תקיפות העומק שקרבו את סיום מלחמת ההתשה
לפני 50 שנה נפתח שלב חדש במלחמת ההתשה – תקיפות בעומק מצרים, מעורבות סובייטית משמעותית ויוזמה מדינית אמריקנית. תזכורת בטור השבועי של אפרים לפיד
עמוס גלבוע
| 10/01/2020
גולדה מאיר וחיים בר לב בחזית תעלת סואץ אחרי חתימת הסכם הפסקת האש (צילום באדיבות אתר עמותת חיל האוויר)
ב-7 ינואר 1970 בשעה 14:00 הפציצו מטוסי חיל האוויר מטרות לאורך תעלת סואץ, ובמקביל תקפו מטוסי הפנטום החדשים בצה"ל ("קורנס") ומטוסי סקייהוק הוותיקים ("עייט") שלושה מחנות צבא במרחב קהיר. בכך, נפתח השלב השלישי במלחמת ההתשה. הוא נודע בשם "תקיפות העומק", ובקוד הצבאי "פריחה". מבצעי "פריחה" כללו בעיקר תקיפת מחנות צבא ומחסני ציוד צבאיים, ופעמים גם סוללות סא-2 בעומק מצרים. באחת התקיפות, ב-12 בפברואר 1970, הותקף בשל טעות בניווט מפעל מתכת מצרי בעיר אבו-זעבל, בה נהרגו 60 אזרחים מצריים. למצרים לא הייתה תשובה צבאית לעליונות האווירית הישראלית.
במחצית השנייה של ינואר יצא נשיא מצרים, עבד א-נאצר בחשאי למוסקבה. בסוף ינואר שלחה ברה"מ מסר תקיף לנשיא ניקסון ובו איימה לסייע לידידיה הערבים במלחמתם נגד ישראל. הנשיא ניקסון השיב במסר תקיף מצדו. בפברואר 1970 התחילה ברה"מ לשגר בחשאי למצרים חטיבות טילי קרקע-אוויר בדרך הים והיבשה על צוותיהן הרוסיים. במהלך חודש מרץ ואפריל נפרסו סוללות אלה מבצעית במצרים וקבלו את האחריות להגנת שמי קהיר, אלכסנדריה וסכר אסוואן.
בחודש אפריל הוצבו בשדות תעופה שליד קהיר שלוש טייסות רוסיות של מטוסי מיג-21 מתקדמים והשתלבו בהגנה האווירית. למעשה, החלה מעורבות צבאית סובייטית ישירה במלחמת ההתשה בין ישראל למצרים. זאת הייתה המעורבות הצבאית הרוסית הישירה הראשונה מחוץ לגבולות הגוש המזרחי מאז "משבר קובה" ב-1962. ההחלטה של הקרמלין התקבלה סופית בביקור סגן נשיא מצרים סאדאת במוסקבה בדצמבר 1969. ביקור עבד א-נאצר בינואר 1970 החיש את הביצוע. תוך זמן קצר מנה הכוח הצבאי הרוסי חמש חטיבות טילי ס.א-3, ס.א-2 משופר, חמש טייסות עם 60 מטוסי מיג-21, תותחי נ"מ מתקדמים, מערכות בקרה ושליטה ומודיעין. הם אוגדו בדיביזיה רוסית שנקראה "דיוויזית הקווקז". בסה"כ שהו אז במצרים יותר מ-15 אלף אנשי צבא, יועצים ומומחים סובייטים.
מלחמת ההתשה בחזית המצרית הפכה לבעיה גלובלית, שטמנה בחובה סכנה של עימות בין-מעצמתי. צה"ל ניצב מול הטכנולוגיה הרוסית המתקדמת ביותר. בחודשים יוני ויולי 1970 התנהל מאבק ראש בראש בין היכולות של חיל האוויר הישראלי לבין טילי הקרקע-אוויר של ברית המועצות. במהלך רוסי-מצרי משותף ניסו השתיים לקדם את הטילים למרחב התעלה, למרחקים שבין 30-50 ק"מ ממנה, כדי לבטל את חופש הפעולה של חיל האוויר מאז סוף שנת 1969. חיל האוויר איבד חמישה מטוסי פנטום, אך הצליח לבלום את הכנסת הטילים למרחב הקרוב לתעלה. בהחלטה מדינית הופסקו תקיפות העומק, אך חיל האוויר שמר על חופש פעולה מלא במרחב התעלה.
