העקשנות וההתמדה של טהרן
איראן ידועה בנחישותה להתמיד במדיניות שהתוותה לעצמה, גם במחיר של פגיעה בכלכלה ובחברה האיראנית. אל"מ (דימ') פסח מלובני בסקירה של הנחישות והעקשנות האיראנית בהתמודדות מול אויבים, אז והיום
פסח מלובני
| 21/02/2019
טהרן (צילום: Bigstock)
ישראל מנסה מזה זמן לפעול נגד ההתבססות האיראנית בסוריה, אך למרות הנזקים והאבדות שסופגים האיראנים וגם מארחיהם הסורים, והסנקציות המוטלות עליהם על ידי ארצות הברית, חוזרת ההנהגה האיראנית ומדגישה, כי אין בכוונתה להיכנע ללחצים המופעלים עליה בשום תחום, לא באשר להמשך נוכחות כוחותיהם בסוריה, או בכל מקום אחר במזרח התיכון, לא באשר למיזם הטילים שלהם ובוודאי לא באשר לתכניותיהם בתחום הגרעין.
בכירים ישראליים הסירו לאחרונה את העמימות באשר לפעילות צה"ל נגד יעדים איראניים בסוריה. כך ראש הממשלה נתניהו, וכך גם הרמטכ"ל איזנקוט ומפקד חיל האוויר, נורקין. מנגד, באו כמובן תגובות מהצד האיראני, כולל האיומים הידועים בדבר הרצון והכוונות האיראניות להשמיד את ישראל.
הנשיא רוחאני אמר בנאום שנשא ב-11 בפברואר, לרגל מלאת 40 שנה לשלטון המהפכה האסלאמית באיראן, כי למרות ש"כולם מנסים ללחוץ על עמנו ולהשית עליו חרמות ועיצומים, כל המזימות של האויב נכשלו וייכשלו. נמשיך את דרכנו כפי שבחרנו אותה לפני 40 שנה", וכי "איראן לא תבקש מאף אחד אישור לבנות סוגים שונים של טילים... אנו נמשיך בדרכנו לבנות את עוצמתנו הצבאית".
בינתיים, עומדת איראן, לפחות כלפי חוץ, בלחצים המופעלים עליה, הן ביחס לסנקציות הכלכליות והן מול תקיפות חיל האוויר בסוריה, והנהגתה מגלה נחישות והתעקשות, כדרכה, בהחלטותיה להמשיך בדרכה, כפי שגם אמר הנשיא רוחאני.
עד כמה נחושה איראן בהתמדתה במדיניות בה היא נוקטת ניתן ללמוד ממקרה אחר בעברה, בו הביאה אותה נחישותה לקריסת הכלכלה, ולמשבר פנימי קשה בין ההנהגה לבין תושבי המדינה, ולבסוף נאלצה להתכופף ולקבל את מה שנדרש ממנה כל הזמן. היה זה במלחמה הממושכת עם עיראק, שהתמשכה בעיקר בשל העקשנות האיראנית, והנחישות שגילתה הנהגתה בראשות המנהיג דאז, ח'ומייני, שרצה לסיים את המלחמה בניצחון על אויבו הגדול, שליט עיראק, סדאם חוסיין, אך כשל.
המלחמה נגד עיראק
המלחמה עם עיראק, שהחלה לפני למעלה מ-38 שנים (בספטמבר 1980) הייתה אמנם ביוזמת עיראק, מסיבות שונות, בחלקן בשל הבחישה האיראנית בענייניה הפנימיים של עיראק, נמשכה 8 שנים (עד אוגוסט 1988), וזאת בעיקר בשל התעקשותה של ההנהגה האיראנית שלא לסיימה בהפסקת אש, כפי שהציעו העיראקים וגורמי תיווך שונים לא אחת, ולבסוף נאלצו להסכים לכך בלית ברירה.
כבר בסיומו של השבוע הראשון לפלישת הכוחות העיראקים לשטחה, הציע נשיא עיראק דאז, סדאם חוסיין, בנאומו ב-28 בספטמבר 1980, בו הצהיר סדאם שכל יעדיו במלחמה הושגו והכריז על נכונות עיראק להפסיק את הלחימה באופן מידי, בתנאי שאיראן תיענה לדרישותיה. עיראק גם שיגרה באותו יום איגרת למועצת הביטחון של האו"ם שבה הביעה את הסכמתה לקבל את החלטתה (מספר 479) מ-28 בספטמבר 1980, שקראה להפסקת הלחימה, בתנאי שגם איראן תקבל אותה. עיראק אף הודיעה ב-4 באוקטובר 1980 על החלטתה לקיים הפסקת אש חד- צדדית בין ה-8-5 באוקטובר, בתנאי שגם האיראנים ייעתרו לכך. ואכן ב-5 באוקטובר, קיימו הכוחות העיראקים הפסקת אש, אך מאחר שאיראן לא הצטרפה ליזמה זו וכוחותיה המשיכו בלחימה, חידשו העיראקים את הירי בכל הגזרות. איראן סירבה להפסיק את הלחימה ואף דרשה שהכוחות העיראקים ייסוגו אל מעבר לגבול – דרישה שעוררה חשש בעיראק שהמלחמה תועבר לשטחה ולכן התנגדה לה.
