צוק איתן – שלוש רמות
צוק איתן – שלוש רמות
שלמה גזית
| 09/12/2014
"צוק איתן" תוכנן אולי כ'מבצע', אך בעצם היה מלחמה לכל דבר. ישראל לחמה כנגד מדינה שלמה, בין אם נקרא לה רצועת עזה, חמאסטן או פלסטין. משיוחלט על 'אות המערכה' נראה את היקף כוח האדם, בסדיר ובמילואים, שהופעלו במלחמה זו.
ידענו 50 ימי מלחמה בהם שני שלישים מאוכלוסיית המדינה נאלצו לחפש מגן בהתרעה של שניות. וכאשר יוענקו אותות המערכה, יש לוודא כי אות זה, ואולי אות מיוחד, יוענק לכל תושבי "עוטף עזה", לכל תינוק ותינוקת ולכל זקן וזקנה. תרומתם במלחמה לא נפלה מזו של לובשיי המדים. אין לי ספק שעוד ירבו הוויכוחים על תוצאות המלחמה.
סקרי דעת הקהל היום אינם בהכרח הסקרים שיפורסמו בעוד חודש, שנה או עשר שנים. לפי סקר "הארץ" מן ה- 28 באוגוסט, סבורים היום 26% כי ישראל היא זו שניצחה, 54% הצביעו על תיקו, ו- 16% סבורים כי חמאס ניצח.
אני מבחין בין שלוש רמות שונות במלחמה: הטקטית, האופרטיבית והאסטרטגית. ברמה הטקטית, דומני כי אין מחלוקת לגבי הביצוע המרשים של כוחות צה"ל במהלך המבצע. אתחיל במודיעין. שאיפתו של כל מפקד צבאי לקבל מודיעין מדויק ועדכני. מה שתרמו גורמי המודיעין, אמ"ן ושב"כ, יום אחר יום, במהלך 50 ימי הלחימה, היה ממש מדהים.
אני עובר לחיל האוויר, לכוח שהשכיל לנצל את המידע הרב, המדויק והמעודכן שהועמד לרשותו. ביצועי חיל האוויר הם שפטרו את הדרג המדיני מן הלחץ והצורך להשתלט על רצועת עזה. דומני שמיותר להכביר מלים על ביצועי "כיפת ברזל". אני מתחלחל מן המחשבה היכן היינו אלמלא עמדה ה"כיפה" לרשותנו.
ולבסוף, כוחות היבשה עליהם הוטלה המשימה של איתור המנהרות ההתקפיות והשמדתן. משימת לחימה קשה ומתישה, משימה שבוצעה בדרך מרשימה ושונה כל כך ממה שראינו במלחמת לבנון השנייה.
ברמה האופרטיבית אנו בוחנים את התוכנית המבצעית, את הגדרת היעדים ואת דרך השגת יעדים אלה. אודה, אינני יודע מה היו יעדי המלחמה של ישראל. ההצעה "שקט תמורת שקט" הייתה ללא ספק הצעה ראויה, אלא שהאויב החמאסי לא נענה ובחר להפר את השקט בירי רקטות ופצמ"רים, ובתוכניות שלא הצליח לממשן. ישראל לא הגדירה לעצמה מה יהיו יעדיה אם לא יהיה שקט. הגדרה זו חסרה לקבינט, לממשלה ולכנסת, חסרה לעם בישראל, ובמיוחד לצד השני - מה צפוי לו.
בהיעדר יעד ברור ומוגדר, איננו יכולים לשפוט אם היעד האופרטיבי הושג. שוב ושוב שמענו רעיונות וויכוחים על מה תעשה ישראל בשלב זה או אחר ונותרנו מבולבלים. אינני יודע אם האחריות על מחדל זה מוטלת על המטה הכללי של צה"ל שלא הציע לחברי הקבינט תכניות אופרטיביות חלופיות, או שהיו אלה חברי הקבינט או הצוות המוביל (ראש הממשלה ושר הביטחון), שלא ביקשו ולא יזמו תכניות כאלה.
ברמה האסטרטגית, זו איננה מוגבלת ל- 360 הק"מ המרובעים של שטח הרצועה. ישראל מתמודדת ברמה זו הן בזירה האזורית והן בזירה הבינלאומית. הצגנו לעולם תמונה הזויה בה לשני שלישים מתושבי ישראל עומדות לרשותם שניות בודדות לחיפוש מחסה. ניהלנו את המלחמה הכי מוצדקת בעולם. ירי הפצמ"רים והרקטות המומטר על האוכלוסייה האזרחית בישראל פתח בפנינו אפשרויות מדיניות חדשות, אופציות שיכולנו והיינו חייבים לנצלן. זו, חוששני, הייתה ההחמצה הגדולה, ברמה המדינית-אסטרטגית של "צוק איתן". החמצה על מה שלא השכלנו לעשות ולנצל, ועל מהלכים צבאיים שהתעלמו מן ההשלכות המדיניות-בינלאומיות.
