תפיסת הביטחון של ישראל בעידן הסייבר והאסימטריות
ספרו של דוד (צ'ק) פרייליך, לשעבר סגן ראש המטה לביטחון לאומי, מציע גישה סדורה לתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל. הוא מתייחס למענה הצבאי אך גם לאיומי הדה-לגיטימציה. פרקים נכבדים מקדיש פרייליך למסקנות והמלצות. ביקורת ספרים
אפרים לפיד
| 11/01/2020
צילום: דובר צה"ל
תפיסת הביטחון של ישראל – אסטרטגיה חדשה לעידן של תמורות, מאת דוד (צ'ק) פרייליך, הוצאת מערכות ומודן, 2019
כשבן גוריון בחן את המצב הביטחוני בתקופת היישוב העברי הוא גיבש תכנית פעולה בהתבסס על "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי, על אף היריבות הפוליטית ביניהם. נקודת המוצא הייתה כי הסכסוך עם הערבים יהיה ארוך, ושום צד לא יוותר מרצונו הטוב על אדמת ארץ ישראל. אסטרטגיית הביטחון של ישראל, כפי שמוצגת בכתביו ובמעשיו של דוד בן-גוריון (בעיקר בהחלטת הממשלה מאוקטובר 1953), כללה חמישה יסודות: יתרון איכותי קונבנציונלי, דימוי הרתעה גרעינית, יחסים מיוחדים עם מעצמה (צרפת, ארצות הברית), עליונות טכנולוגית וכלכלית וחוסן לאומי המבוסס, בין היתר, על עליה ועל זיקה לעם היהודי.
במעגל הצבאי הוא טבע את "משולש הביטחון" - מונחי היסוד "הרתעה", "התרעה" ו"הכרעה". במובנים רבים היו מערכת קדש ומלחמת ששת הימים מימוש מוצלח של עקרונות התפיסה. מצבה האסטרטגי של מדינת ישראל השתנה מן היסוד בראשית 1979, עם כינון השלום עם מצרים ואחר כך עם ירדן, אך שינויים אלה לא הובילו לשינוי ביסודות הביטחון הלאומי.
עד תחילת שנות התשעים עמדה מערכת הביטחון בסימן ההיערכות לתרחיש המלחמה, שנבעה מטראומת יום כיפור. מתחילת שנות התשעים נעשו כמה ניסיונות לבחון מחדש את "תפיסת הביטחון". אלה לא הובילו לשינוי באסטרטגיית הביטחון, מכיוון שהצורך בעדכונה לא נתפס כחיוני. מאמץ מעודכן נעשה על ידי הוועדה לבחינת תפיסת הביטחון בראשות השר דן מרידור. הדיון המדיני והציבורי בדו"ח הוועדה הוקפא למעשה לאחר מלחמת לבנון השנייה, דווקא בעת שתוצאות המערכה הצביעו עד כמה נדרשת חשיבה עמוקה על הביטחון הלאומי.
ספרו של דוד (צ'ק) פרייליך, לשעבר סגן ראש המטה לביטחון לאומי, מציע גישה סדורה לתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל. הוא מתייחס למענה הצבאי לאיומי איראן, חיזבאללה, חמאס והסייבר אך גם נותן את הדעת בהרחבה לשיקולי דמוגרפיה, החברה הישראלית ואיומים לא צבאיים כמו לוחמה דיפלומטית ודה-לגיטימציה. פרקים נכבדים מקדיש פרייליך למסקנות והמלצות.
בפרק המסקנות אנו קוראים כי תורת הביטחון הלאומית הקלאסית של ישראל הייתה הצלחה גדולה. זאת, מכיוון שישראל מעולם לא הייתה חזקה ובטוחה יותר מבחינה צבאית; ומאידך – כי הפגיעות המדינית של ישראל גוברת ומתקרבת לממדי משבר וכי ישראל ניצבת בפני עשור מכריע. משפט מפתח שמסיק פרייליך הוא כי פתרון הסוגיה הפלסטינית הוא אינטרס לאומי ישראלי עליון, אם כי לא המענה לכל בעיותיה. באותה נשימה סבור המחבר כי לסכסוך הערבי-ישראלי, המלווה אותנו יותר ממאה שנה, אין פתרון צבאי וייתכן שלא קיים פתרון מדיני. הטרור נשאר איום אסטרטגי; יריבי ישראל ימשיכו לחפש מענים אסימטריים. חשובה מאד בעיני פרייליך החזית האזרחית – זו עדיין לוקה בחסר והשסעים בחברה הם אילוץ אסטרטגי.
זה ספר יסוד חשוב המציג תמונת מצב היסטורית ונוכחית, מנתח ומסיק מסקנות ואף מגיש המלצות למדיניות.
