דעה: הזרוע הארוכה של משהב״ט בתיקון לחוק חומרי הנפץ

ההצעה לתיקון חוק חומרי הנפץ משנה לחלוטין את מבנה הפיקוח על סיכוני נפיצים בתעשייה הביטחונית, ומקנה למשהב״ט סמכות להחליף את הרגולטורים ללא הפרעה. מאמר דעה של אבי רונן, לשעבר מנהל היחידה לרישוי מפעלים ביטחוניים

 

BIGSTOCK/Copyright: chanwity

ההצעה לתיקון חוק חומרי הנפץ עברה בקריאה ראשונה במליאת הכנסת בשבוע שלאחר הפיצוץ בנמל ביירות, בזמן בו התקשורת בחנה את החשש מפני האפשרות שאירוע דומה יתרחש גם בישראל. למעשה, במשך למעלה מעשר שנים כבר מתקיים דיון בהצעת התיקון הזו, אותה מקדמים משרד הביטחון ומשרד העבודה. מטרת ההצעה היא לשנות לחלוטין את מבנה הפיקוח על סיכוני נפיצים בתעשייה הביטחונית, למרות שהיא עוסקת לכאורה בפטור למפעלי מערכת הביטחון מחוק חומרי הנפץ לפי סעיף 22. הפטור כבר קיים בחוק, והצעת תיקון החוק הנוכחית רק מנסחת אותו מחדש.

בעיקר, בונה התיקון המוצע לחוק פתח שבאמצעותו תינתן למשרד הביטחון הסמכות להחליף בתחום זה, באופן ריכוזי וללא הפרעות, את הרגולטורים : המשרד להגנת הסביבה, שירותי הכבאות, מינהל הבטיחות במשרד העבודה ועוד.

תפקידם של הרגולטורים הוא להגן על עובדי המפעלים הביטחוניים, על המפעלים הסמוכים להם ועל הסביבה והשכנים, מפני סיכוני התעשייה הביטחונית, הנובעים מכך שהיא מחזיקה בכמות העיקרית של חומרי נפץ במדינה וכמות נכבדה של אמוניום חנקתי (אמוניום ניטראט).

ובכן, משרד הביטחון מעוניין לשחרר את הרגולטורים הקבועים בחוק מהמחויבות המטרידה למלא את תפקידם! לכן משרד העבודה מקדם את התיקון המוצע לחוק, והמשרדים האחרים מסכימים בשתיקה לתהליך זה, הצפוי לשחררם מאחריותם למפעלים אלו.

מה יכול לתרום, לכאורה, להצלחת המהלך?

קיים מתאם גבוה בין מעמד משרד הביטחון, הן כבעלים של חלק מהמפעלים הביטחוניים והן כלקוח של אותם מפעלים על האינטרסים הנובעים מכך, לבין ריכוז הרגולציה בידיו. אנחנו אמורים להניח, כי משרד הביטחון יעדיף תמיד את הבטיחות במפעלים הביטחוניים ואת ההגנה על הסביבה מפני אותם מפעלים, למרות השפעת עלות הרגולציה על תקציב הביטחון.

עלינו להניח, כי יקל על משרד הביטחון לשפר את המניעה בהיותו הבעלים של מרבית התעשייה הביטחונית ("השר הממונה"), עם קשר ישיר בין תקציב משרד הביטחון לבין תקציבי החברות הללו. משרד הביטחון הוא גם המפעיל הישיר של כל "יחידות הסמך" עתירות הנפיצים, אשר עובדיהן הם עובדים ישירים של גופי המשרד ותקציבן מובנה בתוך תקציב הביטחון. וכמובן: משרד הביטחון הוא הלקוח המרכזי של יתר התעשיות הביטחוניות.

