כך הצליחו איראן וחיזבאללה לסלק את הצבאות הזרים מלבנון

שיתוף פעולה במשך מספר עשורים בין איראן למיליציות לבנוניות הצליח להוציא כוחות זרים מלבנון. את הכוח הרב-לאומי ב-1984, את צה"ל במאי 2000 ואת הצבא הסורי, באפריל 2005 – חלק ראשון

בימים אלה אנו מציינים עשרים שנה ליציאת צה"ל מלבנון, במאי 2000. חמש שנים לאחר מכן, באפריל 2005, יצא צבא אחר מלבנון וחזר לביתו ולמחנותיו – הצבא הסורי, אשר השתלט על לבנון במחצית 1976, ושלט בה 29 שנים. מהלך שהתבצע על ידי הנשיא חאפז אל-אסד, שניצל את מלחמת האזרחים שפרצה בלבנון ב-1975, ובתואנה שהוא בא להשכין שלום, סדר וביטחון הכניס את צבאו לתוך "הביצה" הלבנונית. בנו, בשאר, סיים פרשה זו בשל אילוץ, ולא מתוך בחירה חופשית.

עוד קודם לכן נאלצו ארצות הברית וצרפת להוציא את כוחותיהן מארץ הארזים, אליה הגיעו במסגרת כוח רב-לאומי שהקים האו"ם באוגוסט 1982, כדי לפקח על יישום הסכם הפינוי של הכוחות הפלסטינים מבירות, ולסייע לממשלת לבנון ולצבאה לייצב את המצב באזור. הכוח, הגיע בספטמבר 1982, לאחר רצח הנשיא הנבחר בשיר ג'ומייל, והטבח שבוצע בעקבות כך במחנות הפליטים הפלסטינים, צברה ושתילה, כלל גם חיילים איטלקיים, ובתחילת 1983 הצטרפו אליו גם חיילים בריטים. חיילי הכוח התמקמו במספר בסיסים בסביבות שדה התעופה הבינלאומי של בירות, ובמערב העיר. 

מי שגרם להוצאת הכוחות הזרים השונים מלבנון, ובכלל זה צה"ל, היה ארגון חיזבאללה, שפעל באכוונתה, בתמיכתה ובסיועה של איראן, והפך לנציגה הבלעדי של איראן במדינה זו. 

תחילת השמונים: סילוק הכוח הרב-לאומי

זמן מה לאחר הגעת הכוח הרב-לאומי ללבנון, החלו גורמים חמושים, לתקוף אותו. התקפות אלה הגיעו לשיאן בפיגוע מכונית תופת בשגרירות האמריקאית בבירות ב-18 באפריל 1983, בו נהרגו 63 אנשים. ההתקפות נמשכו גם לאחר מכן, וכללו הפגזות על בסיסי הכוח בבירות, שגרמו גם אבדות.

השיא היה שני פיגועים שבוצעו במקביל על ידי החדרת מכוניות תופת בבוקר ה-23 באוקטובר 1983, למתחמי המגורים של כוח הנחתים האמריקאי ושל הכוח הצרפתי בבירות. כתוצאה מכך נהרגו במתחם הכוח האמריקאי 241 חיילים, מרביתם נחתים, ו-128 אחרים נפצעו. בפיגוע במתחם הצרפתי, שהתרחש מספר דקות מאוחר יותר, נהרגו 58 חיילים צרפתיים ושישה אזרחים לבנונים. 15 אנשים נוספים נפצעו. עבור האמריקאים היה זה מחיר הדמים הקשה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, ועבור הצרפתים – מאז סיום מלחמת אלג'יריה.

פיגועים אלה השיגו את מטרת מבצעיהם, ובעקבותיהם, ובשל החרפת המצב הבטחוני בלבנון, החליטו שלושת המדינות – ארצות הברית, צרפת ואיטליה, להוציא את כוחותיהן מלבנון (פברואר-מרץ 1984). היה זה הישג ראשון לאיראן ולבעלי בריתה השיעים, ארגון חיזבאללה, של סילוק כוחות זרים מלבנון.

