ההערכות והמפנה: המודיעין לקראת יום כיפור
46 שנים עברו מאז מלחמת יום כיפור, ובחברה הישראלית עדיין נדרשים לסוגיית ההתרעה המודיעינית לקראת המלחמה. והפעם – גרסה מוסמכת של מחלקת ההיסטוריה של צה"ל
אפרים לפיד
| 08/10/2019
שר הביטחון משה דיין במהלך מלחמת יום הכיפורים. צילום: AP
ביוני 1972 כתב ראש אמ"ן אלוף אהרון יריב לרמטכ"ל ולראש אג"ם, כי במקרה של פעילות תרגילית נרחבת או במקרה של מתיחות כללית, ייתכן שלא תהיה ברורה מגמתה של פעילות האויב; או אז יוכל אמ"ן להתריע על עצם הפעילות, אולם לא על מטרתה.
בדיונים שנערכו באביב 1973, ובכלל זה בהתייעצויות שערכו ראש הממשלה והקבינט המצומצם (השרים אלון, גלילי ודיין), הבהיר ראש אמ"ן, אלוף אלי זעירא, כי ביכולתו להתריע על כוונת מצרים לצאת למלחמה 7-4 ימים מראש, אך לגבי פעולות בהיקף מצומצם ההתרעה אינה מובטחת. הביטחון שיוכל להתריע מפני מלחמה נבע, לדבריו, מהעובדה שצבא מצרים זקוק ל-7-4 ימים להכנות למלחמה, ועל הכנות אלה, המעידות על כוונתו, ודאי שיהיו בידיו ידיעות.
ראש אמ"ן הבטיח לראש הממשלה כי יוכל להתריע על כוונות האויב על סמך הכנות. עם זאת הייתה הנחה בסיסית כי מצרים לא תצא למלחמה כל עוד לא יהיו בידיה טילי קרקע-קרקע ארוכי טווח ומטוסים מרחיקי טוס, בכמות מבצעית, שיוכלו לפגוע בעומק ישראל. זאת, כדי להרתיעה מלפגוע בעומק מצרים. בסתיו 1973 העריך אמ"ן כי מערכות נשק אלה יהיו בידי מצרים בכמויות מבצעיות בשנת 1975.
טנקים של צה"ל בגולן במהלך מלחמת יום כיפור. צילום: AP
באשר לסוריה, אמ"ן העריך כי היא נרתעת מלצאת למלחמה בגלל היותה מודעת לעליונותו המוחלטת של חיל האוויר הישראלי וליכולתו של צה"ל להגיע עד דמשק. לכן, היא מתנה יציאתה למלחמה בהשתתפותה של מצרים. ראש אמ"ן ציפה שגם אם יחליט נשיא מצרים לצאת למלחמה בלא שהתמלא התנאי שהציב, יתקבלו באמ"ן "ידיעות והוכחות בטוחות המכילות אינדיקציה חד-משמעית להחלטתו זו", וזאת בעיקר דרך מקורות מסוימים, בעלי נגישות ואמינות מעולות, שעמדו לרשות אמ"ן.
באביב 1973, כאשר הגיעו ידיעות בדבר כוונת מצרים וסוריה לצאת למלחמה, העריך אמ"ן – בהתבססו על התפיסה דלעיל – כי הסבירות לכך נמוכה. שר הביטחון והרמטכ"ל הסכימו להערכה זו, אולם הוסיפו לה נדבכים נוספים. הרמטכ"ל, רא"ל דוד (דדו) אלעזר, החליט לקחת מקדם ביטחון ולנקוט צעדים מעבר לאלה המתחייבים מהערכת הסבירות הנמוכה.
הקונספציה לא הייתה מקובלת על שר הביטחון
יתר על כן, בניגוד לאמ"ן, שגרס כי מצרים לא תצא למלחמה, הביא שר הביטחון משה דיין בחשבון אפשרות שמצרים הגיעה למסקנה כי לא תוכל להגשים מטרותיה בלא שימוש בכוח, שכן הדרך המדינית נראית בעיניה חסומה, וייתכן שתהיה מוכנה לשלם את מחיר הנזקים הצבאיים תמורת ההישגים המדיניים שהיא מצפה להשיג. כלומר, הקונספציה שעליה התבסס אמ"ן לא הייתה מקובלת על שר הביטחון ועל הרמטכ"ל.