הסירוב האיראני העקבי להפסיק את הלחימה הביא את ההנהגה העיראקית להבנה בעת ההיא, שבניגוד להערכתם המוקדמת, המלחמה צפויה להתארך הרבה מעבר למתוכנן. לכן הם החליטו להתארגן בצורה שונה, ולהשקיע את המאמצים הדרושים כדי לכפות על האיראנים את סיום הלחימה. הערכת מצב חדשה זו באה לידי ביטוי בהתבטאויות מנהיגי עיראק לגבי נכונותם לנהל מלחמה ארוכה, וקריאות לגיסותיהם להכות באיראנים בכל עצמתם.
למרות זאת, נמשכו במקביל המאמצים המדיניים הבינלאומיים להביא להפסקת הלחימה. ב-2 במרס 1981 נפגש סדאם עם חברי ועדת התיווך מטעם הועידה האסלאמית, שהוקמה על-ידי ארגון המדינות האסלאמיות, זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה, בניסיון לתווך בין שתי המדינות ולהביא לסיום המלחמה. חבריה היו נשיא גיניאה, סקו טורה (יו"ר), נשיא פקיסטאן, זיא אל-חק, נשיא בנגלה-דש, זיא א-רחמן, יו"ר אש"ף, ערפאת, ומזכ"ל הוועידה האסלאמית, התוניסאי חביב שאטי. סדאם חזר בפניהם על נכונותה של עיראק להפסיק את האש, במידה ואיראן תנקוט בצעד דומה, אך גם הכרזה זו לא נענתה על-ידי ההנהגה האיראנית, שהחליטה להמשיך בלחימה.
נסיגת הכוחות העיראקיים לגבול הבינלאומי (ביוני 1982), מהלך שננקט לאחר תבוסה עיראקית קשה בלחימה בח'וזיסטאן, ונעשה מתוך תקווה שאולי הוא יביא לסיום מלחמה זו, כשל גם הוא, והמלחמה נמשכה עוד למעלה משש שנים תמימות עד לסיומה. גם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה ("שלום הגליל", 1982) באותה עת, ביוזמה עיראקית, שעמדה מאחורי ההתנקשות בשגריר ארגוב בלונדון, לא שינה דבר. האיראנים התעלמו מההודעה העיראקית ב-10 ביוני 1982 על מוכנותה המידית להפסקת אש ולסיום כל הפעולות הצבאיות, אם איראן תסכים גם היא לנקוט בצעד דומה. סדאם אף הציע לאיראנים לאפשר לכוחותיהם לעבור דרך שטחה של עיראק כדי לסייע ללבנון, בתגובה להודעת יו"ר הפרלמנט, רפסנג'אני, כי איראן מבקשת לשלוח כוחות ללבנון. אך כאמור, מהלך זה לא צלח מבחינת העיראקים, והאיראנים המשיכו בהתקפותיהם נגד עיראק, שרק התגברו בהמשך.
ניסיונותיה של עיראק להביא לסיום המלחמה גם בשנים הבאות, וכן מאמצי התיווך שנמשכו לאותה מטרה, נדחו על-ידי האיראנים, פעם אחר פעם. גם הגברת התקיפות האוויריות העיראקיות על יעדים שונים באיראן, לא גרמו לשינוי כלשהו בעקשנותה ובנחישותה להמשיך במדיניות הסירוב שלה להביא לסיום המלחמה.
גם מחוות שנעשו על ידי עיראק לא סייעו לכך. ב-17 במאי 1985 הכריזה עיראק על הפסקת אש בכל זירות הלחימה לרגל חג הרמדאן. הייתה זו היענות לקריאתה של ועדת התיווך של הוועידה האסלאמית, שניסתה להביא להפסקת התקיפות ההדדיות בין שני הצדדים. ההנהגה העיראקית הדגישה כי צעד זה נעשה במסגרת קריאתה של עיראק לשלום, ובהתאם למדיניותה בנושא זה, והביעה את תקוותה שגם הצד השני ייענה לקריאה זו, ולא ינצל את המצב כדי לרכז כוחות ולהכין התקפה חדשה. איראן סירבה להיענות גם ליזמה זו, ולכן בפועל לא התממשה הפסקת אש זו, והתקיפות העיראקיות נמשכו כרגיל.
בעקבות ההחרפה ב"מלחמת הערים" באותה שנה, נקטה עיראק ביזמה נוספת במטרה להפסיק את התקיפות ההדדיות. ב-14 ביוני 1985 הודיע סדאם באיגרת שהפנה לעם האיראני שהחליט להפסיק לתקוף ערים בעומק איראן, בתקופה שבין 30-15 ביוני, בתקווה שגם האיראנים ינהגו כך. אך מאחר ואלה לא הפסיקו להפגיז מרכזי אוכלוסייה, החליטה עיראק להגביר את הפצצותיה בעומק איראן.