בית משפט אמריקאי קבע במאי 2003, כי הפיגוע בכוחות המרינס בבירות אושר על ידי בכירי ההנהגה האיראנים, ובהם ח'ומייני והנשיא רפסנג'אני. על פי מקורות שונים, הנהג המתאבד היה איראני, איש משמרות המהפכה. על פי אחת העדויות, הצליחו גורמים אמריקנים ליירט בסוף ספטמבר 1983 הנחיות ששלח המודיעין האיראני לשגריר האיראני בסוריה, שהיה צינור הקשר לחיזבאללה, "לבצע פעולה אדירה נגד המארינס בשדה התעופה בבירות". על פי מקור נגיש, ארבע שנים לאחר מכן התרברב שר משמרות המהפכה האיראני, מוחסן רפיק דוסת, כי "ט.נ.ט. ואידיאולוגיה שסיפקה איראן, שלחו 400 קצינים, מש"קים וחיילים במפקדת המרינס לגהינום". 

מי שמילא תפקיד מפתח בארועים אלה מטעם חיזבאללה, היה איש המבצעים הבכיר של הארגון, עמאד מורניה, שפעל בקשר הדוק עם האיראנים. על פי מקורות אמריקאים, סייעו אנשי משמרות המהפכה ששהו בבקאע בלבנון, בראשות מפקדם מוסטפא מוחמד נג'אר. לימים שר ההגנה האיראני. הוא עזר בתכנון, באימון אנשי החיזבאללה, באספקת חומרי הנפץ ובסיוע מבצעי לפיגועים אלה ואחרים, שבוצעו על ידם נגד יעדים אמריקאים ואחרים בהמשך הדרך, וגרמו לקרבנות בנפש.  

המעורבות האיראנית 

מלחמת לבנון הראשונה (מבצע "שלום הגליל") הביאה להופעת גורם חדש באזור הקרוב אלינו – משמרות המהפכה האיראניים, שתקעו מאז יתד בסוריה ובלבנון. עם תחילת המבצע, והתקדמות כוחות צה"ל לבירות, עלה בטהרן הרעיון לשלוח "מתנדבים" איראנים על נשקם, כדי שיילחמו לצד הכוחות הפלסטינים. ח'ומיני עצמו הורה למפקד משמרות המהפכה, מוחסן רדאא'י, לשלוח את כוחותיו ללבנון, כדי שילחמו בכוחות הישראלים והאמריקאים הפועלים שם. 

ח'אמנאי הודיע לשגריר הפלסטיני בטהרן על מוכנות ארצו לשלוח ללבנון 40 אלף לוחמים על נשקם, ולפי גרסה אחרת - 100 אלף לוחמים, כאשר רק בעיר קום "התנדבו" כ-30 אלף איש. באותה עת התנהלה המלחמה בין עיראק לאיראן, ועיראק, שיזמה את ההתנקשות בשגריר ארגוב בלונדון, כדי ליצור מלחמה חדשה באזור, וכך להביא לסיום המלחמה בה הסתבכה, אף הודיעה לאיראנים על מוכנותה לסיימה, במידה ואיראן תשלח כוחות להלחם לצד הפלסטינים. 

בתחילה הגיעו לבקאע בלבנון 2,500-1,500 מאנשי "משמרות המהפכה", כדי לקחת חלק בלחימה, אך מהר מאוד עצרו האיראנים את המהלך, בעיקר בשל התנגדות תורכיה למעבר המטוסים האיראנים מעל תחומה, וגם ח'ומייני הבין ואף אמר בנאום, שהמלחמה בלבנון נועדה להציל את עיראק, ולהביא להסטת תשומת הלב הבינלאומית מהתוקפנות העיראקית נגד המהפכה האסלאמית באיראן, ולכן עצר את המהלך. הכוח שהגיע קבע עובדה בשטח, ותקע את היתד הראשונה של הנוכחות האיראנית בלבנון. 