האשמה כאן כולה של הדרג המדיני.
צוק איתן – שלוש רמות
שלמה גזית
| 09/12/2014
"צוק איתן" תוכנן אולי כ'מבצע', אך בעצם היה מלחמה לכל דבר. ישראל לחמה כנגד מדינה שלמה, בין אם נקרא לה רצועת עזה, חמאסטן או פלסטין. משיוחלט על 'אות המערכה' נראה את היקף כוח האדם, בסדיר ובמילואים, שהופעלו במלחמה זו.
ידענו 50 ימי מלחמה בהם שני שלישים מאוכלוסיית המדינה נאלצו לחפש מגן בהתרעה של שניות. וכאשר יוענקו אותות המערכה, יש לוודא כי אות זה, ואולי אות מיוחד, יוענק לכל תושבי "עוטף עזה", לכל תינוק ותינוקת ולכל זקן וזקנה. תרומתם במלחמה לא נפלה מזו של לובשיי המדים. אין לי ספק שעוד ירבו הוויכוחים על תוצאות המלחמה.
סקרי דעת הקהל היום אינם בהכרח הסקרים שיפורסמו בעוד חודש, שנה או עשר שנים. לפי סקר "הארץ" מן ה- 28 באוגוסט, סבורים היום 26% כי ישראל היא זו שניצחה, 54% הצביעו על תיקו, ו- 16% סבורים כי חמאס ניצח.
אני מבחין בין שלוש רמות שונות במלחמה: הטקטית, האופרטיבית והאסטרטגית. ברמה הטקטית, דומני כי אין מחלוקת לגבי הביצוע המרשים של כוחות צה"ל במהלך המבצע. אתחיל במודיעין. שאיפתו של כל מפקד צבאי לקבל מודיעין מדויק ועדכני. מה שתרמו גורמי המודיעין, אמ"ן ושב"כ, יום אחר יום, במהלך 50 ימי הלחימה, היה ממש מדהים.
אני עובר לחיל האוויר, לכוח שהשכיל לנצל את המידע הרב, המדויק והמעודכן שהועמד לרשותו. ביצועי חיל האוויר הם שפטרו את הדרג המדיני מן הלחץ והצורך להשתלט על רצועת עזה. דומני שמיותר להכביר מלים על ביצועי "כיפת ברזל". אני מתחלחל מן המחשבה היכן היינו אלמלא עמדה ה"כיפה" לרשותנו.
ולבסוף, כוחות היבשה עליהם הוטלה המשימה של איתור המנהרות ההתקפיות והשמדתן. משימת לחימה קשה ומתישה, משימה שבוצעה בדרך מרשימה ושונה כל כך ממה שראינו במלחמת לבנון השנייה.
ברמה האופרטיבית אנו בוחנים את התוכנית המבצעית, את הגדרת היעדים ואת דרך השגת יעדים אלה. אודה, אינני יודע מה היו יעדי המלחמה של ישראל. ההצעה "שקט תמורת שקט" הייתה ללא ספק הצעה ראויה, אלא שהאויב החמאסי לא נענה ובחר להפר את השקט בירי רקטות ופצמ"רים, ובתוכניות שלא הצליח לממשן. ישראל לא הגדירה לעצמה מה יהיו יעדיה אם לא יהיה שקט. הגדרה זו חסרה לקבינט, לממשלה ולכנסת, חסרה לעם בישראל, ובמיוחד לצד השני - מה צפוי לו.
בהיעדר יעד ברור ומוגדר, איננו יכולים לשפוט אם היעד האופרטיבי הושג. שוב ושוב שמענו רעיונות וויכוחים על מה תעשה ישראל בשלב זה או אחר ונותרנו מבולבלים. אינני יודע אם האחריות על מחדל זה מוטלת על המטה הכללי של צה"ל שלא הציע לחברי הקבינט תכניות אופרטיביות חלופיות, או שהיו אלה חברי הקבינט או הצוות המוביל (ראש הממשלה ושר הביטחון), שלא ביקשו ולא יזמו תכניות כאלה.
ברמה האסטרטגית, זו איננה מוגבלת ל- 360 הק"מ המרובעים של שטח הרצועה. ישראל מתמודדת ברמה זו הן בזירה האזורית והן בזירה הבינלאומית. הצגנו לעולם תמונה הזויה בה לשני שלישים מתושבי ישראל עומדות לרשותם שניות בודדות לחיפוש מחסה. ניהלנו את המלחמה הכי מוצדקת בעולם. ירי הפצמ"רים והרקטות המומטר על האוכלוסייה האזרחית בישראל פתח בפנינו אפשרויות מדיניות חדשות, אופציות שיכולנו והיינו חייבים לנצלן. זו, חוששני, הייתה ההחמצה הגדולה, ברמה המדינית-אסטרטגית של "צוק איתן". החמצה על מה שלא השכלנו לעשות ולנצל, ועל מהלכים צבאיים שהתעלמו מן ההשלכות המדיניות-בינלאומיות.
