מעשה בשלושה עפיפונים: עימות או שינוי המציאות

השבועות האחרונים ראו את התגברות תופעת עפיפוני הטרור המשוגרים מרצועת עזה ומבעירים שריפות בשטחי ישראל. תא"ל (דימ') ד"ר מאיר אלרן וד"ר כרמית פדן על האפשרויות העומדות בפני ישראל והמשמעויות של ה"נשק החדש" של חמאס

מעשה בשלושה עפיפונים: עימות או שינוי המציאות

צילום: AP

אפשר להתייחס לתופעת עפיפוני התבערה שפושה בגבול רצועת עזה בשבועות האחרונים בצורות ובזוויות שונות. מאמר זה יתמקד בניתוח הזווית האסטרטגית הכוללת. טענת המאמר היא שתופעת העפיפונים אינה אלא סימפטום של מחלה כרונית קשה. 

תופעה זו מגלמת את המהות ואת חומרת האתגר שמציגה רצועת עזה בפני ישראל כחלק – לא עיקרי – של הבעיה הפלסטינית המלאה, שכל עוד לא יימצא לה פתרון, ולו חלקי או זמני, היא תמשיך לייצר אתגר ביטחוני ומדיני משמעותי ביותר לישראל. המאפיין הייחודי המטריד של המרכיב העזתי מתבטא בשילוב בין מצבה הכלכלי-חברתי של הרצועה לבין היותה נשלטת על ידי חמאס כגורם אסלאמי אידיאולוגי מנוכר, בעל אוריינטציה אנטי ישראלית קיצונית (יחסית לפת"ח). שילוב מאתגר זה מתחבר להיבטים הפוליטיים הכלליים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני המסבירים ביחד את העובדה שהרצועה מייצגת מזה שנים את הצד האקטיבי יותר והרדיקלי יותר בסכסוך ההיסטורי הנמשך עם ישראל.   

משמעות הדבר היא שכל עוד לא ינוטרלו, או לפחות יצטמצם משקלם של כל או חלק משלושת המרכיבים הבסיסיים הבאים – הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, שליטת חמאס ברצועה והמצב הכלכלי-הומניטרי הקשה בה – אין לצפות לרגיעה מתמשכת בגבול הרצועה. כך צפוי כי עזה תמשיך לייצר חבילות של איומים במתכונות משתנות שתכליתן להפעיל על ישראל לחץ לשנות את מדיניותה על פי הצרכים של חמאס באמצעות הפעלת טקטיקות מגוונות של טרור. 

כך היה בחודשים האחרונים, כשאל שיגור הרקטות ופצצות המרגמה נוסף המאמץ הניכר לייצר תשתית התקפית של מנהרות חודרות. בלימתו של זה על ידי ישראל גררה את "הפגנות השיבה" על הגדר שייצרו  את התופעה העכשווית של עפיפוני התבערה. מכאן שגם כאשר ישראל מוצאת פתרון טכנו-טקטי לאתגר חדש שמציגה הרצועה, הוא יכול לספק, במקרה הטוב, מענה נקודתי אך אין בו כדי לשנות את מהות הבעיה: ככל שישראל תפעיל יותר כוח ותגרום לנפגעים רבים יותר מקרב תושבי הרצועה היא תעמיק את השנאה והתסכול, תחזק את שלטון חמאס מבית ותגביר את המוטיבציה שך חמאס למצוא "פתרונות" חדשים של לחץ על ישראל. כל אלה מגבירים את סכנת ההידרדרות לעימות צבאי נרחב, בחזקת סבב לוחמה רביעי, שבו ישראל אינה מעוניינת, וזאת, לא רק בשל המחיר הגבוה הכרוך במבצע התקפי מקיף אלא בעיקר משום שאין בו כדי לשנות את נתוני היסוד. וחוזר חלילה.  

כיצד מתמודדים עם האתגר החדש?

חמאס מנהל למעשה את המהלך החדש (החל ב- 13 באפריל) כפי שהוא מפעיל גם את ההפגנות על הגדר. מבחינתו, גם אם "הפגנות השיבה", ובעיקר מספר הנפגעים הגבוה (למעלה ממאה ועשרים הרוגים ואלפי פצועים), העניקו לפלסטינים מידה של הישג תודעתי זמני בזירה הבינלאומית הרי שהסתבר שיתרון זה הוא חולף וחסר תוחלת של ממש. וחשוב מכך, הוא אינו יוצר תגובה ממשית של לחץ בתוך ישראל. 