בעקבות הגברת המעורבות הבינלאומית באזור המפרץ בשל המלחמה הנמשכת, קיבלה מועצת הביטחון (ביולי 1987) את החלטה 598, שקראה להפסקת אש מידית בין שני הצדדים, וליציאת משקיפי או"ם לפקח על ביצועה בשטח. כצפוי, עיראק הודיעה שהיא מברכת על ההחלטה ומוכנה לשתף פעולה עם האו"ם, מתוך כוונה טובה לממשה ואף הזמינה את מזכ"ל האו"ם לבקר בעיראק. מזכ"ל האו"ם, חוויאר פרז דה קוויאר, יצא לאיראן, כדי לדון עמה בנושא, אך האיראנים דחו את ההצעה. על רקע זה הוגבר הלחץ המדיני על איראן לקבל את החלטת מועצת הביטחון, בעיקר על ידי מדינות הליגה הערבית, שאיימו לנתק את הקשרים איתה, אם זו תעמוד בסירובה לקבל את החלטה 598, אך כל אלה לא נשאו פרי, והאיראנים נשארו דבקים בעמדתם הבלתי מתפשרת. גם ארגון הועידה האסלאמית עשה מאמצים לשכנע את איראן להסכים לסיים את המלחמה, אך גם אלה לא הביאו לשינוי בעמדה האיראנית. איראן אף החרימה את ועידת הארגון, שנערכה בכוויית בתחילת 1987.
המשך הלחץ הצבאי על ידי עיראק נגדה, ובמיוחד הפגיעה בתשתיות הכלכלה האיראנית, וכן התבוסות הקשות שנחלו כוחותיה בשדה הקרב, והאבדות הרבות שספגו במהלכן, הביאו סוף סוף את ח'ומייני לוותר על חלומו "לאכול ארוחת צהרים בבעקובה, וארוחת ערב בבגדאד", כפי שהתבטא ערב אחת ההתקפות האיראניות בשנים הראשונות למלחמה. ח'ומיני גם הבטיח להשתלט על בצרה, שאת בתיה מכר מראש במכירה פומבית לאנשיו. באוגוסט 1988 נאלץ לקבל את החלטת האו"ם 598, לאחר שנוכח שהכלכלה באיראן מתמוטטת, שהנוער האיראני כבר איננו מתנדב לשרות צבאי ושלעיראקים יש יתרון צבאי מסוכן, כולל תקיפת טהראן בטילים ארוכי טווח, הסכים "לשתות את כוס-התרעלה" כדבריו, לחתום על הפסקת-אש, ולהביא לסיומה של מלחמה זו.
על כלכלה ונחישות
אחד הגורמים החשובים שהשפיעו במהלך המלחמה נגד עיראק על החלטות ההנהגה האיראנית ועל מידת נחישותה ועקשנותה היה הדרדרות מצב כלכלת המדינה, ובמיוחד הפגיעה במקור ההכנסה העיקרי שלה – ייצוא הנפט - על ידי התקיפות העיראקיות.
כבר במחצית השנייה של 1982 החל יצוא הנפט של איראן להצטמצם בצורה משמעותית עקב תקיפות אלה, והיא מצאה עצמה עומדת בפני מצב חדש שיצר איום ישיר על כלכלתה. האיראנים אמנם הורידו את מחיר הנפט, אך הנזק הכלכלי, כתוצאה מהתקיפות העיראקיות, החל להצטבר, כאשר בכל יום הפסידה איראן 12 מיליון דולר, ובחודש הצטבר ההפסד ל-360 מיליון דולר. הפגיעה בתעשיית הנפט של איראן, גרמה גם לאבטלה נרחבת במדינה. הדבר אף קיבל את ביטויו באזהרתו של ראש ממשלת איראן דאז, במחצית השנייה של 1985, שארצו נמצאת על סף אסון כלכלי, אך כל זה לא שינה את עקשנותה של ההנהגה האיראנית והעומד בראשה, שהאמינו כי בסוף ישיגו את מבוקשם – ניצחון על עיראק.
כיום נדרשת איראן להתמודד מול סנקציות שהוטלו עליה על ידי ארצות הברית, שהולכות ופוגעות בכלכלתה ובמצבה הפנימי, וגורמות בה למשבר קשה, כפי שהעיד הנשיא רוחאני עצמו בנאומו מסוף ינואר 2019, שנשא בטקס ליד קברו של מייסד המשטר, ח'ומייני, כשאמר ש"ארצו עומדת בפני הלחץ והסנקציות הכלכליות הגדולים ביותר מזה 40 שנה, וחווה את המצב הכלכלי הקשה ביותר מזה 40 שנה", וכמובן הטיל את האשמה לכך על ארצות הברית, ולא על התנהלות ארצו: "היום בעיותינו הן בעיקר בגלל לחץ מאמריקה ותומכיה. הממשלה והמערכת האסלאמית לא אשמים". עוד הוסיף ואמר, כביטוי להתעקשות המשטר ולנחישותו לעמוד מול הלחצים המופעלים על איראן כי "אין כוח בעולם שיכול לפגוע בנו. ארצות הברית הובסה בעימות האחרון מהבחינות הפוליטיות, והיא גם תובס מהבחינה הכלכלית באמצעות ההתנגדות של העם האיראני".
למרות הלחצים הקשים, אז והיום, המשיכה ההנהגה האיראנית לגלות עקשנות ונחישות להמשיך במדיניותה, למרות שזו הביאה לקשיים רבים בכלכלתה ובחיי תושביה. בסופו של דבר נאלץ המשטר, ובמיוחד העומד בראשו, לקבל את החלטת האו"ם לסיום המלחמה ולא בתנאים שהוא ציפה שהיא תסתיים: איראן לא השיגה שום הישג טריטוריאלי על חשבון עיראק, ומשטרו של סדאם חוסיין נשאר על מכונו.