מה שכוח זה הביא עימו ללבנון, היו רעיונות מבצעיים, שיטות לחימה, ונשק ואמצעים, אותם הפעילו האיראנים בלוחמת גרילה שניהלו מאחורי קווי האויב בתוך עיראק, במהלך המלחמה בין שתי המדינות. האיראנים החדירו חוליות לשטח, ביצעו מארבים לאורך צירים, והפעילו מטעני נפץ, אותם פיתחו וייצרו. טקטיקה זו יצרה כאבי ראש לא מעטים לעיראקים לאורך המלחמה, אך הצליחה יותר, לאחר המלחמה ב-1991, ובמיוחד לאחר כיבוש עיראק ב-2003 על ידי הקואליציה, בהובלת ארצות הברית. האיראנים גם הביאו עימם ללבנון דבר חשוב מאוד - את רעיון המתאבדים. 

מי שזכה לפרסום רב על הצלחותיו במבצעים אלה מעבר לקווי העיראקים היה קאסם סולימאני, שנלחם אז בחזית ח'וזיסטאן במסגרת משמרות המהפכה, ולימים מפקד גיס אל-קודס, שנטל חלק בפעילויות רבות בלבנון, כמו גם במדינות אחרות באזור. לידו פעלה דמות בולטת נוספת, לימים הגנרל אחמד פורוזנדה, שפעל גם הוא במסגרת משמרות המהפכה וכוח אל-קודס, ממפקדה באהואז, בירת חוזיסטאן, שייעודה היה ליצור אנדרלמוסיה בעורף העיראקי בתקופת המלחמה, בעיקר בדרום עיראק. יחידות דומות פעלו גם בגזרות אחרות לאורך הגבול עם עיראק.

על פי המקורות, הקים כוח משמרות המהפכה שהגיע מסוריה ללבנון, שני בסיסי הדרכה, להקניית שיטות הלחימה שלו והאמצעים שברשותו ללוחמים השיעים בלבנון. האחד בזבדאני, שבסוריה, בקרבת הגבול עם לבנון, והשני בבעל בכ, שבבקאע הלבנוני. במקביל החלו האיראנים בהקמת ארגון שיעי חדש בלבנון – חיזבאללה, מפלגת האל, וזאת בברכתו של ח'ומייני, עימו נפגשו מנהיגי התנועה החדשה ב-1982 בטהרן. מי שנטל חלק בכל פעילויות הארגון, ובהחלטות שקיבל, היו השגריר האיראני בדמשק, עלי אכבר מוחתשמי, ומפקד משמרות המהפכה בלבנון וגם השגרירות האיראנית בביירות. 

חיזבאללה גם הפך חבר במועצה העליונה של המהפכה האסלאמית, שהוקמה בטהרן ב-1981, לצד ארגונים שיעים פרו-איראנים אחרים ממדינות האזור. בשטח גדל מספר הבסיסים להדרכת לוחמים שיעים – שניים בלבנון בבעל בכ, שניים בסוריה – בסת זינב ובזבדאני, ועוד ארבעה באיראן. 

לאחר הקמתו קבע לעצמו חיזבאללה שתי מטרות עיקריות: האחת, סיוע בהפצת רעיונות המהפכה האסלאמית בלבנון, בשל ראייתו את עצמו כחלק מהמהפכה האסלאמית באיראן, והשנייה, פגיעה במדינות המסייעות לעיראק במלחמתה נגד איראן - צרפת, ארצות הברית, ערב הסעודית וכווית. מכאן החלו הפיגועים נגד יעדים הקשורים והשייכים למדינות אלה, ובכללם השגרירות האמריקאית בבירות, הכוח הרב-לאומי ואחרים, כולל על אדמת ערב הסעודית וכווית.