ההססנות האמריקנית
מול התייצבותה המלאה של ברה"מ לצד המצרים, היסס ממשל ניקסון לספק לישראל את הפנטומים והסקייהוקים שישראל בקשה בסתיו 1969. הוא היה מוכן למלא את האבדות של המטוסים ולסייע לצה"ל בחימוש, מערכות צילום ומודיעין בהתמודדות מול טילי ה-ס.א-3 שלא היו מוכרים מספיק למערב. לארה"ב לא היו אמצעי לחימה אלקטרוניים נגד טילים אלה. זו התקופה בה ישראל התמודדה מול עוצמה צבאית של ברית המועצות, תוך אי-ודאות עד היכן תגיע ותתרחב מעורבות זו, ונאבקה להשגת מטוסי פנטום נוספים.
מחלקת המדינה האמריקנית קיימה כל הזמן מגעים עם הרוסים בנושא המזרח התיכון, ודאגתה המרכזית הייתה שארה"ב לא תיקלע למצב בו תרחף סכנת עימות צבאי בינה לבין ברה"מ. לאחר שורת הצעות להפסקת אש, יצא שר החוץ האמריקני רוג'רס, ב-19 יוני 1970 ביוזמה חדשה, לאחר שיוזמות ההסדר המדיני שלו לגזרה הירדנית והמצרית בדצמבר 1969 נדחו ע"י כל הצדדים. עכשיו הציע רוג'רס כי ישראל ומצרים (וכן ירדן) יתחייבו להפסקת אש ל-90 ימים לפחות, ויסכימו לשלוח נציגים לשיחות בחסות השגריר יארינג במטרה להגיע להסכם על כינון שלום צודק, תוך נסיגה ישראלית משטחים מוחזקים, והכל על בסיס החלטה 242 של מועצת הביטחון. ישראל דחתה מידית את היוזמה.
ב-22 יולי הודיעה מצרים לארה"ב, לאחר ביקור של עבד א-נאצר במוסקבה, כי היא מקבלת את היוזמה על פי הפירוש שלה להחלטת מועצת הביטחון 242, ובמרכזה נסיגה ישראלית מלאה לקווי ה-4 ביוני ומתן זכות שיבה לפליטים הפלסטינים. בפועל, המשיכה מצרים להפגיז בתעלה..ניקסון שגר לגולדה מאיר שדר אישי רווי התחייבויות אמריקניות למען ישראל בכל הסדר מדיני עתידי. ההתחייבות המרכזית: "אף חייל ישראלי לא ייסוג מהשטחים הכבושים עד שלא יושג שלום יציב ובר-קיימא שיספק את רצונה של ישראל".
ב-31 יולי קבלה ממשלת ישראל את היוזמה. כתוצאה מכך פרשה גח"ל, בראשות מנחם בגין, מהממשלה מכיוון שלא הסכימה לנכונות ממשלת ישראל להכליל גם את "ירדן" בהקשר לנסיגה. ב-4 באוגוסט הודיעה גולדה מאיר בכנסת על הסכמת ממשלת ישראל ל"יוזמת רוג'רס", תוך היצמדות לעמדותיה המדיניות המסורתיות.
מלחמת התשה נגדית
ב-30 ביולי 1970 במבצע "רימון 20", התחולל קרב אוויר באזור התעלה שבו הפילו טייסי חיל האוויר הישראלי חמישה מטוסי מיג-21 עם טייסיהם הרוסים. זה היה גם עימות של מטוסי קרב מערביים מול מזרחיים בתקופת המלחמה הקרה הגלובלית. ב-3 בבאוגוסט 1970 תקפו מטוסי חיל האוויר במבצע "שיער 265" סוללות טילים מצריות וסובייטיות. ב-7 באוגוסט 1970 נענתה ישראל בחיוב להצעת ארצות הברית להפסיק את האש, והפסקת האש נכנסה לתוקף למחרת. דקות לפני כניסת האש לתוקף הופצצו מספר יעדים במצרים ובתוכם גשר פירדאן.
מיד עם הפסקת האש הפרה מצרים את ההסכם והזיזה את מערך הטילים מזרחה. בדיעבד ניתן לראות בצעד זה שלב בהכנות של הצבא המצרי למלחמת יום הכיפורים.
סגן הרמטכ"ל, אלוף ישראל טל, סיכם את מלחמת ההתשה בכתבו כי "צבא היבשה ספג מכות כואבות במלחמת ההתשה, לא הצליח להגן על עצמו, לא הרתיע את המצרים ולא אילץ אותם להפסיק את האש, אלא היה מטרה נייחת לאורך תעלת סואץ ושימש מטווח לארטילריה המצרית. חיל האוויר הוא שהרתיע את המצרים, הוא שזעזע את מצרים וקעקע את האסטרטגיה המצרית. 'מלחמת ההתשה' שלהם הפכה ל'מלחמת התשה נגדית', ונשיא מצרים, אחוז בהלה ותחושת חוסר אונים, נאלץ להזעיק את הסובייטים ולפתוח בפניהם לרווחה את דלתות מצרים ואת שורות הצבא המצרי".