גם יורשו של ח'ומייני, ח'אמנאי, שמנהל את מדיניות ארצו בנושאים השונים – פיתוח הגרעין, הטילים, הטרור והמעורבות האיראנית ברחבי המזרח התיכון, ובכללם בסוריה, עיראק, לבנון ותימן, מבטא מדיניות עיקשת ובלתי מתפשרת, למרות שהלחץ הפנימי באיראן גובר בשל המצב הכלכלי המתדרדר. ההנהגה האיראנית לא למדה את הלקח משנות ה-80 של המאה הקודמת, וחוזרת לסורה, למרות הקשיים ההולכים וניצבים בפניה, ולמרות כל זאת, היא ממשיכה להצהיר על המשך מדיניותה ומהלכיה כפי שהיה עד כה.
הערכת המודיעין של אמ"ן לשנה הקרובה, שחלקים ממנה פורסמו בתקשורת בימים האחרונים, מציינת כי הצעדים שנוקטים האיראנים בסוריה לאחרונה, מצביעים על שינוי בתהליך ההתבססות שלהם בה, ועל שיבוש תכניותיהם בתחום זה לאור התקיפות הישראליות האחרונות. השינוי בא לידי ביטוי הן בפריסת כוחותיהם והן בהאטת מאמציהם להמשיך ולהעביר אמל"ח לסוריה וללבנון.
עם זאת אין צעדים אלה מצביעים על שינויים בעלי משמעות אסטרטגית במאמציה של איראן להתבסס בסוריה, כי אם צעדים המתחייבים מתוצאות תקיפות חיל האוויר הישראלי. באשר להשפעת הסנקציות על כלכלת איראן, מעריכים מומחים שונים כי המדינה נערכת לכלכלת מלחמה, מול האיום ההולך וגובר של הסנקציות האמריקאיות, הפוגעות באופן קשה בכלכלה האיראנית, ובמיוחד במכירות הנפט שלה, אך מנגד מציינים כי הדבר לא יביא לקריסת הכלכלה האיראנית בעתיד הנראה לעין.
הנשיא רוחאני הדגיש בנאומו למלאת 40 שנה למהפכה האסלאמית את התעצמותה הצבאית של ארצו, ויכולותיה בתחומים השונים, ואילו בכירי "משמרות המהפכה" האיראנים קבעו כי איראן לא תסיג את כוחותיה מהמזרח התיכון, וכי איראן תגיב בנחישות נגד כל מי שיעז לתקוף אותה, ותעניש בעוצמה כל תוקף.
הנשיא רוחאני הדגיש בנאומו למלאת 40 שנה למהפכה האסלאמית את התעצמותה הצבאית של ארצו, ויכולותיה בתחומים השונים, ואילו בכירי "משמרות המהפכה" האיראנים קבעו כי איראן לא תסיג את כוחותיה מהמזרח התיכון, וכי היא תגיב בנחישות נגד כל מי שיעז לתקוף אותה, ותעניש בעוצמה כל תוקף.
לכך נוספה אמירתו של שר החוץ האיראני, זריף, בנאומו ב-17 בפברואר 2019, בוועידת מינכן לבטחון, כי "הסיכון למלחמה עם ישראל הוא גדול". ונשאלת השאלה מה ישבור בסופו של דבר את העקשנות והנחישות של ההנהגה האיראנית לשנות את מדיניותה באזור, האם הסנקציות האמריקאיות, ופעולות-הסיכול הישראליות הנוכחיות בסוריה, המתבצעות תחת מגבלה רוסית מאז הפלת המטוס הרוסי, יביאו לשינוי זה?.
האם האיראנים עשויים לאבד את סבלנותם ולנקוט בצעדים מול ישראל, שיביאו לדרדור המצב, בין אם על ידי תגובה מצידם לעבר שטח מדינת ישראל ולא רק לעבר הגולן? כפי שהיה בשני המקרים בהם הגיבו בירי טילים ורקטות, או בדרך אחרת (פיגועי טרור?) ולבסוף, האם יצליחו הרוסים להביא לצמצום פעילותם בסוריה, ואולי אף להפסקתה, עם השגת יציבות בסוריה, כפי שהם רוצים, דבר שנראה כעת בלתי ריאלי. בכל מקרה, מדובר בהנהגה איראנית עיקשת, הנחושה לממש את מדיניותה באזור כפי שהיא רואה זאת, ומאמינה כנראה כי תצליח בכך, למרות ניסיונותיה של ישראל לבלום אותה.
על פי ניסיון העבר, ואמירות ההנהגה האיראנית לאחרונה, נראה הם אינם מתכוונים לוותר כל כך מהר, ועם זאת, יש להניח שהם לא ירצו להחמיר את העימות הזה מול ישראל, ובוודאי לא מול ארצות הברית, וכל עוד הוא נמשך בשטח סוריה, הם יהיו מוכנים להמשיך ולנהלו ברמת סיכון נמוכה מבחינתם.
בכל מקרה ישראל צריכה לגלות ערנות, התמדה, אורך רוח וסבלנות, בהתמודדותה מול האיום האיראני, שעשוי להימשך עוד תקופה ארוכה, איום שהוא שונה מכל האיומים שהכרנו מצד מדינות ערב בעבר, בעיקר בשל מידת ההתעקשות של ההנהגה האיראנית לממשו.
