לקראת בואו של קרי
האמריקאים מבינים שעליהם לחזור למדיניות קאמפ דיוויד, לאכוף הסדר סביר, ולקנות במליארדים של דולרים את חתימת הצדדים ולחיצת הידיים בבית הלבן כשם שעשו בימי 1977 העליזיםלקראת בואו של קרי
שמואל גורדון
| 06/12/2014
מבט זה ודאי יזכה את הכותב למטר גינויים על פגיעה בכבוד הישראלי ולמרות זאת חובה לכותבו. מהו תפקיד השחקן האמריקאי במשחק המחבואים שמשחקים מנהיגי ישראל והרשות הפלסטינית? שאלה מכרעת זו היא שתיקבע את מידת ההצלחה של "שיחות השלום" ברמאללה, ירושלים, ווושינגטון.
עשרות שנים מעורבים האמריקאים בסכסוך הישראלי-ערבי. במשך רוב התקופה ניסתה ארה"ב לפעול בדרעי נועם. להסביר ונכשלה כשלונות חרוצים. רק כאשר פעלה במלוא כוחה המדיני, הדיפלומטי, והכלכלי עלה בידה להשיג תוצאות חיוביות עבור הצדדים הנצים. אייזנהאור בהחלטיות להחזרת הסטטוס-קוו לאחר מבצע סיני ב-1956, קיסינג'ר נאבק בכל כוחו עד לקבלת החלטה 242 במועצת הביטחון, ניקסון מנע התערבות רוסית בסיום מלחמת יום כיפור, וההצלחה הגדולה מכולן, של קרטר – הסכם קאמפ דיוויד.
בסיום המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21 היו כמה הזדמנויות להשגת הסדר עם סוריה ועם הפלסטינים. נדרשה דחיפה עזה של האמריקאים את שני הצדדים זה אל זה (כמו בפצצת אורניום מעושר) כדי להגיע להסכמים (קרא את ספרו של אורי שגיא). אולם קברניטי ארה"ב לא עשו שיעורי בית. לא למדו את הכלל ההכרחי – בלי הפעלת מלוא משקלם על הצדדים אי אפשר להגיע להסכמה. לכן נרתע קלינטון מלאלץ את הסורים, הפלסטינים והישראלים להגיע להסכם. הוא לא למד מקודמו הנשיא קרטר שצריך לכופף את ידי המנהיגים כדי שייטלו עט בידם ויחתמו על חוזה שהגיש להם.
יש תקווה שמזכיר המדינה קרי הטמיע את לקחי העבר, מוכן לאמצם אל לבו, ולאמץ את ליבו להפעיל לחצים כבדים עד שייעתרו לו מנהיגי הרשות הפלסטינית ומנהיגי ישראל. יש לזכור כי לא רק לישראל ולרשות יש אינטרסים, לא רק להם יש מה להרוויח ומה להפסיד, גם לארה"ב יש הרבה מה להרוויח במידה שהמו"מ יזכה להצלחה, הרבה מעבר לגזרה המקומית המוגבלת. היא תחזיר לעצמה מעמד מרכזי שאובד לה במזרח התיכון, היא תשפר את מעמדה מול רוסיה וסין שנוגסות בה בזירות אחרות, היא תחזק את מעמדה בסכסוכים שונים, החל מאיראן וכלה בים הצהוב. לכן יש לה מניעים חזקים להפעיל את מלוא השפעתה המדינית והכלכלית כדי להשיג הסדר ישראלי-פלסטיני.
האם מנהיגי ארה"ב מבינים זאת? ודאי, אלא שמדיניות תקיפה ותוקפנית היא סתירה למודל ההתנהגות הרכיכה שהם מפגינים במוקדי עימות אחרים בעולם. מצד שני, היו בטוחים, מזכיר המדינה קרי נושא באמתחתו הצעה די מפורטת להסכם, הצעה שתעורר התנגדות של שני הצדדים. השאלה היא האם יוציא אותה מתיקו ויניחה על השולחן בפני שתי הממשלות? מועד הסיום של המשא ומתן הנוכחי נמצא מעבר לכותל ואין זמן לסחבת.