תודה לישראל טל, בספרו "ביטחון לאומי - מעטים מול רבים", הוצאת דביר, 1996
לפני 50 שנה נפתח שלב חדש במלחמת ההתשה – תקיפות בעומק מצרים, מעורבות סובייטית משמעותית ויוזמה מדינית אמריקנית. תזכורת בטור השבועי של אפרים לפיד
גולדה מאיר וחיים בר לב בחזית תעלת סואץ אחרי חתימת הסכם הפסקת האש (צילום באדיבות אתר עמותת חיל האוויר)
ב-7 ינואר 1970 בשעה 14:00 הפציצו מטוסי חיל האוויר מטרות לאורך תעלת סואץ, ובמקביל תקפו מטוסי הפנטום החדשים בצה"ל ("קורנס") ומטוסי סקייהוק הוותיקים ("עייט") שלושה מחנות צבא במרחב קהיר. בכך, נפתח השלב השלישי במלחמת ההתשה. הוא נודע בשם "תקיפות העומק", ובקוד הצבאי "פריחה". מבצעי "פריחה" כללו בעיקר תקיפת מחנות צבא ומחסני ציוד צבאיים, ופעמים גם סוללות סא-2 בעומק מצרים. באחת התקיפות, ב-12 בפברואר 1970, הותקף בשל טעות בניווט מפעל מתכת מצרי בעיר אבו-זעבל, בה נהרגו 60 אזרחים מצריים. למצרים לא הייתה תשובה צבאית לעליונות האווירית הישראלית.
במחצית השנייה של ינואר יצא נשיא מצרים, עבד א-נאצר בחשאי למוסקבה. בסוף ינואר שלחה ברה"מ מסר תקיף לנשיא ניקסון ובו איימה לסייע לידידיה הערבים במלחמתם נגד ישראל. הנשיא ניקסון השיב במסר תקיף מצדו. בפברואר 1970 התחילה ברה"מ לשגר בחשאי למצרים חטיבות טילי קרקע-אוויר בדרך הים והיבשה על צוותיהן הרוסיים. במהלך חודש מרץ ואפריל נפרסו סוללות אלה מבצעית במצרים וקבלו את האחריות להגנת שמי קהיר, אלכסנדריה וסכר אסוואן.
בחודש אפריל הוצבו בשדות תעופה שליד קהיר שלוש טייסות רוסיות של מטוסי מיג-21 מתקדמים והשתלבו בהגנה האווירית. למעשה, החלה מעורבות צבאית סובייטית ישירה במלחמת ההתשה בין ישראל למצרים. זאת הייתה המעורבות הצבאית הרוסית הישירה הראשונה מחוץ לגבולות הגוש המזרחי מאז "משבר קובה" ב-1962. ההחלטה של הקרמלין התקבלה סופית בביקור סגן נשיא מצרים סאדאת במוסקבה בדצמבר 1969. ביקור עבד א-נאצר בינואר 1970 החיש את הביצוע. תוך זמן קצר מנה הכוח הצבאי הרוסי חמש חטיבות טילי ס.א-3, ס.א-2 משופר, חמש טייסות עם 60 מטוסי מיג-21, תותחי נ"מ מתקדמים, מערכות בקרה ושליטה ומודיעין. הם אוגדו בדיביזיה רוסית שנקראה "דיוויזית הקווקז". בסה"כ שהו אז במצרים יותר מ-15 אלף אנשי צבא, יועצים ומומחים סובייטים.
מלחמת ההתשה בחזית המצרית הפכה לבעיה גלובלית, שטמנה בחובה סכנה של עימות בין-מעצמתי. צה"ל ניצב מול הטכנולוגיה הרוסית המתקדמת ביותר. בחודשים יוני ויולי 1970 התנהל מאבק ראש בראש בין היכולות של חיל האוויר הישראלי לבין טילי הקרקע-אוויר של ברית המועצות. במהלך רוסי-מצרי משותף ניסו השתיים לקדם את הטילים למרחב התעלה, למרחקים שבין 30-50 ק"מ ממנה, כדי לבטל את חופש הפעולה של חיל האוויר מאז סוף שנת 1969. חיל האוויר איבד חמישה מטוסי פנטום, אך הצליח לבלום את הכנסת הטילים למרחב הקרוב לתעלה. בהחלטה מדינית הופסקו תקיפות העומק, אך חיל האוויר שמר על חופש פעולה מלא במרחב התעלה.
ההססנות האמריקנית
מול התייצבותה המלאה של ברה"מ לצד המצרים, היסס ממשל ניקסון לספק לישראל את הפנטומים והסקייהוקים שישראל בקשה בסתיו 1969. הוא היה מוכן למלא את האבדות של המטוסים ולסייע לצה"ל בחימוש, מערכות צילום ומודיעין בהתמודדות מול טילי ה-ס.א-3 שלא היו מוכרים מספיק למערב. לארה"ב לא היו אמצעי לחימה אלקטרוניים נגד טילים אלה. זו התקופה בה ישראל התמודדה מול עוצמה צבאית של ברית המועצות, תוך אי-ודאות עד היכן תגיע ותתרחב מעורבות זו, ונאבקה להשגת מטוסי פנטום נוספים.