איראן ידועה בנחישותה להתמיד במדיניות שהתוותה לעצמה, גם במחיר של פגיעה בכלכלה ובחברה האיראנית. אל"מ (דימ') פסח מלובני בסקירה של הנחישות והעקשנות האיראנית בהתמודדות מול אויבים, אז והיום
טהרן (צילום: Bigstock)
ישראל מנסה מזה זמן לפעול נגד ההתבססות האיראנית בסוריה, אך למרות הנזקים והאבדות שסופגים האיראנים וגם מארחיהם הסורים, והסנקציות המוטלות עליהם על ידי ארצות הברית, חוזרת ההנהגה האיראנית ומדגישה, כי אין בכוונתה להיכנע ללחצים המופעלים עליה בשום תחום, לא באשר להמשך נוכחות כוחותיהם בסוריה, או בכל מקום אחר במזרח התיכון, לא באשר למיזם הטילים שלהם ובוודאי לא באשר לתכניותיהם בתחום הגרעין.
בכירים ישראליים הסירו לאחרונה את העמימות באשר לפעילות צה"ל נגד יעדים איראניים בסוריה. כך ראש הממשלה נתניהו, וכך גם הרמטכ"ל איזנקוט ומפקד חיל האוויר, נורקין. מנגד, באו כמובן תגובות מהצד האיראני, כולל האיומים הידועים בדבר הרצון והכוונות האיראניות להשמיד את ישראל.
הנשיא רוחאני אמר בנאום שנשא ב-11 בפברואר, לרגל מלאת 40 שנה לשלטון המהפכה האסלאמית באיראן, כי למרות ש"כולם מנסים ללחוץ על עמנו ולהשית עליו חרמות ועיצומים, כל המזימות של האויב נכשלו וייכשלו. נמשיך את דרכנו כפי שבחרנו אותה לפני 40 שנה", וכי "איראן לא תבקש מאף אחד אישור לבנות סוגים שונים של טילים... אנו נמשיך בדרכנו לבנות את עוצמתנו הצבאית".
בינתיים, עומדת איראן, לפחות כלפי חוץ, בלחצים המופעלים עליה, הן ביחס לסנקציות הכלכליות והן מול תקיפות חיל האוויר בסוריה, והנהגתה מגלה נחישות והתעקשות, כדרכה, בהחלטותיה להמשיך בדרכה, כפי שגם אמר הנשיא רוחאני.
עד כמה נחושה איראן בהתמדתה במדיניות בה היא נוקטת ניתן ללמוד ממקרה אחר בעברה, בו הביאה אותה נחישותה לקריסת הכלכלה, ולמשבר פנימי קשה בין ההנהגה לבין תושבי המדינה, ולבסוף נאלצה להתכופף ולקבל את מה שנדרש ממנה כל הזמן. היה זה במלחמה הממושכת עם עיראק, שהתמשכה בעיקר בשל העקשנות האיראנית, והנחישות שגילתה הנהגתה בראשות המנהיג דאז, ח'ומייני, שרצה לסיים את המלחמה בניצחון על אויבו הגדול, שליט עיראק, סדאם חוסיין, אך כשל.
המלחמה נגד עיראק
המלחמה עם עיראק, שהחלה לפני למעלה מ-38 שנים (בספטמבר 1980) הייתה אמנם ביוזמת עיראק, מסיבות שונות, בחלקן בשל הבחישה האיראנית בענייניה הפנימיים של עיראק, נמשכה 8 שנים (עד אוגוסט 1988), וזאת בעיקר בשל התעקשותה של ההנהגה האיראנית שלא לסיימה בהפסקת אש, כפי שהציעו העיראקים וגורמי תיווך שונים לא אחת, ולבסוף נאלצו להסכים לכך בלית ברירה.
כבר בסיומו של השבוע הראשון לפלישת הכוחות העיראקים לשטחה, הציע נשיא עיראק דאז, סדאם חוסיין, בנאומו ב-28 בספטמבר 1980, בו הצהיר סדאם שכל יעדיו במלחמה הושגו והכריז על נכונות עיראק להפסיק את הלחימה באופן מידי, בתנאי שאיראן תיענה לדרישותיה. עיראק גם שיגרה באותו יום איגרת למועצת הביטחון של האו"ם שבה הביעה את הסכמתה לקבל את החלטתה (מספר 479) מ-28 בספטמבר 1980, שקראה להפסקת הלחימה, בתנאי שגם איראן תקבל אותה. עיראק אף הודיעה ב-4 באוקטובר 1980 על החלטתה לקיים הפסקת אש חד- צדדית בין ה-8-5 באוקטובר, בתנאי שגם האיראנים ייעתרו לכך. ואכן ב-5 באוקטובר, קיימו הכוחות העיראקים הפסקת אש, אך מאחר שאיראן לא הצטרפה ליזמה זו וכוחותיה המשיכו בלחימה, חידשו העיראקים את הירי בכל הגזרות. איראן סירבה להפסיק את הלחימה ואף דרשה שהכוחות העיראקים ייסוגו אל מעבר לגבול – דרישה שעוררה חשש בעיראק שהמלחמה תועבר לשטחה ולכן התנגדה לה.