לאחר הפיגוע בכוחות המרינס האמריקאים ובכוח הצרפתי בבירות, שלח הארגון ב-29 באוקטובר, אגרות ברכה לח'ומייני ולמועצת ההגנה העליונה של המהפכה האסלאמית, על נצחונם הגדול של המוסלמים בארועים אלה. 

סילוק צה"ל מלבנון

אחת המשימות של מנהיגי חיזבאללה היתה לחימה נגד הכיבוש הישראלי בלבנון. הביטוי הראשון לכך היה הפיגוע בבניין הממשל בצור, ב-11 בנובמבר 1982, שהתבצע גם הוא על ידי מתאבד שיעי צעיר, בשם אחמד קציר מהכפר דיר קאנון אל-נהר, שמצפון-מזרח לצור, שהתפוצץ במתחם עם מכונית תופת. בפיגוע זה נהרגו 91 אנשים, מהם 76 ישראלים, חיילי צה"ל, שוטרי מג"ב ואנשי שב"כ, וגם 15 עצירים לבנונים, שנמצאו בבניין. היה זה מבצע ההתאבדות הראשון של חיזבאללה נגד כוחותינו בלבנון, ועל פי דברי סולימאני בארוע לזכרו של מורניה ב-2018, מורניה היה אחד ממתכנניו. בחיזבאללה חוגגים עד היום את הארוע ביום החלל (השהיד) בכפרו של המתאבד. האיראנים קראו על שמו רחוב בטהראן.

מזכ"ל חיזבאללה חשף בנאום ב-11 בנובמבר 2013, כי מבצע זה היה תחילתו של ניצחון גורמי ההתנגדות, שכן בעקבותיו התבצעו מבצעים נוספים על ידי מתאבדים משורות חיזבאללה, אמל, וכוחות התנגדות אחרים. אלו גרמו אבדות רבות לאויב הישראלי, וגרמו לתבוסת הכיבוש הישראלי בלבנון, ולנצחון הברור בשנת 2000. לדבריו, פעלה ההתנגדות מתוך התחייבות למנהיגים ח'ומייני וח'אמנאי, שנתנו לגיטמציה להלחם באויב הישראלי, ולבצע נגדו פעולות התאבדות. 

חיזבאללה הזדהה הזדהות מוחלטת עם איראן, שהביאה להקמתו, ודובר התנועה אף טבע את המשפט: "אנחנו לא חלק מאיראן, אנחנו איראן בתוך לבנון, ולבנון בתוך איראן". ואכן איראן דאגה לטפח את הארגון, ולסייע לו בכל תחום, מדיני, כלכלי וכספי, חברתי, תקשורתי וצבאי, והודיעה כי היא תומכת בשחרור השטחים הלבנונים שנכבשו ב-1982, עד לפינוי צה"ל מלבנון. ח'אמנאי אף הצהיר כי "הסיוע לחיזבאללה והתמיכה המדינית בו הוא חובה תורתית ומהפכנית". 

הסיוע האיראני לחיזבאללה בלחימתו נגד ישראל מתחלק לשתי תקופות. הראשונה, בשנים 1988-1982, בהן נמצאה איראן בעיצומה של המלחמה נגד עיראק. למרות זאת, פעלה כדי לחזק את חיזבאללה, כדי שיהפוך לזרוע מבצעית נאמנה לה בלבנון, והזרימה אמל"ח רב למחסניו, הדריכה את אנשיו בלבנון ובאיראן, והפכה אותו לגוף צבאי משמעותי על אדמת לבנון. איראן גם סייעה לחיזבאללה להקים אמצעי תקשורת משלו, ואף לחצה על הנשיא חאפז אל-אסד, שיתערב אצל ממשלת לבנון בנושא, ואכן זו אישרה לארגון להפעיל את ערוץ הטלוויזיה "אל-מנאר", את רדיו "אל-נור" והעיתון "אל-אנתקאד" (ביקורת). 