מחלקת המדינה האמריקנית קיימה כל הזמן מגעים עם הרוסים בנושא המזרח התיכון, ודאגתה המרכזית הייתה שארה"ב לא תיקלע למצב בו תרחף סכנת עימות צבאי בינה לבין ברה"מ. לאחר שורת הצעות להפסקת אש, יצא שר החוץ האמריקני רוג'רס, ב-19 יוני 1970 ביוזמה חדשה, לאחר שיוזמות ההסדר המדיני שלו לגזרה הירדנית והמצרית בדצמבר 1969 נדחו ע"י כל הצדדים. עכשיו הציע רוג'רס כי ישראל ומצרים (וכן ירדן) יתחייבו להפסקת אש ל-90 ימים לפחות, ויסכימו לשלוח נציגים לשיחות בחסות השגריר יארינג במטרה להגיע להסכם על כינון שלום צודק, תוך נסיגה ישראלית משטחים מוחזקים, והכל על בסיס החלטה 242 של מועצת הביטחון. ישראל דחתה מידית את היוזמה.
ב-22 יולי הודיעה מצרים לארה"ב, לאחר ביקור של עבד א-נאצר במוסקבה, כי היא מקבלת את היוזמה על פי הפירוש שלה להחלטת מועצת הביטחון 242, ובמרכזה נסיגה ישראלית מלאה לקווי ה-4 ביוני ומתן זכות שיבה לפליטים הפלסטינים. בפועל, המשיכה מצרים להפגיז בתעלה..ניקסון שגר לגולדה מאיר שדר אישי רווי התחייבויות אמריקניות למען ישראל בכל הסדר מדיני עתידי. ההתחייבות המרכזית: "אף חייל ישראלי לא ייסוג מהשטחים הכבושים עד שלא יושג שלום יציב ובר-קיימא שיספק את רצונה של ישראל".
ב-31 יולי קבלה ממשלת ישראל את היוזמה. כתוצאה מכך פרשה גח"ל, בראשות מנחם בגין, מהממשלה מכיוון שלא הסכימה לנכונות ממשלת ישראל להכליל גם את "ירדן" בהקשר לנסיגה. ב-4 באוגוסט הודיעה גולדה מאיר בכנסת על הסכמת ממשלת ישראל ל"יוזמת רוג'רס", תוך היצמדות לעמדותיה המדיניות המסורתיות.
מלחמת התשה נגדית
ב-30 ביולי 1970 במבצע "רימון 20", התחולל קרב אוויר באזור התעלה שבו הפילו טייסי חיל האוויר הישראלי חמישה מטוסי מיג-21 עם טייסיהם הרוסים. זה היה גם עימות של מטוסי קרב מערביים מול מזרחיים בתקופת המלחמה הקרה הגלובלית. ב-3 בבאוגוסט 1970 תקפו מטוסי חיל האוויר במבצע "שיער 265" סוללות טילים מצריות וסובייטיות. ב-7 באוגוסט 1970 נענתה ישראל בחיוב להצעת ארצות הברית להפסיק את האש, והפסקת האש נכנסה לתוקף למחרת. דקות לפני כניסת האש לתוקף הופצצו מספר יעדים במצרים ובתוכם גשר פירדאן.
מיד עם הפסקת האש הפרה מצרים את ההסכם והזיזה את מערך הטילים מזרחה. בדיעבד ניתן לראות בצעד זה שלב בהכנות של הצבא המצרי למלחמת יום הכיפורים.
סגן הרמטכ"ל, אלוף ישראל טל, סיכם את מלחמת ההתשה בכתבו כי "צבא היבשה ספג מכות כואבות במלחמת ההתשה, לא הצליח להגן על עצמו, לא הרתיע את המצרים ולא אילץ אותם להפסיק את האש, אלא היה מטרה נייחת לאורך תעלת סואץ ושימש מטווח לארטילריה המצרית. חיל האוויר הוא שהרתיע את המצרים, הוא שזעזע את מצרים וקעקע את האסטרטגיה המצרית. 'מלחמת ההתשה' שלהם הפכה ל'מלחמת התשה נגדית', ונשיא מצרים, אחוז בהלה ותחושת חוסר אונים, נאלץ להזעיק את הסובייטים ולפתוח בפניהם לרווחה את דלתות מצרים ואת שורות הצבא המצרי".
תודה לישראל טל, בספרו "ביטחון לאומי - מעטים מול רבים", הוצאת דביר, 1996