הסירוב האיראני העקבי להפסיק את הלחימה הביא את ההנהגה העיראקית להבנה בעת ההיא, שבניגוד להערכתם המוקדמת, המלחמה צפויה להתארך הרבה מעבר למתוכנן. לכן הם החליטו להתארגן בצורה שונה, ולהשקיע את המאמצים הדרושים כדי לכפות על האיראנים את סיום הלחימה. הערכת מצב חדשה זו באה לידי ביטוי בהתבטאויות מנהיגי עיראק לגבי נכונותם לנהל מלחמה ארוכה, וקריאות לגיסותיהם להכות באיראנים בכל עצמתם.
למרות זאת, נמשכו במקביל המאמצים המדיניים הבינלאומיים להביא להפסקת הלחימה. ב-2 במרס 1981 נפגש סדאם עם חברי ועדת התיווך מטעם הועידה האסלאמית, שהוקמה על-ידי ארגון המדינות האסלאמיות, זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה, בניסיון לתווך בין שתי המדינות ולהביא לסיום המלחמה. חבריה היו נשיא גיניאה, סקו טורה (יו"ר), נשיא פקיסטאן, זיא אל-חק, נשיא בנגלה-דש, זיא א-רחמן, יו"ר אש"ף, ערפאת, ומזכ"ל הוועידה האסלאמית, התוניסאי חביב שאטי. סדאם חזר בפניהם על נכונותה של עיראק להפסיק את האש, במידה ואיראן תנקוט בצעד דומה, אך גם הכרזה זו לא נענתה על-ידי ההנהגה האיראנית, שהחליטה להמשיך בלחימה.
נסיגת הכוחות העיראקיים לגבול הבינלאומי (ביוני 1982), מהלך שננקט לאחר תבוסה עיראקית קשה בלחימה בח'וזיסטאן, ונעשה מתוך תקווה שאולי הוא יביא לסיום מלחמה זו, כשל גם הוא, והמלחמה נמשכה עוד למעלה משש שנים תמימות עד לסיומה. גם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה ("שלום הגליל", 1982) באותה עת, ביוזמה עיראקית, שעמדה מאחורי ההתנקשות בשגריר ארגוב בלונדון, לא שינה דבר. האיראנים התעלמו מההודעה העיראקית ב-10 ביוני 1982 על מוכנותה המידית להפסקת אש ולסיום כל הפעולות הצבאיות, אם איראן תסכים גם היא לנקוט בצעד דומה. סדאם אף הציע לאיראנים לאפשר לכוחותיהם לעבור דרך שטחה של עיראק כדי לסייע ללבנון, בתגובה להודעת יו"ר הפרלמנט, רפסנג'אני, כי איראן מבקשת לשלוח כוחות ללבנון. אך כאמור, מהלך זה לא צלח מבחינת העיראקים, והאיראנים המשיכו בהתקפותיהם נגד עיראק, שרק התגברו בהמשך.
ניסיונותיה של עיראק להביא לסיום המלחמה גם בשנים הבאות, וכן מאמצי התיווך שנמשכו לאותה מטרה, נדחו על-ידי האיראנים, פעם אחר פעם. גם הגברת התקיפות האוויריות העיראקיות על יעדים שונים באיראן, לא גרמו לשינוי כלשהו בעקשנותה ובנחישותה להמשיך במדיניות הסירוב שלה להביא לסיום המלחמה.
גם מחוות שנעשו על ידי עיראק לא סייעו לכך. ב-17 במאי 1985 הכריזה עיראק על הפסקת אש בכל זירות הלחימה לרגל חג הרמדאן. הייתה זו היענות לקריאתה של ועדת התיווך של הוועידה האסלאמית, שניסתה להביא להפסקת התקיפות ההדדיות בין שני הצדדים. ההנהגה העיראקית הדגישה כי צעד זה נעשה במסגרת קריאתה של עיראק לשלום, ובהתאם למדיניותה בנושא זה, והביעה את תקוותה שגם הצד השני ייענה לקריאה זו, ולא ינצל את המצב כדי לרכז כוחות ולהכין התקפה חדשה. איראן סירבה להיענות גם ליזמה זו, ולכן בפועל לא התממשה הפסקת אש זו, והתקיפות העיראקיות נמשכו כרגיל.
בעקבות ההחרפה ב"מלחמת הערים" באותה שנה, נקטה עיראק ביזמה נוספת במטרה להפסיק את התקיפות ההדדיות. ב-14 ביוני 1985 הודיע סדאם באיגרת שהפנה לעם האיראני שהחליט להפסיק לתקוף ערים בעומק איראן, בתקופה שבין 30-15 ביוני, בתקווה שגם האיראנים ינהגו כך. אך מאחר ואלה לא הפסיקו להפגיז מרכזי אוכלוסייה, החליטה עיראק להגביר את הפצצותיה בעומק איראן.