היינו מצפים שהמשרד לא יסכן את עובדי המפעלים הביטחוניים ואת עובדי מפעלי התעשייה הסמוכים, וכי ימנע פגיעת נפיצים במוקדי חומרים מסוכנים ובשכנים המתגוררים בקרבת המפעלים. לכאורה עלינו להיות שבעי רצון, מכך שמשרד הביטחון הידוע ביכולותיו בתחום הנפיצים, יעמיד את מיטב מומחי מפא"ת וסקטור יצור הנפיצים הביטחוני למניעה הנדרשת של אירועי נפיצים, בכפיפות ישירה לשר או למנכ"ל. זאת, למרות המבנה הארגוני הנוכחי שבו מרכז הנושא במשרד הביטחון אינו מנכ"ל ואינו משנה למנכ"ל, אלא עובד מוכשר בדרג הבינוני, בדרגה נמוכה משמעותית מראשי היחידות שעניינן רכש ביטחוני (מנה"ר), סיוע לתעשייה הביטחונית במכירה ושווק בחו"ל (סיב"ט) ומפא"ת.

ניתן לחשוש כי אלו הנמצאים מעל אותו עובד המוכשר בהיררכיה של משרד הביטחון יוכלו להשפיע על פעולותיו לפי רצונם. מה גם שהעובד  אינו מומחה בנפיצים והוא מסתייע ביועץ (התלוי במכרז), הנצמד למסמכים שתוכנם רחוק מהגדרה של "מיטב הידע והטכנולוגיה", כפי שנדרש בתקנות המפעלים המסוכנים.

היינו רוצים להאמין, כי משרד הביטחון יפעל בפתיחות ובשקיפות מול כל האזרחים וישתמש במודלים המתקדמים ביותר למניעת סיכוני נפיצים בהתאמה לחוק החומרים המסוכנים בישראל, להמלצות האו״ם (IATG), להוראות אירופאיות ולהוראות נאט״ו תוך יישום תקנים מתקדמים, שיוצגו לכל באינטרנט ותוך הקפדה יתרה על עמידה בהם. היינו מקוים, כי המשרד לא יקבע הוראות חסויות וסותרות למסמכים אלו (ראו "מדריך משהב"ט 4145"). היינו מצפים, כי משרד הביטחון יפרסם את הוראותיו בתקנות או לפחות כ"הוראת משרד הביטחון – המ"ב", הגם שב-50 השנים האחרונות, למרות אחריותו הישירה כבעלים ולקוח, לא עשה דבר מאלה. חשוב לנו לדעת, כי משרד הביטחון לא יאפשר למפקדים בכירים או למנהלי מפעלים לאשר חריגות מהוראותיו ומהוראות החוק בתחומי הבטיחות והסביבה.

אפשר לנסות לאמוד את ההצלחה הצפויה של הציפיות הללו על פי התנהלות משרד הביטחון עד כה:

בשנת 1975 התרחש פיצוץ עז במפעל ביטחוני (באותה עת יחידת סמך של משרד הביטחון), בו נפצעו 32 בני אדם ברמת השרון ונגרם נזק רב לרכוש. סביר היה להניח כי משרד הביטחון, האמור על הפקת לקחים, ילמד מזה משהו. ואולם, כנראה שלא נלמד הלקח, שכן ב-10 למאי 1979 התרחשו 2 פיצוצים במפעל ביטחוני במרכז הארץ (יחידת סמך), בהם נהרג עובד אחד ונפצעו 21 תושבי רמת השרון. כ-2,000 דירות וחנויות ניזוקו, אספקת החשמל הופסקה ומאות תושבים נכנסו למקלטים. שוב יש להניח כי משרד הביטחון, האמון על הפקת לקחים, עשה זאת, לקח אחריות וארגן מחדש את המערכות.

אך למרבה הצער, בשנים 1985-1995 התרחשו 54 אירועי נפיצים גדולים במערכת הביטחון ברחבי הארץ. דו"ח מיוחד וחסוי מתאר הרוגים, פצועים, נזק לרכוש ולסביבה. האם הפעם הופרו לקחים? מומשה אחריות? נעשתה היערכות?

כנראה שלא. ב-30 ביולי 1992 התרחשו שני פיצוצים במפעל ביטחוני במרכז הארץ ("אסון נוף ים"), בהם נהרגו שני בני אדם נפצעו 66 ונגרם נזק כבד למפעל ולסביבתו. התפוצצות עשרות טונות של חומרי נפץ החריבה את מרבית מבני המפעל. גושי בטון ואבנים הומטרו למרחק רב ופגעו במאות מבנים ביישובים סמוכים למפעל. גלי הדף גרמו להתנפצות זכוכיות חלונות במרחק רב מאתר התאונה ואף בתל אביב. ההרוגים וחלק מהפצועים היו עובדי המפעל (זה כנראה מותר), ויתר הפצועים היו תושבי היישובים השכנים. הטיפול בנזקים הסביבתיים נמשך שנים רבות.

