ידויי אבנים – אתגר טקטי או עניין אסטרטגי?
על רקע החלטת הקבינט בנוגע לדרכי ההתמודדות עם ידויי האבנים, ראש המטה ללוחמר בטרור לשעבר, תא"ל (מיל') ניצן נוריאל, מאמין ששינוי הוראות הפתיחה באש ומניעת תשלום ביטוח לאומי - אינן הדרכים להילחם בתופעה. בשורה התחתונה, לדעתו, אל לדרג הפוליטי להתערב בעשייה המבצעית
ניצן נוריאל
| 25/09/2015
בימים שבהם מתקיימות פגישות מרובות בנושא "התמודדות עם איום האבנים" הן בדרג המבצעי והן ברמת הקבינט בהובלת ראש הממשלה, בהן התקבלו החלטות חדשות לגבי דרכי ההתמודדות עם האיום והגברת הענישה, סברתי שנכון לעשות קצת אבחנה בין המדרגים השונים.
בעבר הלא רחוק נהגנו לקרוא לאירועים ביהודה ושומרון בהם מעורב חייל/לוחם "חייל אסטרטגי" - זה היה ביטוי למציאות בה חייל אחד העומד במחסום או המשתתף במעצר יכול בפעולה אחת לגרום לנזק אסטרטגי, ומכאן שמו- חייל אסטרטגי, פעולה נמהרת של ירי הקוטלת בלתי מעורבים, לא כול שכן ילדים או נשים, או עיכוב במחסום שגורם למוות. לא חסרים לצערנו תרחישים שכאלה,יכלו להבעיר את השטח ולגרום לגל גינויים בינ"ל שלא תורמים לשום דבר.
ברגע של היסטוריה משווה, אני די קובע שאין חדש תחת השמש, וגלי ידויי אבנים והשלכת בקבוקי תבערה אינם חדשים ומוכרים היטב (לצערנו) לכול מי ששרת בשטחי יהודה ושומרון.
מכלל הכלים החדשים לכאורה שמוצעים על ידי הדרג הפוליטי אני מבקש להתייחס לשלושה.
שינוי הוראות פתיחה באש: מתוך גיוס כלל מרכיבי הנימוס שיש בי אני מבקש מהדרג הפוליטי לא להתערב. הדרג המבצעי, אלו שנמצאים בשטח ומתמודדים עם האתגר, לא ביקשו כלל שתשנו את הוראות הפתיחה באש. לא נדרשה בקשה שכזו כי מפקדי השדה יודעים היטב שאף חייל או שוטר לא יפתח באש על ילדים או על בני נוער המשליכים אבנים בעת הפגנת רחוב או מארב על צירי תנועה. למה? כי אין צורך וזה לא נכון מבצעית.
הסיכוי שזה ירתיע הוא נמוך והסיכוי שהשטח יבער עוד יותר אחרי הלוויות ההרוגים גדול בהרבה מהסיכוי שישורר שקט (אגב השקט היחסי יחזור מייד אחרי סוכות הן משום חזרת הסטודנטים ללימודים והן משום שנגמרו, עד חנוכה, החגים היהודים).
מה שמפקדי השדה צריכים זה גיבוי. אין להם צורך בעוד הנחיות שלא תורמות למאמץ המבצעי.
מציאת מימד ההרתעה הנכון: צר לי, תשלום כופר או מניעת ביטוח לאומי אינם מרכיבי הרתעה בעיקר משום שהרשות הפלסטינית או כול גורם אחר ישמח למלא את החלל ולהשלים "הכנסה" לכול משפחה שנפגעת כלכלית מכך. תעיד על כך תופעת בניית הבתים שנהרסו על ידי כוחותינו (בצדק גמור) במימון חיצוני נדיב. כך שמימד זה עשוי לחזק את הקיצוניים על פני הרתעתם.
הענישה: בימי האינתיפאדה הראשונה תפיסת "נשבור להם את העצמות" לא ממש עזרה. באינתיפאדה השנייה ירי חי (כן, אותם צלפים) לא שינתה את פני החיכוך. אם כך מהו העונש היעיל? מהו העונש שאם ננקוט בו נצליח לייצר הרתעה?