בדיעבד מתברר כי ניתוחו של שר הביטחון היה נכון, וכי מצרים אכן החליטה לצאת למלחמה כדי לשבור את הקיפאון המדיני, אולם בסתיו 1973 שוב לא העלה אפשרות זו. בסוף ספטמבר ותחילת אוקטובר 1973 הייתה מקובלת על השר ועל הרמטכ"ל עמדת אמ"ן כי מצרים וסוריה לא יֵצאו למלחמה רבתי וכי אם קיימת סכנה למהלך התקפי כלשהו, הרי שזו סכנה של פעולה מוגבלת מצד סוריה, ואף זאת בסבירות נמוכה.
דגל ישראל מונף בתעלת סואץ. צילום: AP
תהליך הערכת המצב האינטנסיבי בסתיו 1973 החל בעקבות שלוש התפתחויות: התרעת האלוף חופי, ב-24 בספטמבר, בדבר מגבלות ההתרעה לגבי אפשרות של מחטף מצד סוריה (מחטף – ולאו דווקא מתקפה כוללת לכיבוש רמת הגולן); קביעת שר הביטחון כי יש לבדוק אם מגבלות אלה קיימות ולהיערך לאפשרות כזאת; וההתרעה שהגיעה ביום המחרת בדבר כוונה אפשרית של סוריה לצאת למתקפה כללית כדי לכבוש את רמת הגולן. התפתחויות אלה על רקע תגבור הכוחות הסוריים בחזית חוללו שורה של דיונים.
חריגה מהקונצנזוס
אמ"ן והדרג המחליט היו מודעים לכך כי בהיערכות צבא סוריה טמונה סכנה פוטנציאלית, הן למלחמה והן למחטף, וכי הוא יכול לתקוף מהיערכותו בלא התרעה נוספת. ההבדל בין שתי האפשרויות היה טמון בהערכת היכולת של צה"ל לקבל התרעה ברמה האסטרטגית: מחטף, כך הניחו, יכול להיעשות בלא שתהיה על כך התרעה, אולם לגבי מלחמה ברי שתהיה התרעה. זאת ועוד, הם הניחו כאמור כי סוריה חוששת לצאת למלחמה לבדה. לגבי אפשרות של מבצע מוגבל פעל הדרג המחליט על סמך ההנחה כי יש סבירות כלשהי שתצא לפועל, אולם כלפי אפשרות מלחמה פעל על בסיס ההנחה כי אין כל סבירות שתוצא לפועל, ואינה מחייבת תגובה.
כוחות צה"ל בעיירה סואץ. צילום: AP
ההנחות השגויות כי לא תפרוץ מלחמה, וכי אם תפרוץ תתקבל על כך התרעה מבעוד מועד – היו נחלת כולם. סגן הרמטכ"ל, אלוף ישראל טל (טליק), חרג מקונצנזוס זה ב-30 בספטמבר, בציינו שהסכנה העומדת על הפרק היא מתקפה כללית סורית. אולם, אחרי שדעתו זו נדחתה – הן על ידי אמ"ן כסמכות מקצועית והן על ידי הרמטכ"ל כדרג מחליט – לא ראה עוד אלוף טל כל אפשרות להשפיע על קבלת החלטה שתניח את דעתו, ולפיכך גזר על עצמו שתיקה בסוגיה זו בדיונים בהמשך.
הספקות והמפנה
בבוקר 5 באוקטובר חל מפנה. האפשרות שתפרוץ מלחמה הוערכה בסבירות נמוכה, אולם עתה כבר לא נשללה מכל וכל. הספקות של אמ"ן נבעו בעיקרם מהפינוי הבהול וחסר הפשר של משפחות היועצים הסובייטיים. ספקות אלה הביאו את הדרג המחליט, לראשונה, להכרה שהוא פועל בתחום אי הוודאות. הספק – שמשמעו ערעור הביטחון המוחלט שמלחמה אינה עומדת בפתח – בהצטרפו לידיעה כי היערכות כוחות האויב בשתי החזיתות מאפשרת להם לתקוף מיד, הביאו, לראשונה, להחלטה להיערך לאפשרות של מלחמה.
כך אירע, שערב מלחמת יום הכיפורים התקיימו, זו בצד זו, שתי תפיסות באשר לבסיס ההתרעה. התפיסה האחת - אין אפשרות לדעת בביטחון את כוונות האויב; התפיסה השנייה, שהייתה הקובעת - התרעה למלחמה תיגזר מידיעת כוונות הדרג המחליט של האויב. ידיעה זו תתקבל ממקורות בעלי נגישות גבוהה לדרג זה מבעוד מועד.
