לא לכבול ידיים
אלוף (במיל') שלמה גזית נזכר בביקור סאדאת ובהסכמי קמפ דיוויד, בניסיון להבין את המדיניות המנחה את הצוות נתניהו-יעלון בשיחות בקהיר. המסקנה – צריך לתת למנהלי המו"מ חופש פעולהלא לכבול ידיים במו"מ
שלמה גזית
| 09/12/2014
אינני מופתע מן הביקורת שמשמיעים פוליטיקאים, ובראשם שרים החברים בקבינט המדיני ביטחוני, על היותם ממודרים מפרטי השיחות והמשא ומתן שמנהלת ישראל בקהיר להשגת הסכם הפסקת-אש עם החמאס. אני מניח שהם באמת ובתמים מבקשים להיות שותפים למשא והמתן המתנהל, ובמקביל הם מבקשים לחזק ולבסס את מעמדם הפוליטי, תוך השמעת ביקורת על ראש הממשלה ועל שר הביטחון, שניהם מתחרים פוליטיים.
יותר קשה לי להבין את הביקורת העיתונאית, ביקורת ש"מזדעזעת" מכך שחברי הקבינט הביטחוני ממודרים מן המתנהל בקהיר. מה שמניע את ביקורתם זו חתירה להליך דמוקרטי תקין. אם הורכבה קואליציה פוליטית, או אז חייבים כל החברים בה להיות מעורבים בתהליך הדיונים וקבלת ההחלטות. פרשיה זו מחזירה אותי לימי נובמבר 1977, לשבוע שקדם לביקורו ההיסטורי של הנשיא סאדאת בירושלים.
משהתבררה סופית כוונתו של אנואר סאדאת לבוא לביקור, קיימנו באמ"ן בדרך הטבע דיון רב משתתפים במטרה לנתח ולהעריך את משמעויות המהלך המצרי. סיכמנו את הדיון במסמך חשוב ומפורט, ומאותו רגע, ציפיתי להיות מוזמן לדיון בממשלה בו אציג את הערכתנו. כך נהגו ראשי הממשלה שקדמו למנחם בגין, וכך הנחתי תנהג גם ממשלת מנחם בגין.
שוב ושוב התקשרתי לפרויקה (תא"ל אפרים פורן), מזכירו הצבאי של ראש הממשלה, עם שאלה אחת – מתי ייערך הדיון בממשלה? שנינו לא העלינו על הדעת שערב אירוע דרמטי והיסטורי כזה לא תיערך הממשלה ולא תקיים דיון מכין. נדנודיי לא עשו רושם. הדיון לא התקיים. מאד חרה לי הדבר, ואודה – לא הבנתי את הסיבה לכך.
עשרה חודשים לאחר מכן, זימן הנשיא האמריקאי, ג'ימי קארטר את נשיא מצרים ואת ראש ממשלת ישראל לוועידת קמפ דיוויד. ימים ספורים קודם יציאת המשלחת הישראלית לשיחות, זומנתי להשתתף בישיבת ממשלה. חשבתי כי מנחם בגין למד את לקחי הטעות שעשה ערב ביקור סאדאת, ומבקש לתקן ולפצות את חברי ממשלתו.
קיימנו באמ"ן דיון מכין ועליתי לירושלים. אלא שלא היה דיון. הממשלה התכנסה למטרה אחת ומוגבלת, להציג לשרים את המסמכים שהוכנו (בעיקר במטכ"ל) לקראת הוועידה. אף לא מילה אחת על העמדה שעומדת ישראל לנקוט בדיונים, מה היעד שישראל מבקשת להשיג ומה מרחב הגמישות שיעמוד לרשות הצוות הישראלי. שוב הייתה לי ביקורת על התנהגות ראש הממשלה (ביקורת שלא השמעתי כמובן), ושוב לא הבנתי את הדרך בה הלך. שלושה שבועות לאחר מכן, הושג ההסכם בקמפ דיוויד, והוזמנתי לישיבת ממשלה, לשמוע את דיווח ראש הממשלה על דיוני הועידה וההסכם שהושג.
שמעתי במהלך הדיון את השגתו של השר חיים לנדאו (אביו של השר עוזי לנדאו, גדול המבקרים את דרך הניהול של ראש הממשלה היום) שואל את ראש הממשלה, כיצד יכול היה לחתום על מסמך בו מכירה ישראל ב"זכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני", ואז הבנתי את שיקולו הנכון והצודק כל כך של ראש הממשלה. בדיון מוקדם אנו יושבים בינינו לבין עצמנו, חופשיים לקבל כל החלטה העולה על הדעת. איננו מתמודדים מול צד שני, איננו עומדים בפני הכרעה האם להתעקש על העמדה שקיבלנו בינינו לבין עצמנו ולוותר בשל כך על השגת ההסכם.