ספרו של דוד (צ'ק) פרייליך, לשעבר סגן ראש המטה לביטחון לאומי, מציע גישה סדורה לתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל. הוא מתייחס למענה הצבאי אך גם לאיומי הדה-לגיטימציה. פרקים נכבדים מקדיש פרייליך למסקנות והמלצות. ביקורת ספרים
צילום: דובר צה"ל
תפיסת הביטחון של ישראל – אסטרטגיה חדשה לעידן של תמורות, מאת דוד (צ'ק) פרייליך, הוצאת מערכות ומודן, 2019
כשבן גוריון בחן את המצב הביטחוני בתקופת היישוב העברי הוא גיבש תכנית פעולה בהתבסס על "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי, על אף היריבות הפוליטית ביניהם. נקודת המוצא הייתה כי הסכסוך עם הערבים יהיה ארוך, ושום צד לא יוותר מרצונו הטוב על אדמת ארץ ישראל. אסטרטגיית הביטחון של ישראל, כפי שמוצגת בכתביו ובמעשיו של דוד בן-גוריון (בעיקר בהחלטת הממשלה מאוקטובר 1953), כללה חמישה יסודות: יתרון איכותי קונבנציונלי, דימוי הרתעה גרעינית, יחסים מיוחדים עם מעצמה (צרפת, ארצות הברית), עליונות טכנולוגית וכלכלית וחוסן לאומי המבוסס, בין היתר, על עליה ועל זיקה לעם היהודי.
במעגל הצבאי הוא טבע את "משולש הביטחון" - מונחי היסוד "הרתעה", "התרעה" ו"הכרעה". במובנים רבים היו מערכת קדש ומלחמת ששת הימים מימוש מוצלח של עקרונות התפיסה. מצבה האסטרטגי של מדינת ישראל השתנה מן היסוד בראשית 1979, עם כינון השלום עם מצרים ואחר כך עם ירדן, אך שינויים אלה לא הובילו לשינוי ביסודות הביטחון הלאומי.
עד תחילת שנות התשעים עמדה מערכת הביטחון בסימן ההיערכות לתרחיש המלחמה, שנבעה מטראומת יום כיפור. מתחילת שנות התשעים נעשו כמה ניסיונות לבחון מחדש את "תפיסת הביטחון". אלה לא הובילו לשינוי באסטרטגיית הביטחון, מכיוון שהצורך בעדכונה לא נתפס כחיוני. מאמץ מעודכן נעשה על ידי הוועדה לבחינת תפיסת הביטחון בראשות השר דן מרידור. הדיון המדיני והציבורי בדו"ח הוועדה הוקפא למעשה לאחר מלחמת לבנון השנייה, דווקא בעת שתוצאות המערכה הצביעו עד כמה נדרשת חשיבה עמוקה על הביטחון הלאומי.
ספרו של דוד (צ'ק) פרייליך, לשעבר סגן ראש המטה לביטחון לאומי, מציע גישה סדורה לתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל. הוא מתייחס למענה הצבאי לאיומי איראן, חיזבאללה, חמאס והסייבר אך גם נותן את הדעת בהרחבה לשיקולי דמוגרפיה, החברה הישראלית ואיומים לא צבאיים כמו לוחמה דיפלומטית ודה-לגיטימציה. פרקים נכבדים מקדיש פרייליך למסקנות והמלצות.
בפרק המסקנות אנו קוראים כי תורת הביטחון הלאומית הקלאסית של ישראל הייתה הצלחה גדולה. זאת, מכיוון שישראל מעולם לא הייתה חזקה ובטוחה יותר מבחינה צבאית; ומאידך – כי הפגיעות המדינית של ישראל גוברת ומתקרבת לממדי משבר וכי ישראל ניצבת בפני עשור מכריע. משפט מפתח שמסיק פרייליך הוא כי פתרון הסוגיה הפלסטינית הוא אינטרס לאומי ישראלי עליון, אם כי לא המענה לכל בעיותיה. באותה נשימה סבור המחבר כי לסכסוך הערבי-ישראלי, המלווה אותנו יותר ממאה שנה, אין פתרון צבאי וייתכן שלא קיים פתרון מדיני. הטרור נשאר איום אסטרטגי; יריבי ישראל ימשיכו לחפש מענים אסימטריים. חשובה מאד בעיני פרייליך החזית האזרחית – זו עדיין לוקה בחסר והשסעים בחברה הם אילוץ אסטרטגי.
זה ספר יסוד חשוב המציג תמונת מצב היסטורית ונוכחית, מנתח ומסיק מסקנות ואף מגיש המלצות למדיניות.