בדו"ח בלתי מסווג של מפקח עבודה ראשי, שהיה שותף ל"וועדת בירור אשר בדקה את הפיצוץ בנוף ים...", הוא מציין כי "אנו (משרד העבודה) מאמצים את דו"ח בירור האירוע על כל חלקיו... אנו תומכים בהמלצת הועדה להקים גוף במשרד הביטחון, אשר יפקח על הטיפול בחומרי נפץ במערכת הביטחון.  לדעתנו, תפקידו הראשון של הגוף שיוקם יהיה לערוך רביזיה של כללי הבטיחות הנוגעים לבניית מחסנים לאחסון חומרי נפץ, תוך סיווג חומרי נפץ לפי דרגות הסיכון וקביעת מרחקי הבטיחות המותרים בין המחסנים בהתחשב באפשרות של היווצרות פיצוצים סימפטתיים וכן מרחקי בטיחות בפני השפעת הדף אוויר על המבנים הפנים מפעליים מחד ומבני ציבור ומגורים מחוץ לגדר המפעל מאידך גיסא".

ניתן היה לצפות ממשרד הבטחון שמתוקף אחריותו הישירה, לאור הלקחים שצבר מאירועים קודמים ובזכות האיכות הארגונית המיוחסת לו, כבר יהיה גוף כזה שימנע את הנפגעים והנזקים, ללא צורך בחקיקה אלא מתוקף האחריות שלה אנו מצפים מבעלים של כל מפעל או רשת מפעלים, לנקוט בכל הצעדים הנדרשים למניעה. אבל מוטב מאוחר מאשר בכלל לא. לכן, לאור הלקחים ודו"ח הבירור, ניתן היה להאמין שנעשתה היערכות בהתאם לסיכום הוועדה שמינה שר הביטחון.

אך על פי העיתונות (הארץ, 19.1.1996) התרחשו במפעלי התעשייה הביטחונית העוסקת בנפיצים לפחות 1441 תאונות בשנים 1992-1994, ובמאי 1994 הייתה תאונה קשה במפעל ביטחוני בדרום הארץ , שבה נפצעו 4 עובדים.

לאחר אסון נוף ים החליטה הממשלה על הקמת היחידה לרישוי מפעלים ביטחוניים, אשר פעלה החל משנת 1997 והצליחה, באמצעות שיתוף פעולה בין כל משרדי הממשלה, להפחית באופן דרמטי את חומרת תוצאות תאונות הנפיצים (דרכם של נפיצים להתפוצץ ולהפתיע).

התיקון המוצע לחוק יביא בהדרגה לביטול פעילות היחידה לרישוי מפעלים ביטחוניים.

גם מבקר המדינה נדרש לנושא, ובניגוד לציפיות פרסם שורת דוחות ובהם ממצאים קשים בתחום הסביבתי הקשור בנפיצים ובסביבה - דוחות מבקר המדינה 1995, 2004 (55א'), 2005 (56ב'), 2010 (60א', 2013 (63ב'), 2014 (64ב') בנושאי בטיחות והגנת הסביבה בתעשייה הביטחונית.

ראוי להתבונן לפחות בדוח 64 ב', המתאר כיצד מנע משרד הביטחון השלמת סקר סביבתי וטיפול סביבתי במחנה של צה"ל שלאחר פינויו הותיר קרקעות מזוהמות, וכיצד דחף המשרד להטיל את האחריות לכך על אחת התעשיות הביטחוניות, שעמדה מולו וסירבה לשתף פעולה עם גישתו האנטי סביבתית.

ובכן, ישפוט הקורא לאן יוביל אותנו התיקון המוצע לחוק חומרי הנפץ, אם חלילה ישתנה החוק לפי התיקון. מה שברור הוא, שכל מידע על כך יהפוך לרגיש וסודי, ואם לא יודעים, זה לא כואב.

 

מאת אבי רונן, לשעבר מנהל היחידה לרישוי מפעלים ביטחוניים (2001-2017)

אולי יעניין אותך גם