האשמה כאן כולה של הדרג המדיני.
ידענו 50 ימי מלחמה בהם שני שלישים מאוכלוסיית המדינה נאלצו לחפש מגן בהתרעה של שניות. וכאשר יוענקו אותות המערכה, יש לוודא כי אות זה, ואולי אות מיוחד, יוענק לכל תושבי "עוטף עזה", לכל תינוק ותינוקת ולכל זקן וזקנה. תרומתם במלחמה לא נפלה מזו של לובשיי המדים. אין לי ספק שעוד ירבו הוויכוחים על תוצאות המלחמה.
סקרי דעת הקהל היום אינם בהכרח הסקרים שיפורסמו בעוד חודש, שנה או עשר שנים. לפי סקר "הארץ" מן ה- 28 באוגוסט, סבורים היום 26% כי ישראל היא זו שניצחה, 54% הצביעו על תיקו, ו- 16% סבורים כי חמאס ניצח.
אני מבחין בין שלוש רמות שונות במלחמה: הטקטית, האופרטיבית והאסטרטגית. ברמה הטקטית, דומני כי אין מחלוקת לגבי הביצוע המרשים של כוחות צה"ל במהלך המבצע. אתחיל במודיעין. שאיפתו של כל מפקד צבאי לקבל מודיעין מדויק ועדכני. מה שתרמו גורמי המודיעין, אמ"ן ושב"כ, יום אחר יום, במהלך 50 ימי הלחימה, היה ממש מדהים.
אני עובר לחיל האוויר, לכוח שהשכיל לנצל את המידע הרב, המדויק והמעודכן שהועמד לרשותו. ביצועי חיל האוויר הם שפטרו את הדרג המדיני מן הלחץ והצורך להשתלט על רצועת עזה. דומני שמיותר להכביר מלים על ביצועי "כיפת ברזל". אני מתחלחל מן המחשבה היכן היינו אלמלא עמדה ה"כיפה" לרשותנו.
ולבסוף, כוחות היבשה עליהם הוטלה המשימה של איתור המנהרות ההתקפיות והשמדתן. משימת לחימה קשה ומתישה, משימה שבוצעה בדרך מרשימה ושונה כל כך ממה שראינו במלחמת לבנון השנייה.
ברמה האופרטיבית אנו בוחנים את התוכנית המבצעית, את הגדרת היעדים ואת דרך השגת יעדים אלה. אודה, אינני יודע מה היו יעדי המלחמה של ישראל. ההצעה "שקט תמורת שקט" הייתה ללא ספק הצעה ראויה, אלא שהאויב החמאסי לא נענה ובחר להפר את השקט בירי רקטות ופצמ"רים, ובתוכניות שלא הצליח לממשן. ישראל לא הגדירה לעצמה מה יהיו יעדיה אם לא יהיה שקט. הגדרה זו חסרה לקבינט, לממשלה ולכנסת, חסרה לעם בישראל, ובמיוחד לצד השני - מה צפוי לו.
בהיעדר יעד ברור ומוגדר, איננו יכולים לשפוט אם היעד האופרטיבי הושג. שוב ושוב שמענו רעיונות וויכוחים על מה תעשה ישראל בשלב זה או אחר ונותרנו מבולבלים. אינני יודע אם האחריות על מחדל זה מוטלת על המטה הכללי של צה"ל שלא הציע לחברי הקבינט תכניות אופרטיביות חלופיות, או שהיו אלה חברי הקבינט או הצוות המוביל (ראש הממשלה ושר הביטחון), שלא ביקשו ולא יזמו תכניות כאלה.
ברמה האסטרטגית, זו איננה מוגבלת ל- 360 הק"מ המרובעים של שטח הרצועה. ישראל מתמודדת ברמה זו הן בזירה האזורית והן בזירה הבינלאומית. הצגנו לעולם תמונה הזויה בה לשני שלישים מתושבי ישראל עומדות לרשותם שניות בודדות לחיפוש מחסה. ניהלנו את המלחמה הכי מוצדקת בעולם. ירי הפצמ"רים והרקטות המומטר על האוכלוסייה האזרחית בישראל פתח בפנינו אפשרויות מדיניות חדשות, אופציות שיכולנו והיינו חייבים לנצלן. זו, חוששני, הייתה ההחמצה הגדולה, ברמה המדינית-אסטרטגית של "צוק איתן". החמצה על מה שלא השכלנו לעשות ולנצל, ועל מהלכים צבאיים שהתעלמו מן ההשלכות המדיניות-בינלאומיות.
האשמה כאן כולה של הדרג המדיני.