המאמר נכתב על בסיס ספרו של אל"מ במיל' ד"ר שמעון גולן, מהמחלקה להיסטוריה בצה"ל, על מלחמת יום הכיפורים
46 שנים עברו מאז מלחמת יום כיפור, ובחברה הישראלית עדיין נדרשים לסוגיית ההתרעה המודיעינית לקראת המלחמה. והפעם – גרסה מוסמכת של מחלקת ההיסטוריה של צה"ל
שר הביטחון משה דיין במהלך מלחמת יום הכיפורים. צילום: AP
ביוני 1972 כתב ראש אמ"ן אלוף אהרון יריב לרמטכ"ל ולראש אג"ם, כי במקרה של פעילות תרגילית נרחבת או במקרה של מתיחות כללית, ייתכן שלא תהיה ברורה מגמתה של פעילות האויב; או אז יוכל אמ"ן להתריע על עצם הפעילות, אולם לא על מטרתה.
בדיונים שנערכו באביב 1973, ובכלל זה בהתייעצויות שערכו ראש הממשלה והקבינט המצומצם (השרים אלון, גלילי ודיין), הבהיר ראש אמ"ן, אלוף אלי זעירא, כי ביכולתו להתריע על כוונת מצרים לצאת למלחמה 7-4 ימים מראש, אך לגבי פעולות בהיקף מצומצם ההתרעה אינה מובטחת. הביטחון שיוכל להתריע מפני מלחמה נבע, לדבריו, מהעובדה שצבא מצרים זקוק ל-7-4 ימים להכנות למלחמה, ועל הכנות אלה, המעידות על כוונתו, ודאי שיהיו בידיו ידיעות.
ראש אמ"ן הבטיח לראש הממשלה כי יוכל להתריע על כוונות האויב על סמך הכנות. עם זאת הייתה הנחה בסיסית כי מצרים לא תצא למלחמה כל עוד לא יהיו בידיה טילי קרקע-קרקע ארוכי טווח ומטוסים מרחיקי טוס, בכמות מבצעית, שיוכלו לפגוע בעומק ישראל. זאת, כדי להרתיעה מלפגוע בעומק מצרים. בסתיו 1973 העריך אמ"ן כי מערכות נשק אלה יהיו בידי מצרים בכמויות מבצעיות בשנת 1975.
טנקים של צה"ל בגולן במהלך מלחמת יום כיפור. צילום: AP
באשר לסוריה, אמ"ן העריך כי היא נרתעת מלצאת למלחמה בגלל היותה מודעת לעליונותו המוחלטת של חיל האוויר הישראלי וליכולתו של צה"ל להגיע עד דמשק. לכן, היא מתנה יציאתה למלחמה בהשתתפותה של מצרים. ראש אמ"ן ציפה שגם אם יחליט נשיא מצרים לצאת למלחמה בלא שהתמלא התנאי שהציב, יתקבלו באמ"ן "ידיעות והוכחות בטוחות המכילות אינדיקציה חד-משמעית להחלטתו זו", וזאת בעיקר דרך מקורות מסוימים, בעלי נגישות ואמינות מעולות, שעמדו לרשות אמ"ן.
באביב 1973, כאשר הגיעו ידיעות בדבר כוונת מצרים וסוריה לצאת למלחמה, העריך אמ"ן – בהתבססו על התפיסה דלעיל – כי הסבירות לכך נמוכה. שר הביטחון והרמטכ"ל הסכימו להערכה זו, אולם הוסיפו לה נדבכים נוספים. הרמטכ"ל, רא"ל דוד (דדו) אלעזר, החליט לקחת מקדם ביטחון ולנקוט צעדים מעבר לאלה המתחייבים מהערכת הסבירות הנמוכה.
הקונספציה לא הייתה מקובלת על שר הביטחון
יתר על כן, בניגוד לאמ"ן, שגרס כי מצרים לא תצא למלחמה, הביא שר הביטחון משה דיין בחשבון אפשרות שמצרים הגיעה למסקנה כי לא תוכל להגשים מטרותיה בלא שימוש בכוח, שכן הדרך המדינית נראית בעיניה חסומה, וייתכן שתהיה מוכנה לשלם את מחיר הנזקים הצבאיים תמורת ההישגים המדיניים שהיא מצפה להשיג. כלומר, הקונספציה שעליה התבסס אמ"ן לא הייתה מקובלת על שר הביטחון ועל הרמטכ"ל.