בראיון שנתן נצראללה בפברואר השנה לערוץ הטלוויזיה האיראני הרשמי, הוא ציין כי לאחר בלימת כוחות צה"ל בלבנון ב-1982, שונתה משימת הכוח האיראני בלבנון, מהגנה לסיוע בהקמת כוח בתוך לבנון, קרי חיזבאללה, שיילחם ויתעמת עם ישראל. האחראי על הקמת הארגון, תכנון מבצעיו והוצאתם לפועל היה עמאד מורנייה, אותו שיבח סולימאני והילל בארוע שהתקיים בטהראן בפברואר 2018, במלאת עשור לחיסולו. 

סולימאני, שהכיר את מורניה היטב משיתוף הפעולה ביניהם, ציין שהוא היה הרוח החיה בהקמת חיזבאללה, ובלחימתו נגד ישראל, עד לסילוק כוחותיה מלבנון. לדבריו, מורניה היה מומחה לא רק ללוחמת גרילה, כי אם גם למלחמות מסוג אחר. הוא היה איש ההפתעות, וידע ליצור כאלה לאויב. הוא נטל חלק בתכנון הפיגוע בבית הממשל בצור, חשף את פעילות הכטב"מים הישראליים בלבנון, ותכנן את מארב אנצאריה (ארוע אסון השייטת, ספטמבר 1997). הוא זה ששבר את מחסום הפחד בלבנון מישראל ופגע בכוחותיה, והיה תמיד נוכח בשטח כדי לעקוב מקרוב אחר התנהלות הפעולות הצבאיות. רבים ממפקדי חיזבאללה וההתנגדות הוכשרו על ידו. 

גיס אל-קודס

התקופה השנייה היא מסיום המלחמה נגד עיראק ועד לפינוי צה"ל מלבנון. בתקופה זו בולטת המעורבות האיראנית במלחמה נגד ישראל בלבנון, בעיקר מאז 1998, עם הופעת קאסם סולימאני בשטח, לאחר שהתמנה למפקד גיס אל-קודס, והפך לבעל בריתם של נצראללה ומורנייה, ולשותף פעיל במלחמתם. על פי המקורות, בשנים הראשונות לתפקידו זה, השקיע סולימאני מאמצים רבים כדי לסייע לחיזבאללה במלחמתו נגד צה"ל והכיבוש הישראלי, ויחד עם עמאד מורנייה, הוביל מערכת גרילה מתוחכמת, ששילבה מארבים ומתאבדים, חיסול ממוקד של קציני צה"ל בכירים והתקפות על עמדות ישראליות, וכן על צד"ל. 

בסופו של דבר הוא הצליח להשיג את הניצחון עם נסיגת צה"ל מדרום לבנון ב-2000. נצארללה אכן הגדיר אותו, בנאום שנשא לאחר חיסולו בינואר השנה, כי הוא "היה שותף לניצחון במלחמה נגד ישראל בשנת 2000, וכי הוא נכח בכל זירת לחימה ובקו העימות הראשון. כך היה במבצע "ענבי זעם", וכך לאורך כל הלחימה בדרום לבנון". עוד הוסיף, כי "מאחר וכוחות חיזבאללה נכנסו למלחמת התשה נגד ישראל, היה צורך להסתייע בידע הצבאי הרב של סולימאני, ובמעורבותו האישית, מאחר והוא הבין את הבעיות לעומקן, והיה איש ביטחון במלוא מובן המילה".

סה"כ איבד חיזבאללה במלחמה זו נגד צה"ל 1,281 הרוגים, כולל מזכ"ל הארגון, עבאס מוסאווי, ונזקים רבים וכבדים שנגרמו לכלכלת לבנון. בכך לא הסתיים הדבר, ושיתוף הפעולה בין איראן לחיזבאללה התבטא גם ביציאת הצבא הסורי מלבנון באפריל 2005, וגם במלחמת לבנון השנייה, ביולי 2006, ועל כך במאמר הבא. 

אולי יעניין אותך גם