מסתבר שיש כזה, רק שהוא נאסר לשימוש. במקום הקבינט הייתי משקיע זמן להחזירו לארגז הכלים תוך התאמתו לימינו אנו. כוונתי לעונש הגירוש. כן, העונש הפשוט של לקחת משפחה שמי מחברי המשפחה (דרגה ראשונה) מעורב בזריקת אבנים ו/או בקבוקי תבערה ולשלוח אותם לגלות בעזה לתקופה מוגבלת של שנה –שנתיים. זוהי ענישה אפקטיבית ומרתיע שעדיפה עשרות מונים על ירי הרוגים ופצועים או כלואים, שלא רק שלא מרגיע את השטח אלא מבעירה אותו וגורמת להוצאות עצומות (של טיפול בפצועים ושיכון האסירים).
אינני רוצה להיכנס לפעולות המבצעיות המשלימות הנדרשות המבוססות על הצפת השטח בכוחות מיוחדים, בפעילות חשאית וגלויה, כך שכול הרמת אבן או בקבוק תבערה תיתקל מיד בכוח מיומן שיצא מן המחסה וילכוד את זורקי האבנים.
וכפי שכבר כתבתי כאן, השאלה המאוד רלוונטית היא מה עושים עם מיידי האבנים היהודים? אנו לא כולאים אותם, לא נשלול מהם ביטוח לאומי וכנראה גם לא נתאים את הוראות פתיחה באש. למרבה הפלא גם כאן עונש "הגירוש" יכול להיות יעיל להפליא. תתארו לכם שחרדים ממאה שערים יוגלו לבני ברק או מתנחלים מהשומרון יוגלו לאילת.
בשורה התחתונה, אל לו לדרג הפוליטי להתערב בעשייה המבצעית. על הדרג הפוליטי להגדיר את ההישג הנדרש והדרג המבצעי יממש אותו. ואם לא יצליח - נא שייתן הסברים ואם הסבריו לא ישכנעו, ניתן וצריך להעבירם מתפקידם.
על רקע החלטת הקבינט בנוגע לדרכי ההתמודדות עם ידויי האבנים, ראש המטה ללוחמר בטרור לשעבר, תא"ל (מיל') ניצן נוריאל, מאמין ששינוי הוראות הפתיחה באש ומניעת תשלום ביטוח לאומי - אינן הדרכים להילחם בתופעה. בשורה התחתונה, לדעתו, אל לדרג הפוליטי להתערב בעשייה המבצעית
בימים שבהם מתקיימות פגישות מרובות בנושא "התמודדות עם איום האבנים" הן בדרג המבצעי והן ברמת הקבינט בהובלת ראש הממשלה, בהן התקבלו החלטות חדשות לגבי דרכי ההתמודדות עם האיום והגברת הענישה, סברתי שנכון לעשות קצת אבחנה בין המדרגים השונים.
בעבר הלא רחוק נהגנו לקרוא לאירועים ביהודה ושומרון בהם מעורב חייל/לוחם "חייל אסטרטגי" - זה היה ביטוי למציאות בה חייל אחד העומד במחסום או המשתתף במעצר יכול בפעולה אחת לגרום לנזק אסטרטגי, ומכאן שמו- חייל אסטרטגי, פעולה נמהרת של ירי הקוטלת בלתי מעורבים, לא כול שכן ילדים או נשים, או עיכוב במחסום שגורם למוות. לא חסרים לצערנו תרחישים שכאלה,יכלו להבעיר את השטח ולגרום לגל גינויים בינ"ל שלא תורמים לשום דבר.
ברגע של היסטוריה משווה, אני די קובע שאין חדש תחת השמש, וגלי ידויי אבנים והשלכת בקבוקי תבערה אינם חדשים ומוכרים היטב (לצערנו) לכול מי ששרת בשטחי יהודה ושומרון.
מכלל הכלים החדשים לכאורה שמוצעים על ידי הדרג הפוליטי אני מבקש להתייחס לשלושה.