בדיעבד מתברר כי ניתוחו של שר הביטחון היה נכון, וכי מצרים אכן החליטה לצאת למלחמה כדי לשבור את הקיפאון המדיני, אולם בסתיו 1973 שוב לא העלה אפשרות זו. בסוף ספטמבר ותחילת אוקטובר 1973 הייתה מקובלת על השר ועל הרמטכ"ל עמדת אמ"ן כי מצרים וסוריה לא יֵצאו למלחמה רבתי וכי אם קיימת סכנה למהלך התקפי כלשהו, הרי שזו סכנה של פעולה מוגבלת מצד סוריה, ואף זאת בסבירות נמוכה.
דגל ישראל מונף בתעלת סואץ. צילום: AP
תהליך הערכת המצב האינטנסיבי בסתיו 1973 החל בעקבות שלוש התפתחויות: התרעת האלוף חופי, ב-24 בספטמבר, בדבר מגבלות ההתרעה לגבי אפשרות של מחטף מצד סוריה (מחטף – ולאו דווקא מתקפה כוללת לכיבוש רמת הגולן); קביעת שר הביטחון כי יש לבדוק אם מגבלות אלה קיימות ולהיערך לאפשרות כזאת; וההתרעה שהגיעה ביום המחרת בדבר כוונה אפשרית של סוריה לצאת למתקפה כללית כדי לכבוש את רמת הגולן. התפתחויות אלה על רקע תגבור הכוחות הסוריים בחזית חוללו שורה של דיונים.
חריגה מהקונצנזוס
אמ"ן והדרג המחליט היו מודעים לכך כי בהיערכות צבא סוריה טמונה סכנה פוטנציאלית, הן למלחמה והן למחטף, וכי הוא יכול לתקוף מהיערכותו בלא התרעה נוספת. ההבדל בין שתי האפשרויות היה טמון בהערכת היכולת של צה"ל לקבל התרעה ברמה האסטרטגית: מחטף, כך הניחו, יכול להיעשות בלא שתהיה על כך התרעה, אולם לגבי מלחמה ברי שתהיה התרעה. זאת ועוד, הם הניחו כאמור כי סוריה חוששת לצאת למלחמה לבדה. לגבי אפשרות של מבצע מוגבל פעל הדרג המחליט על סמך ההנחה כי יש סבירות כלשהי שתצא לפועל, אולם כלפי אפשרות מלחמה פעל על בסיס ההנחה כי אין כל סבירות שתוצא לפועל, ואינה מחייבת תגובה.
כוחות צה"ל בעיירה סואץ. צילום: AP
ההנחות השגויות כי לא תפרוץ מלחמה, וכי אם תפרוץ תתקבל על כך התרעה מבעוד מועד – היו נחלת כולם. סגן הרמטכ"ל, אלוף ישראל טל (טליק), חרג מקונצנזוס זה ב-30 בספטמבר, בציינו שהסכנה העומדת על הפרק היא מתקפה כללית סורית. אולם, אחרי שדעתו זו נדחתה – הן על ידי אמ"ן כסמכות מקצועית והן על ידי הרמטכ"ל כדרג מחליט – לא ראה עוד אלוף טל כל אפשרות להשפיע על קבלת החלטה שתניח את דעתו, ולפיכך גזר על עצמו שתיקה בסוגיה זו בדיונים בהמשך.
הספקות והמפנה
בבוקר 5 באוקטובר חל מפנה. האפשרות שתפרוץ מלחמה הוערכה בסבירות נמוכה, אולם עתה כבר לא נשללה מכל וכל. הספקות של אמ"ן נבעו בעיקרם מהפינוי הבהול וחסר הפשר של משפחות היועצים הסובייטיים. ספקות אלה הביאו את הדרג המחליט, לראשונה, להכרה שהוא פועל בתחום אי הוודאות. הספק – שמשמעו ערעור הביטחון המוחלט שמלחמה אינה עומדת בפתח – בהצטרפו לידיעה כי היערכות כוחות האויב בשתי החזיתות מאפשרת להם לתקוף מיד, הביאו, לראשונה, להחלטה להיערך לאפשרות של מלחמה.
כך אירע, שערב מלחמת יום הכיפורים התקיימו, זו בצד זו, שתי תפיסות באשר לבסיס ההתרעה. התפיסה האחת - אין אפשרות לדעת בביטחון את כוונות האויב; התפיסה השנייה, שהייתה הקובעת - התרעה למלחמה תיגזר מידיעת כוונות הדרג המחליט של האויב. ידיעה זו תתקבל ממקורות בעלי נגישות גבוהה לדרג זה מבעוד מועד.
המאמר נכתב על בסיס ספרו של אל"מ במיל' ד"ר שמעון גולן, מהמחלקה להיסטוריה בצה"ל, על מלחמת יום הכיפורים
