מלווה אותי בדרכי החיים שלי. בדרכי החיים שלי שהשתנו ומשתנים, במהלך הקריירה שלי, בחיי האישיים. ואני מדבר איתו ככה, מנהל שיחות, מחליף עמדות, שואל מה הוא אומר על המצב, והאם הוא מכיר ויודע. ובכלל. 

ואז פעמיים בשנה הוא חוזר בעוצמה. פעם אחת בינואר ופעם נוספת בערב יום הזיכרון. ביום הזה ממש. בערב הזה בו העצב יורד ושוטף את הרחובות, בערב הזה בו הלב כואב במצב של אוטומט כמעט. בערב הזה נותרות המחשבות, על משפחתי, על ילדיי, על מורשת סביי וסבתותיי, על מורשת אבי שלחם במערכות ישראל, ועליו. על תומר.

בערב יום הזיכרון הוא חוזר בעוצמה. התמונות שלו, לפני, תוך כדי ואחרי. התמונות שלו שהוא באוטו שלי בדרך למרפאה, בתקווה שכלום לא יקרה. התמונות מחוץ לאוטו, על מגרש הכדורסל בבסיס חיפה. המגרש הריק, השומם, הרטוב ממי הגשם וסערת הגלים. התמונות שלו שם, בזרועותיי, שאני מעסה את ליבו, מקלל אותו וצועק לו, שאין סיכוי שהוא נכנע, שאין סיכוי שהוא מוותר, שאין סיכוי שהוא מת לי ככה, ככה בזרועותיי. 

ערב יום הזיכרון. אני מזכיר לעצמי את כל מכריי שנהרגו במלחמה על ביטחונה של מדינת ישראל. התמונות חולפות בראשי. ותומר שם. תומר שם להשאר. ללוות אותי עד יומי האחרון, בכל מסעות החיים. ערב יום הזיכרון. תהה נשמתו צרורה בצרור החיים. 

לזכרו של תומר באתר יזכור

אולי יעניין אותך גם

bigstock

״חוק התקשורת הדיגיטלית - פגיעה קשה בפרטיות ובהגנה על המידע של אזרחי ישראל״

ארגוני החברה האזרחית מציינים בפנייה למשרד האוצר במכתבם המשותף כי נוסף על חוק תקשורת דיגיטלית, טיוטת חוק ההסדרים כוללת נושאים נוספים בעלי השלכות על הפרטיות והגנת הסייבר של הציבור, כגון שימוש בטכנולוגיות פרטיות-מסחריות לניטור מיקום המשתמש לצורך תחבורה ציבורית והרחבת השימוש בארנקים ואמצעי תשלום דיגיטליים בתחום הפיננסים