לעומת זאת, הפרחת העפיפונים אינה גובה מחיר דמים ממפעליה ("יחידת העפיפונים והבלונים"), מעלה בתוך הרצועה את יוקרתה של "ההתנגדות העממית" וחשוב מכך מעוררת את  דעת הקהל בישראל להתייחסות רחבה יחסית לשריפות הנרחבות ב"עוטף עזה" (ממוצע יומי של 11 אירועים בהם עלו כבר באש יותר מעשרות אלפי דונמים של שדות וחורש). זאת, גם אם רמת הנזק הממשי שלהן אינו רב, וודאי בקנה מידה לאומי. 

בכך בא לידי ביטוי האופי הטרוריסטי של הפעלת העפיפונים, בהיותה מיועדת לפגוע בשגרת החיים הסדורה של אזרחים בצד השני וברווחתם. המטרה המקובלת של הטרור באשר הוא הינה, בתמצית, לייצר דמורליזציה בקרב התווך האזרחי שהינו החוליה החלשה של המערכת הלאומית על מנת שזה יפעיל לחץ על הממשלה לשנות את מדיניותה על פי האינטרס של חמאס. גם הפעם אין חמאס זוכה להצלחה בכיוון זה, לפחות בשלב הנוכחי.

עם זאת, על החשיבות שמייחס חמאס למתקפת העפיפונים ובלוני התבערה תעיד העובדה שבשונה ממדיניותו בארבע השנים האחרונות, מאז סיום מבצע "צוק איתן" בקיץ 2014, החל הארגון עתה להפעיל שוב את שיגורי הרקטות והמרגמות בתגובה למאמצי הסיכול ההתקפיים של צה"ל. מדובר מאז חודש מאי על מאות שיגורים, בשלושה אירועים נפרדים, המשקפים חריגה מובהקת ממדיניות ההימנעות של ירי של חמאס, שכללה בשנים האחרונות גם אכיפה הדוקה על "הארגונים הסוררים" ברצועה. נזכיר כי בכול שנת 2015 שוגרו עשרים וארבע רקטות ופצצות מרגמה מהרצועה לעבר ישראל, ב-2016 חמש עשרה וב-2017 עשרים ותשע. עד כה לא היו נזקים של ממש מתקיפות אלה. 

זו אולי המשמעות היותר מפליגה של תופעת העפיפונים. נראה כי בצד המאמץ לפתח במהירות אמצעי מנע שינטרלו את העפיפונים ובלוני ההליום ישראל נוקטת עד עתה בגישה מדודה של תגובה כנגד מפעילי המערך בתוך הרצועה. זו משלבת מהלכי סיכול התקפיים והגנתיים (כשני שליש מהעפיפונים סוכלו כנראה על ידי הפעלה צה"לית של רחפנים). הריסון בהפעלת הכוח נובע כנראה מהעדר עניין להסתכן בהידרדרות לעימות או להיות מואשמת בו, בעיקר כאשר ישראל מוטרדת יותר מהמתרחש בגזרה הצפונית. השאלה העיקרית העולה כאן היא עד כמה ההרתעה הצה"לית, שנשמרה מאז הקיץ של 2014, תוכח כשרירה ותצלח גם את האתגר הנוכחי. הדבר תלוי בשני הצדדים ובמידת האיפוק שייטלו על עצמם בהפעלת הכוח. נראה שישראל צריכה לקחת בחשבון שבשל שיקולים מקומיים ואזוריים יהיה חמאס פחות מרוסן בהמשך הדרך וייקח על עצמו סיכונים גבוהים.

מהזווית המקומית בטרור העפיפונים יש מרכיב המחדד את השניות בתוכה חיים תושבי עוטף עזה כבר קרוב לשני עשורים. שניות זו באה לידי ביטוי באופן שבו תושבי העוטף מגדירים את חוויית המגורים באזור באמצעות שימוש בדימויים של "גיהינום" ו"גן עדן". זאת, כדי לתאר את המעברים החדים בין מצבים ביטחוניים (וכפועל יוצא מכך בין מצבים פיזיים ונפשיים) המתקיימים בין תקופות של שקט יחסי לבין תקופות מאתגרות יותר, כמו זו הנוכחית. 