זו המדיניות המנחה את הצוות נתניהו-יעלון היום. כל דיון מכין, כל הנחיה שיוציאו ליברמן ובנט למנהלי המו"מ תפוצץ את המשא והמתן. הבחירה בפניה אנו עומדים היא בין השגת הסכם לבין דמוקרטיה צרופה בפורום הממשלתי.
אינני מופתע מן הביקורת שמשמיעים פוליטיקאים, ובראשם שרים החברים בקבינט המדיני ביטחוני, על היותם ממודרים מפרטי השיחות והמשא ומתן שמנהלת ישראל בקהיר להשגת הסכם הפסקת-אש עם החמאס. אני מניח שהם באמת ובתמים מבקשים להיות שותפים למשא והמתן המתנהל, ובמקביל הם מבקשים לחזק ולבסס את מעמדם הפוליטי, תוך השמעת ביקורת על ראש הממשלה ועל שר הביטחון, שניהם מתחרים פוליטיים.
יותר קשה לי להבין את הביקורת העיתונאית, ביקורת ש"מזדעזעת" מכך שחברי הקבינט הביטחוני ממודרים מן המתנהל בקהיר. מה שמניע את ביקורתם זו חתירה להליך דמוקרטי תקין. אם הורכבה קואליציה פוליטית, או אז חייבים כל החברים בה להיות מעורבים בתהליך הדיונים וקבלת ההחלטות. פרשיה זו מחזירה אותי לימי נובמבר 1977, לשבוע שקדם לביקורו ההיסטורי של הנשיא סאדאת בירושלים.
משהתבררה סופית כוונתו של אנואר סאדאת לבוא לביקור, קיימנו באמ"ן בדרך הטבע דיון רב משתתפים במטרה לנתח ולהעריך את משמעויות המהלך המצרי. סיכמנו את הדיון במסמך חשוב ומפורט, ומאותו רגע, ציפיתי להיות מוזמן לדיון בממשלה בו אציג את הערכתנו. כך נהגו ראשי הממשלה שקדמו למנחם בגין, וכך הנחתי תנהג גם ממשלת מנחם בגין.
שוב ושוב התקשרתי לפרויקה (תא"ל אפרים פורן), מזכירו הצבאי של ראש הממשלה, עם שאלה אחת – מתי ייערך הדיון בממשלה? שנינו לא העלינו על הדעת שערב אירוע דרמטי והיסטורי כזה לא תיערך הממשלה ולא תקיים דיון מכין. נדנודיי לא עשו רושם. הדיון לא התקיים. מאד חרה לי הדבר, ואודה – לא הבנתי את הסיבה לכך.
עשרה חודשים לאחר מכן, זימן הנשיא האמריקאי, ג'ימי קארטר את נשיא מצרים ואת ראש ממשלת ישראל לוועידת קמפ דיוויד. ימים ספורים קודם יציאת המשלחת הישראלית לשיחות, זומנתי להשתתף בישיבת ממשלה. חשבתי כי מנחם בגין למד את לקחי הטעות שעשה ערב ביקור סאדאת, ומבקש לתקן ולפצות את חברי ממשלתו.
קיימנו באמ"ן דיון מכין ועליתי לירושלים. אלא שלא היה דיון. הממשלה התכנסה למטרה אחת ומוגבלת, להציג לשרים את המסמכים שהוכנו (בעיקר במטכ"ל) לקראת הוועידה. אף לא מילה אחת על העמדה שעומדת ישראל לנקוט בדיונים, מה היעד שישראל מבקשת להשיג ומה מרחב הגמישות שיעמוד לרשות הצוות הישראלי. שוב הייתה לי ביקורת על התנהגות ראש הממשלה (ביקורת שלא השמעתי כמובן), ושוב לא הבנתי את הדרך בה הלך. שלושה שבועות לאחר מכן, הושג ההסכם בקמפ דיוויד, והוזמנתי לישיבת ממשלה, לשמוע את דיווח ראש הממשלה על דיוני הועידה וההסכם שהושג.
שמעתי במהלך הדיון את השגתו של השר חיים לנדאו (אביו של השר עוזי לנדאו, גדול המבקרים את דרך הניהול של ראש הממשלה היום) שואל את ראש הממשלה, כיצד יכול היה לחתום על מסמך בו מכירה ישראל ב"זכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני", ואז הבנתי את שיקולו הנכון והצודק כל כך של ראש הממשלה. בדיון מוקדם אנו יושבים בינינו לבין עצמנו, חופשיים לקבל כל החלטה העולה על הדעת. איננו מתמודדים מול צד שני, איננו עומדים בפני הכרעה האם להתעקש על העמדה שקיבלנו בינינו לבין עצמנו ולוותר בשל כך על השגת ההסכם.
זו המדיניות המנחה את הצוות נתניהו-יעלון היום. כל דיון מכין, כל הנחיה שיוציאו ליברמן ובנט למנהלי המו"מ תפוצץ את המשא והמתן. הבחירה בפניה אנו עומדים היא בין השגת הסכם לבין דמוקרטיה צרופה בפורום הממשלתי.