בעקבות הגברת המעורבות הבינלאומית באזור המפרץ בשל המלחמה הנמשכת, קיבלה מועצת הביטחון (ביולי 1987) את החלטה 598, שקראה להפסקת אש מידית בין שני הצדדים, וליציאת משקיפי או"ם לפקח על ביצועה בשטח. כצפוי, עיראק הודיעה שהיא מברכת על ההחלטה ומוכנה לשתף פעולה עם האו"ם, מתוך כוונה טובה לממשה ואף הזמינה את מזכ"ל האו"ם לבקר בעיראק. מזכ"ל האו"ם, חוויאר פרז דה קוויאר, יצא לאיראן, כדי לדון עמה בנושא, אך האיראנים דחו את ההצעה. על רקע זה הוגבר הלחץ המדיני על איראן לקבל את החלטת מועצת הביטחון, בעיקר על ידי מדינות הליגה הערבית, שאיימו לנתק את הקשרים איתה, אם זו תעמוד בסירובה לקבל את החלטה 598, אך כל אלה לא נשאו פרי, והאיראנים נשארו דבקים בעמדתם הבלתי מתפשרת. גם ארגון הועידה האסלאמית עשה מאמצים לשכנע את איראן להסכים לסיים את המלחמה, אך גם אלה לא הביאו לשינוי בעמדה האיראנית. איראן אף החרימה את ועידת הארגון, שנערכה בכוויית בתחילת 1987.
המשך הלחץ הצבאי על ידי עיראק נגדה, ובמיוחד הפגיעה בתשתיות הכלכלה האיראנית, וכן התבוסות הקשות שנחלו כוחותיה בשדה הקרב, והאבדות הרבות שספגו במהלכן, הביאו סוף סוף את ח'ומייני לוותר על חלומו "לאכול ארוחת צהרים בבעקובה, וארוחת ערב בבגדאד", כפי שהתבטא ערב אחת ההתקפות האיראניות בשנים הראשונות למלחמה. ח'ומיני גם הבטיח להשתלט על בצרה, שאת בתיה מכר מראש במכירה פומבית לאנשיו. באוגוסט 1988 נאלץ לקבל את החלטת האו"ם 598, לאחר שנוכח שהכלכלה באיראן מתמוטטת, שהנוער האיראני כבר איננו מתנדב לשרות צבאי ושלעיראקים יש יתרון צבאי מסוכן, כולל תקיפת טהראן בטילים ארוכי טווח, הסכים "לשתות את כוס-התרעלה" כדבריו, לחתום על הפסקת-אש, ולהביא לסיומה של מלחמה זו.
על כלכלה ונחישות
אחד הגורמים החשובים שהשפיעו במהלך המלחמה נגד עיראק על החלטות ההנהגה האיראנית ועל מידת נחישותה ועקשנותה היה הדרדרות מצב כלכלת המדינה, ובמיוחד הפגיעה במקור ההכנסה העיקרי שלה – ייצוא הנפט - על ידי התקיפות העיראקיות.
כבר במחצית השנייה של 1982 החל יצוא הנפט של איראן להצטמצם בצורה משמעותית עקב תקיפות אלה, והיא מצאה עצמה עומדת בפני מצב חדש שיצר איום ישיר על כלכלתה. האיראנים אמנם הורידו את מחיר הנפט, אך הנזק הכלכלי, כתוצאה מהתקיפות העיראקיות, החל להצטבר, כאשר בכל יום הפסידה איראן 12 מיליון דולר, ובחודש הצטבר ההפסד ל-360 מיליון דולר. הפגיעה בתעשיית הנפט של איראן, גרמה גם לאבטלה נרחבת במדינה. הדבר אף קיבל את ביטויו באזהרתו של ראש ממשלת איראן דאז, במחצית השנייה של 1985, שארצו נמצאת על סף אסון כלכלי, אך כל זה לא שינה את עקשנותה של ההנהגה האיראנית והעומד בראשה, שהאמינו כי בסוף ישיגו את מבוקשם – ניצחון על עיראק.
כיום נדרשת איראן להתמודד מול סנקציות שהוטלו עליה על ידי ארצות הברית, שהולכות ופוגעות בכלכלתה ובמצבה הפנימי, וגורמות בה למשבר קשה, כפי שהעיד הנשיא רוחאני עצמו בנאומו מסוף ינואר 2019, שנשא בטקס ליד קברו של מייסד המשטר, ח'ומייני, כשאמר ש"ארצו עומדת בפני הלחץ והסנקציות הכלכליות הגדולים ביותר מזה 40 שנה, וחווה את המצב הכלכלי הקשה ביותר מזה 40 שנה", וכמובן הטיל את האשמה לכך על ארצות הברית, ולא על התנהלות ארצו: "היום בעיותינו הן בעיקר בגלל לחץ מאמריקה ותומכיה. הממשלה והמערכת האסלאמית לא אשמים". עוד הוסיף ואמר, כביטוי להתעקשות המשטר ולנחישותו לעמוד מול הלחצים המופעלים על איראן כי "אין כוח בעולם שיכול לפגוע בנו. ארצות הברית הובסה בעימות האחרון מהבחינות הפוליטיות, והיא גם תובס מהבחינה הכלכלית באמצעות ההתנגדות של העם האיראני".
למרות הלחצים הקשים, אז והיום, המשיכה ההנהגה האיראנית לגלות עקשנות ונחישות להמשיך במדיניותה, למרות שזו הביאה לקשיים רבים בכלכלתה ובחיי תושביה. בסופו של דבר נאלץ המשטר, ובמיוחד העומד בראשו, לקבל את החלטת האו"ם לסיום המלחמה ולא בתנאים שהוא ציפה שהיא תסתיים: איראן לא השיגה שום הישג טריטוריאלי על חשבון עיראק, ומשטרו של סדאם חוסיין נשאר על מכונו.