נראה שברור לארה"ב שעליה לחזור פעם נוספת למדיניות קאמפ דיוויד, לאכוף הסדר סביר, ולקנות במחיר מליארדים של דולרים את חתימת הצדדים ולחיצת ידיים בבית הלבן, כשם שעשו באותם ימי 1977 העליזים. מעטים, אפילו בין המתנגדים באותו זמן, מצטערים על ההסכם. לא נותר לנו אלא לקוות, ולעודד אותם לעשות מעשה.
האמריקאים מבינים שעליהם לחזור למדיניות קאמפ דיוויד, לאכוף הסדר סביר, ולקנות במליארדים של דולרים את חתימת הצדדים ולחיצת הידיים בבית הלבן כשם שעשו בימי 1977 העליזיםלקראת בואו של קרי
שמואל גורדון
| 06/12/2014
מבט זה ודאי יזכה את הכותב למטר גינויים על פגיעה בכבוד הישראלי ולמרות זאת חובה לכותבו. מהו תפקיד השחקן האמריקאי במשחק המחבואים שמשחקים מנהיגי ישראל והרשות הפלסטינית? שאלה מכרעת זו היא שתיקבע את מידת ההצלחה של "שיחות השלום" ברמאללה, ירושלים, ווושינגטון.
עשרות שנים מעורבים האמריקאים בסכסוך הישראלי-ערבי. במשך רוב התקופה ניסתה ארה"ב לפעול בדרעי נועם. להסביר ונכשלה כשלונות חרוצים. רק כאשר פעלה במלוא כוחה המדיני, הדיפלומטי, והכלכלי עלה בידה להשיג תוצאות חיוביות עבור הצדדים הנצים. אייזנהאור בהחלטיות להחזרת הסטטוס-קוו לאחר מבצע סיני ב-1956, קיסינג'ר נאבק בכל כוחו עד לקבלת החלטה 242 במועצת הביטחון, ניקסון מנע התערבות רוסית בסיום מלחמת יום כיפור, וההצלחה הגדולה מכולן, של קרטר – הסכם קאמפ דיוויד.
בסיום המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21 היו כמה הזדמנויות להשגת הסדר עם סוריה ועם הפלסטינים. נדרשה דחיפה עזה של האמריקאים את שני הצדדים זה אל זה (כמו בפצצת אורניום מעושר) כדי להגיע להסכמים (קרא את ספרו של אורי שגיא). אולם קברניטי ארה"ב לא עשו שיעורי בית. לא למדו את הכלל ההכרחי – בלי הפעלת מלוא משקלם על הצדדים אי אפשר להגיע להסכמה. לכן נרתע קלינטון מלאלץ את הסורים, הפלסטינים והישראלים להגיע להסכם. הוא לא למד מקודמו הנשיא קרטר שצריך לכופף את ידי המנהיגים כדי שייטלו עט בידם ויחתמו על חוזה שהגיש להם.
יש תקווה שמזכיר המדינה קרי הטמיע את לקחי העבר, מוכן לאמצם אל לבו, ולאמץ את ליבו להפעיל לחצים כבדים עד שייעתרו לו מנהיגי הרשות הפלסטינית ומנהיגי ישראל. יש לזכור כי לא רק לישראל ולרשות יש אינטרסים, לא רק להם יש מה להרוויח ומה להפסיד, גם לארה"ב יש הרבה מה להרוויח במידה שהמו"מ יזכה להצלחה, הרבה מעבר לגזרה המקומית המוגבלת. היא תחזיר לעצמה מעמד מרכזי שאובד לה במזרח התיכון, היא תשפר את מעמדה מול רוסיה וסין שנוגסות בה בזירות אחרות, היא תחזק את מעמדה בסכסוכים שונים, החל מאיראן וכלה בים הצהוב. לכן יש לה מניעים חזקים להפעיל את מלוא השפעתה המדינית והכלכלית כדי להשיג הסדר ישראלי-פלסטיני.
האם מנהיגי ארה"ב מבינים זאת? ודאי, אלא שמדיניות תקיפה ותוקפנית היא סתירה למודל ההתנהגות הרכיכה שהם מפגינים במוקדי עימות אחרים בעולם. מצד שני, היו בטוחים, מזכיר המדינה קרי נושא באמתחתו הצעה די מפורטת להסכם, הצעה שתעורר התנגדות של שני הצדדים. השאלה היא האם יוציא אותה מתיקו ויניחה על השולחן בפני שתי הממשלות? מועד הסיום של המשא ומתן הנוכחי נמצא מעבר לכותל ואין זמן לסחבת.
