ספר חדש חושף את החיים הפוסט טראומטיים שלאחר השירות במוצבים בלבנון

'ריחן סאנסט' מאת אסף גורדון, הוצאת כנרת, זמורה, 2021. ״הייחוד של גורדון הוא בחיבור שהוא עושה בין המבט הכאוטי על הלחימה, על יחסי הרעות, החברות והטינה של הלוחמים, לבין ההשפעה של השרות על נפש האדם״, כותב בעז זלמנוביץ בביקורת על הספר
 

ספר חדש חושף את החיים הפוסט טראומטיים שלאחר השירות במוצבים בלבנון

באדיבות הוצאת כנרת, זמורה

בשנתיים האחרונות זכתה לרנסנס ציבורי המערכה הצבאית בלבנון מהתקופה 2000-1985. לא רק אות המערכה שמשתתפיה מצפים לקבל, בעיקר כהכרה בלחימתם, אלא גם כתיבה על התקופה. מתי פרידמן כתב עוד ב-2017 - ב'דלעת - מוצב אחד בלבנון'.

ספרו של חיים הר-זהב 'לבנון - מלחמה אבודה' הוא כנראה מיוצרי המומנטום להכרה במערכה, ביחד עם קבוצת הפייסבוק 'סיפורים מלבנון - מה שקרה במוצבים'. ספרו החדש של אסף גורדון 'ריחן סאנסט' עוסק בפעילות של המוצבים בלבנון והחיים הפוסט טראומטיים שלאחר מכן. 

אסף גורדון, במאי ומפיק, שעשה כחייל שני קווים בריחן, העמיד לציבור ספר מרתק ומעניין. שאול גיבור הספר נע בין תעסוקה מבצעית של פלחה"ן (פלוגת ההנדסה) צנחנים בחורף 1999, ובין חוף הים של תל-אביב-יפו כ-15 שנים לאחר מכן. במוצב ריחן שאול הוא קצין על סף שחרור. הסיפור עוסק ביחסיו עם חייליו, הקצינים הנוספים, הגעגועים לחברה, בחששות ובחלומות לעתיד.

גורדון מתאר את הפרטים הקטנים של "הצוללות", של עמדות השמירה, של החמ"ל, של ההכנות למארבים, של פיצולי הכוחות, של המחשבות בזמן "הירידה במקום" ושל המוות והפציעות. אחרי 15 שנים, שאול הוא מדריך גלישה, אשר התנתק, כך הוא חושב, מעברו, מרכושו וכנראה גם מעתידו. הוא מנסה להתחמק מרעיו המתים ומרעיו החיים. אולם דמויות מהמוצב ומהרכסים התלולים של כסרא וג'בל רפיע, וגם מחוף הים שבות ומציפות את נשמתו, ומאיימות לנתק את הליש שכובל אותו לעברו.

הייחוד של גורדון הוא בחיבור שהוא עושה בין המבט הכאוטי על הלחימה, על יחסי הרעות, החברות והטינה של הלוחמים, לבין ההשפעה של השרות על נפש האדם. תיאוריו של גורדון דומים לתיאורי "מלחמת החפירות" במלחמת העולם הראשונה, הנתק בין המוצב המבודד, הסגור, הקוסמוס הנלחם על חייו לבין העורף שמתחיל במלון הצפון. שם עדיין מריחים את מה שמעבר לשער פטמה, וגורדון מראה כמה פעמים את נקודת המעבר הזו, ומצביע כי ריחן, דלעת, עיישה ומפקדת חטיבה מערבית בבינת ג'בל והמוצבים הנוספים הם עולמות מנותקים מהעורף.

גורדון מייצג את קבוצת החיילים והמפקדים הזוטרים, והם, בצדק, גיבורי הספר על הקשיים, הבוץ, הגריז, שעות הבדידות בשמירה, החשש והפחד ממוות, הגעגועים לחברה והכמיהה לאהבה. מבטו זועם על המפקדים המקצועיים המגולמים על ידי קובי מ"פ החה"ן שהוא לרוב מנותק מהמתרחש ביחידתו, ועל ידי אביב כוכבי.

כן, כן הרמטכ"ל בעת שהיה מפקד החטיבה המזרחית של יק"ל: "לא מוריד את העיניים ממפקד הגזרה. יש לו מבט צלול, שחצני. תכף הוא ינסה לערער אותי. להתקיל אותי עם שאלות לא צפויות. לא מפריע לי. מפקד הגזרה המזרחית של דרום לבנון נראה בול כמו שניתן לדמיין - גבוה, שיער קצוץ, עיניים בהירות, סבלני, משדר יהירות, קצת תקיפות [...] המעמד שלו ברור. הוא רגיל שמכרכרים סביבו. שמנסים להרשים אותו. משחק את המשחק של הקצינים הבכירים, יורה שאלות קצרות ומדויקות, יש עליו גינונים [...]" [עמ' 304].

רק הקצינים המקצועיים המתים זוכים להבנה ולכבוד נוסטלגי. כמו, למשל, רס"ן נדב מילוא, שנפל בקרב ומנהיגותו היא סמל. גורדון התכוון בספרו לחלוק חוויות של הלחימה בדרום לבנון והצלקות שנותרו, לחשוף רגשות, והוא עושה זאת היטב. זה ספר על לחימה, רעות, אהבה ועל האובדן והפוסט טראומה. מומלץ גם למי שלא היה בריחן או במוצב אחר בלבנון או במקומות ובזמנים אחרים. 

אולי יעניין אותך גם