גם יורשו של ח'ומייני, ח'אמנאי, שמנהל את מדיניות ארצו בנושאים השונים – פיתוח הגרעין, הטילים, הטרור והמעורבות האיראנית ברחבי המזרח התיכון, ובכללם בסוריה, עיראק, לבנון ותימן, מבטא מדיניות עיקשת ובלתי מתפשרת, למרות שהלחץ הפנימי באיראן גובר בשל המצב הכלכלי המתדרדר. ההנהגה האיראנית לא למדה את הלקח משנות ה-80 של המאה הקודמת, וחוזרת לסורה, למרות הקשיים ההולכים וניצבים בפניה, ולמרות כל זאת, היא ממשיכה להצהיר על המשך מדיניותה ומהלכיה כפי שהיה עד כה.
הערכת המודיעין של אמ"ן לשנה הקרובה, שחלקים ממנה פורסמו בתקשורת בימים האחרונים, מציינת כי הצעדים שנוקטים האיראנים בסוריה לאחרונה, מצביעים על שינוי בתהליך ההתבססות שלהם בה, ועל שיבוש תכניותיהם בתחום זה לאור התקיפות הישראליות האחרונות. השינוי בא לידי ביטוי הן בפריסת כוחותיהם והן בהאטת מאמציהם להמשיך ולהעביר אמל"ח לסוריה וללבנון.
עם זאת אין צעדים אלה מצביעים על שינויים בעלי משמעות אסטרטגית במאמציה של איראן להתבסס בסוריה, כי אם צעדים המתחייבים מתוצאות תקיפות חיל האוויר הישראלי. באשר להשפעת הסנקציות על כלכלת איראן, מעריכים מומחים שונים כי המדינה נערכת לכלכלת מלחמה, מול האיום ההולך וגובר של הסנקציות האמריקאיות, הפוגעות באופן קשה בכלכלה האיראנית, ובמיוחד במכירות הנפט שלה, אך מנגד מציינים כי הדבר לא יביא לקריסת הכלכלה האיראנית בעתיד הנראה לעין.
הנשיא רוחאני הדגיש בנאומו למלאת 40 שנה למהפכה האסלאמית את התעצמותה הצבאית של ארצו, ויכולותיה בתחומים השונים, ואילו בכירי "משמרות המהפכה" האיראנים קבעו כי איראן לא תסיג את כוחותיה מהמזרח התיכון, וכי איראן תגיב בנחישות נגד כל מי שיעז לתקוף אותה, ותעניש בעוצמה כל תוקף.
הנשיא רוחאני הדגיש בנאומו למלאת 40 שנה למהפכה האסלאמית את התעצמותה הצבאית של ארצו, ויכולותיה בתחומים השונים, ואילו בכירי "משמרות המהפכה" האיראנים קבעו כי איראן לא תסיג את כוחותיה מהמזרח התיכון, וכי היא תגיב בנחישות נגד כל מי שיעז לתקוף אותה, ותעניש בעוצמה כל תוקף.
לכך נוספה אמירתו של שר החוץ האיראני, זריף, בנאומו ב-17 בפברואר 2019, בוועידת מינכן לבטחון, כי "הסיכון למלחמה עם ישראל הוא גדול". ונשאלת השאלה מה ישבור בסופו של דבר את העקשנות והנחישות של ההנהגה האיראנית לשנות את מדיניותה באזור, האם הסנקציות האמריקאיות, ופעולות-הסיכול הישראליות הנוכחיות בסוריה, המתבצעות תחת מגבלה רוסית מאז הפלת המטוס הרוסי, יביאו לשינוי זה?.
האם האיראנים עשויים לאבד את סבלנותם ולנקוט בצעדים מול ישראל, שיביאו לדרדור המצב, בין אם על ידי תגובה מצידם לעבר שטח מדינת ישראל ולא רק לעבר הגולן? כפי שהיה בשני המקרים בהם הגיבו בירי טילים ורקטות, או בדרך אחרת (פיגועי טרור?) ולבסוף, האם יצליחו הרוסים להביא לצמצום פעילותם בסוריה, ואולי אף להפסקתה, עם השגת יציבות בסוריה, כפי שהם רוצים, דבר שנראה כעת בלתי ריאלי. בכל מקרה, מדובר בהנהגה איראנית עיקשת, הנחושה לממש את מדיניותה באזור כפי שהיא רואה זאת, ומאמינה כנראה כי תצליח בכך, למרות ניסיונותיה של ישראל לבלום אותה.
על פי ניסיון העבר, ואמירות ההנהגה האיראנית לאחרונה, נראה הם אינם מתכוונים לוותר כל כך מהר, ועם זאת, יש להניח שהם לא ירצו להחמיר את העימות הזה מול ישראל, ובוודאי לא מול ארצות הברית, וכל עוד הוא נמשך בשטח סוריה, הם יהיו מוכנים להמשיך ולנהלו ברמת סיכון נמוכה מבחינתם.
בכל מקרה ישראל צריכה לגלות ערנות, התמדה, אורך רוח וסבלנות, בהתמודדותה מול האיום האיראני, שעשוי להימשך עוד תקופה ארוכה, איום שהוא שונה מכל האיומים שהכרנו מצד מדינות ערב בעבר, בעיקר בשל מידת ההתעקשות של ההנהגה האיראנית לממשו.