נראה שברור לארה"ב שעליה לחזור פעם נוספת למדיניות קאמפ דיוויד, לאכוף הסדר סביר, ולקנות במחיר מליארדים של דולרים את חתימת הצדדים ולחיצת ידיים בבית הלבן, כשם שעשו באותם ימי 1977 העליזים. מעטים, אפילו בין המתנגדים באותו זמן, מצטערים על ההסכם. לא נותר לנו אלא לקוות, ולעודד אותם לעשות מעשה.
עשרות שנים מעורבים האמריקאים בסכסוך הישראלי-ערבי. במשך רוב התקופה ניסתה ארה"ב לפעול בדרעי נועם. להסביר ונכשלה כשלונות חרוצים. רק כאשר פעלה במלוא כוחה המדיני, הדיפלומטי, והכלכלי עלה בידה להשיג תוצאות חיוביות עבור הצדדים הנצים. אייזנהאור בהחלטיות להחזרת הסטטוס-קוו לאחר מבצע סיני ב-1956, קיסינג'ר נאבק בכל כוחו עד לקבלת החלטה 242 במועצת הביטחון, ניקסון מנע התערבות רוסית בסיום מלחמת יום כיפור, וההצלחה הגדולה מכולן, של קרטר – הסכם קאמפ דיוויד.
בסיום המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21 היו כמה הזדמנויות להשגת הסדר עם סוריה ועם הפלסטינים. נדרשה דחיפה עזה של האמריקאים את שני הצדדים זה אל זה (כמו בפצצת אורניום מעושר) כדי להגיע להסכמים (קרא את ספרו של אורי שגיא). אולם קברניטי ארה"ב לא עשו שיעורי בית. לא למדו את הכלל ההכרחי – בלי הפעלת מלוא משקלם על הצדדים אי אפשר להגיע להסכמה. לכן נרתע קלינטון מלאלץ את הסורים, הפלסטינים והישראלים להגיע להסכם. הוא לא למד מקודמו הנשיא קרטר שצריך לכופף את ידי המנהיגים כדי שייטלו עט בידם ויחתמו על חוזה שהגיש להם.
יש תקווה שמזכיר המדינה קרי הטמיע את לקחי העבר, מוכן לאמצם אל לבו, ולאמץ את ליבו להפעיל לחצים כבדים עד שייעתרו לו מנהיגי הרשות הפלסטינית ומנהיגי ישראל. יש לזכור כי לא רק לישראל ולרשות יש אינטרסים, לא רק להם יש מה להרוויח ומה להפסיד, גם לארה"ב יש הרבה מה להרוויח במידה שהמו"מ יזכה להצלחה, הרבה מעבר לגזרה המקומית המוגבלת. היא תחזיר לעצמה מעמד מרכזי שאובד לה במזרח התיכון, היא תשפר את מעמדה מול רוסיה וסין שנוגסות בה בזירות אחרות, היא תחזק את מעמדה בסכסוכים שונים, החל מאיראן וכלה בים הצהוב. לכן יש לה מניעים חזקים להפעיל את מלוא השפעתה המדינית והכלכלית כדי להשיג הסדר ישראלי-פלסטיני.
האם מנהיגי ארה"ב מבינים זאת? ודאי, אלא שמדיניות תקיפה ותוקפנית היא סתירה למודל ההתנהגות הרכיכה שהם מפגינים במוקדי עימות אחרים בעולם. מצד שני, היו בטוחים, מזכיר המדינה קרי נושא באמתחתו הצעה די מפורטת להסכם, הצעה שתעורר התנגדות של שני הצדדים. השאלה היא האם יוציא אותה מתיקו ויניחה על השולחן בפני שתי הממשלות? מועד הסיום של המשא ומתן הנוכחי נמצא מעבר לכותל ואין זמן לסחבת.
נראה שברור לארה"ב שעליה לחזור פעם נוספת למדיניות קאמפ דיוויד, לאכוף הסדר סביר, ולקנות במחיר מליארדים של דולרים את חתימת הצדדים ולחיצת ידיים בבית הלבן, כשם שעשו באותם ימי 1977 העליזים. מעטים, אפילו בין המתנגדים באותו זמן, מצטערים על ההסכם. לא נותר לנו אלא לקוות, ולעודד אותם לעשות מעשה.