האופציות הקיימות לישראל         

תופעת העפיפונים ובלוני ההליום, לכשעצמה, אינה מהווה יותר מסוגיה טקטית. עיקר חשיבותה, בנסיבות הנוכחיות, הינה בסיכון הממשי שהיא מציבה בפני תהליך, אולי מהיר, של הסלמה לקראת הידרדרות ועימות נרחב נוסף בין ישראל לחמאס. מבחינת ישראל, קיימות כאן, בעיקרו של דבר, שלוש חלופות עיקריות: 

יתרון: ישראל תראה יתרון בעימות כזה, לו יכולות להיות שתי מטרות אסטרטגיות שונות, שמהותן צריכה להשפיע על תכנון המהלכים בשטח: להטעין מחדש את ממד ההרתעה שאולי נראה עתה כנמצא בנסיגה מדאיגה. במקרה כזה, תתחייב הפעלת הכוח במתכונת של הפעלת אש מסיבית, בעיקר על ידי תקיפות אוויריות, ללא השתלטות על שטח; לשנות את תמונת המצב בעזה מיסודה, כאשר שלטון החמאס ברצועה נתפס כיעד לשינוי (שאלה אחרת היא מי יחליף אותו והאם התחליף יהיה טוב לישראל ממנו). במקרה כזה יתחייב, בנוסף להפעלת האש, גם תמרון קרקעי נרחב, עד כדי ביתור הרצועה או השתלטות על רובה או כולה.   

לא רוצים עימות: האפשרות השנייה והיותר סבירה, היא שישראל אינה מעוניינת בעימות כזה עתה, כאשר תשומת לבה הביטחונית ממוקדת בזירה הצפונית. זאת ועוד, עימות נוסף ברצועה עלול להיות מבחינתה יקר, במיוחד בהקשר לפגיעה בשגרת החיים של החזית האזרחית, אולם גם משום שניהולו הלכה למעשה עלול להימשך זמן רב (הסבב האחרון ברצועה נמשך 51 יום) ולהסתבך ואולי אף לגרור השתלטות מחודשת על רצועת עזה, על כל החסרונות המוכרים בכך. במקרה כזה מתחייבת מדיניות של ריסון והפעלת הכוח במשורה ובדייקנות. עוצמת התגובה בתרחיש כזה תהיה מותאמת לפרובוקציה מהצד הפלסטיני ולשיקולים מדיניים כללים. העיתוי, אם ישראל תוכל לשלוט בו, יושפע מין הסתם גם משיקולים מדיניים אזוריים, כמו למשל מגורלה וגלגולה של היוזמה האמריקנית האחרונה לשיקומה של רצועת עזה, בשיתוף פעולה עם מדינות ערביות פרגמטיות.

שינוי המשוואה בעזה: השלישית היא לנסות ולתרום את חלקה של ישראל לשינוי המשוואה המורכבת המאפיינת עתה את המצב הבלתי סביר ברצועת עזה. סימנים ראשונים מצביעים על התעניינות אמריקנית בפרויקט כלכלי נרחב לשיקום הרצועה וצפון סיני. חלופה זו נותחה בהרחבה במאמר שפורסם ב"עדכן האסטרטגי" של המכון למחקרי ביטחון לאומי באוקטובר 2017, פרי עטו של האלוף יואב (פולי) מרדכי, מי שהיה עד לאחרונה מתאם פעולות הממשלה בשטחים, ביחד עם מיכאל מילשטיין ויותם אמתי. המסר העיקרי במאמר הוא ש"נדרש להוביל תהליך של הפיכת הרצועה לסביבה מתפתחת ובה אזורי תעשייה מתקדמים,  מרחבים תיירותיים, ערוצי תחבורה חדשניים ותשתיות העונות על צורכי התושבים ... תהליך כזה יהווה מעין "תכנית מרשל" ... שיכללו בה יוזמות והשקעות בינלאומיות שיאפשרו לחולל ברצועה שיקום ושינוי אמתי... כלכלי ותודעתי... מבלי שיתאפשר לחמאס להתנגד לו ואף למנוע אותו... תהליך כזה אמור להיות משולב עם הסדרה ביטחונית וכלכלית..." (עמ' 10).         

החלופה המומלצת כאן היא זו השלישית. רעיונות כאלה כבר הועלו בעבר ולא הבשילו. אולם נראה כי אפשר לסכם מאמר זה באמירה כללית לפיה טרור העפיפונים יכול להיות אולי עוד אפיזודה חולפת בהתנגחויות החוזרות ונשנות בין ישראל לחמאס. הוא גם עלול לגרור להידרדרות ולעימות נוסף, שמשמעותו הרס לרצועה ומבוי סתום ויקר לישראל. דווקא מול האפשרות האחרונה יש מקום בשני הצדדים לשינוי פרדיגמה ולהתרחקות מדפוס העימות הנמשך ללא תוחלת. יתכן שיהיה צורך בסבבי עימות נוספים. אולם אולי אפשר בנסיבות עגומות אלה לקוות שהתבונה תייצר דיאלוג היסטורי לעבר מהלך מהפכני של תמורה בונה שתמציתה יציבות ביטחונית לישראל ושיקום הרצועה לפלסטינים. 

***

תא"ל (דימ') ד"ר מאיר אלרן וד"ר כרמית פדן הם חוקרים במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)

 
 

אולי יעניין אותך גם