שינוי הוראות פתיחה באש: מתוך גיוס כלל מרכיבי הנימוס שיש בי אני מבקש מהדרג הפוליטי לא להתערב. הדרג המבצעי, אלו שנמצאים בשטח ומתמודדים עם האתגר, לא ביקשו כלל שתשנו את הוראות הפתיחה באש. לא נדרשה בקשה שכזו כי מפקדי השדה יודעים היטב שאף חייל או שוטר לא יפתח באש על ילדים או על בני נוער המשליכים אבנים בעת הפגנת רחוב או מארב על צירי תנועה. למה? כי אין צורך וזה לא נכון מבצעית.
הסיכוי שזה ירתיע הוא נמוך והסיכוי שהשטח יבער עוד יותר אחרי הלוויות ההרוגים גדול בהרבה מהסיכוי שישורר שקט (אגב השקט היחסי יחזור מייד אחרי סוכות הן משום חזרת הסטודנטים ללימודים והן משום שנגמרו, עד חנוכה, החגים היהודים).
מה שמפקדי השדה צריכים זה גיבוי. אין להם צורך בעוד הנחיות שלא תורמות למאמץ המבצעי.
מציאת מימד ההרתעה הנכון: צר לי, תשלום כופר או מניעת ביטוח לאומי אינם מרכיבי הרתעה בעיקר משום שהרשות הפלסטינית או כול גורם אחר ישמח למלא את החלל ולהשלים "הכנסה" לכול משפחה שנפגעת כלכלית מכך. תעיד על כך תופעת בניית הבתים שנהרסו על ידי כוחותינו (בצדק גמור) במימון חיצוני נדיב. כך שמימד זה עשוי לחזק את הקיצוניים על פני הרתעתם.
הענישה: בימי האינתיפאדה הראשונה תפיסת "נשבור להם את העצמות" לא ממש עזרה. באינתיפאדה השנייה ירי חי (כן, אותם צלפים) לא שינתה את פני החיכוך. אם כך מהו העונש היעיל? מהו העונש שאם ננקוט בו נצליח לייצר הרתעה?
מסתבר שיש כזה, רק שהוא נאסר לשימוש. במקום הקבינט הייתי משקיע זמן להחזירו לארגז הכלים תוך התאמתו לימינו אנו. כוונתי לעונש הגירוש. כן, העונש הפשוט של לקחת משפחה שמי מחברי המשפחה (דרגה ראשונה) מעורב בזריקת אבנים ו/או בקבוקי תבערה ולשלוח אותם לגלות בעזה לתקופה מוגבלת של שנה –שנתיים. זוהי ענישה אפקטיבית ומרתיע שעדיפה עשרות מונים על ירי הרוגים ופצועים או כלואים, שלא רק שלא מרגיע את השטח אלא מבעירה אותו וגורמת להוצאות עצומות (של טיפול בפצועים ושיכון האסירים).
אינני רוצה להיכנס לפעולות המבצעיות המשלימות הנדרשות המבוססות על הצפת השטח בכוחות מיוחדים, בפעילות חשאית וגלויה, כך שכול הרמת אבן או בקבוק תבערה תיתקל מיד בכוח מיומן שיצא מן המחסה וילכוד את זורקי האבנים.
וכפי שכבר כתבתי כאן, השאלה המאוד רלוונטית היא מה עושים עם מיידי האבנים היהודים? אנו לא כולאים אותם, לא נשלול מהם ביטוח לאומי וכנראה גם לא נתאים את הוראות פתיחה באש. למרבה הפלא גם כאן עונש "הגירוש" יכול להיות יעיל להפליא. תתארו לכם שחרדים ממאה שערים יוגלו לבני ברק או מתנחלים מהשומרון יוגלו לאילת.
בשורה התחתונה, אל לו לדרג הפוליטי להתערב בעשייה המבצעית. על הדרג הפוליטי להגדיר את ההישג הנדרש והדרג המבצעי יממש אותו. ואם לא יצליח - נא שייתן הסברים ואם הסבריו לא ישכנעו, ניתן וצריך להעבירם מתפקידם.
