סכנת ה"כור הגרעיני לצורכי שלום"
איראן, קוריאה הצפונית ופקיסטאן - מאמר מיוחד של ד"ר רפי אופק על הקשר המדאיג שבין יישומים אזרחיים וצבאיים של כורים גרעיניים וטכנולוגיות גרעין
רפאל אופק
| 06/12/2014
(צילום: AP)
מרבית הטכנולוגיות הינן דואליות וניתן ליישם אותן גם בתחום האזרחי וגם בצבאי: לדוגמא, בניית מטוסים וספינות, תקשורת ואף טילים בליסטיים שמשמשים לחקר החלל. עם זאת, הגבלת השימוש "למטרות שלום" בולטת במיוחד בתחום הגרעין, וזאת בשל פוטנציאל ההרג וההרס האדירים שטמונים בו.
במועדון הנשק הגרעיני נכללו בעבר חמש המעצמות הגדולות. כשלמועדון זה הצטרפו מדינות כהודו ופקיסטאן, הקהילייה הבינלאומית החלה במאמץ להגבלת תפוצת טכנולוגיות הנשק הגרעיני, ולפיכך, כשצרפת ועיראק חתמו על חוזה להקמת פרויקט אוסיראק ב-1975, הן ביקשו להסוות את הפוטנציאל הצבאי שלו והגדירו את ההסכם כ"שיתוף פעולה גרעיני למטרות שלום". כאז גם היום; על אף שמאפייני התכנית הגרעינית של איראן מצביעים על חתירתה לנשק גרעיני, היא מגדירה אותה כמיועדת "לצרכי שלום".
אכן, עד היום טרם נמצא מתכון מתקבל על הדעת לפירוק הסימביוזה בין תכנית גרעין אזרחית לבין תכנית צבאית. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, הבינו הצדדים הלוחמים עד מהרה את המשמעות האסטרטגית הגלומה בתהליך "ביקוע הגרעין" שזה עתה נתגלה. כך, המחקר הגרעיני זינק מתוך המודלים הפיסיקליים, החישובים המתמטיים ושולחנות השרטוט - היישר אל שדה הקרב. פצצות האטום שמטוסי ארה"ב הטילו על הערים היפניות הירושימה ונגסאקי והרסו אותן עד היסוד הן שהכריעו את המערכה והביאו לסיום הלוחמה. יישומיו האזרחיים של הגרעין - ייצור חשמל והפקת רדיואיזוטופים לשימושים בתחום הרפואה, החקלאות והתעשייה - התפתחו רק אחרי המלחמה. תחושת האשמה של ארה"ב בשל ההרס שהמיטה על הירושימה ונגסאקי הניעה את הנשיא אייזנהאור להכריז ב-1953 על תכנית "אטום למען השלום". כפועל יוצא מתכנית זו, נוסדה ב-1957 סבא"א (הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית) תוך התמקדות בסיוע למדינות מתפתחות לפתח תכניות גרעיניות "למטרות שלום", בדגש על "העולם השלישי".
לתכנית "האטום למען השלום" הייתה בראיית ארה"ב גם מטרה מעשית – הרחבת השפעתה בעולם, ולפיכך היא החלה לספק כורי מחקר למדינות שונות. במהרה, גם ברית המועצות לשעבר הלכה בעקבותיה והחלה מספקת טכנולוגיה גרעינית לסין ולמדינות הגוש הקומוניסטי, ושבשנות ה-60 של המאה הקודמת כבר סיפקה כורי מחקר גם למצרים ולעיראק. תוך מספר שנים סין רתמה את הידע שקיבלה לפיתוח נשק גרעיני משל עצמה, ועם זאת, ברית המועצות, שסיפקה את הידע, פתחה מדיניות מחמירה בתחום יצוא הגרעין, אף יותר מחמירה מזו של מדינות המערב. ניצול האנרגיה הגרעינית למטרות שלום, בדגש על הקמת כורים לייצור חשמל, בלט במערב בעיקר במדינות דוגמת בריטניה, קנדה וצרפת. שתי האחרונות אף הפכו בזמן קצר ליצרניות חשובות של כורים, ומשיקולים כלכליים מכרו טכנולוגיות גרעין למדינות כמו הודו ופקיסטן, שבעקבות המהלך הצטרפו בהמשך למועדון הנשק הגרעיני. ב-1968, הצטרפו רוב מדינות העולם לאמנה לאי הפצת נשק גרעיני (NPT).
כמו כן, ב-1975, כתגובה לניסוי הגרעיני ההודי, התאגדה בעולם "קבוצת ספקיות הגרעין" ליצור מנגנון לבקרת מכירתן של טכנולוגיות גרעיניות רגישות ויישומן בפיתוח נשק גרעיני. לשם כך הוכן מדריך שכינויו Trigger List - רשימה פרטנית של הטכנולוגיות הרגישות שהוטלו מגבלות על מכירתן, שבקרתה, כמו גם אכיפת האמנה, הופקדו בידי סבא"א. עם זאת, מדינות מערביות כדוגמת צרפת, שביקשו לקדם את כלכלתן, המשיכו לפעול כיצואניות גרעין למדינות מתפתחות. השמדת הכור שצרפת מכרה לעיראק על ידי חיל האוויר הישראלי שמה קץ לדבר. מכאן והלאה, מדינות המערב המתועשות חדלו משיתוף פעולה גרעיני ממוסד עם מדינות מפוקפקות, אך גם התרשלו באכיפת תקנות ה- Trigger List על המגזר העסקי. חברות שונות הבריחו טכנולוגיות רגישות לכל דורש תמורת בצע כסף; בלטו בכך חברות ומומחים מגרמניה, שהתמחו בטכנולוגית הצנטריפוגות שפותחה בתאגיד העשרת האורניום האירופי URENCO. כך הוברחה טכנולוגית הצנטריפוגות שפותחה במערב אירופה אל פקיסטאן וכן למשטר סדאם חוסיין בבגדאד. בהמשך, רשת ההברחות של המדען הפקיסטאני עבדול קאדיר ח'אן העבירה טכנולוגית צנטריפוגות גם לאיראן וללוב, כשרק ב-2004 נחשף מלוא היקף.
גם באמריקה הדרומית התפתח מרוץ לחימוש גרעיני, שנערך בין ארגנטינה וברזיל על רקע היריבות המסורתית ביניהן. שתי המדינות רכשו בשנות ה-70 וה-80 כורים לייצור חשמל מגרמניה, אך במקביל ניהלו פרויקטים להעשרת אורניום. המרוץ נפסק רק ב-1994, כאשר שתי המדינות הצטרפו לאמנת Tlatelolco ליצירת אזור חופשי מנשק באמריקה הלטינית, ובכך עצרו את המשך חימושן הגרעיני. זאת ועוד, גם דרום אפריקה ניהלה בתקופת שלטון האפרטהייד תכנית נשק גרעיני ואף ייצרה מספר פצצות, אבל פירקה אותן עם הצטרפותה ב-1991 לאמנת NPT.
ישראל, שבנתה תשתית גרעינית מחקרית מפותחת, טרם הקימה כורים לייצור חשמל, וזאת בשל סיבות שונות. כהודו וכפקיסטאן, היא טרם הצטרפה לאמנת NPT אך הינה חברה בסבא"א. ממשלות ישראל לדורותיהן הקפידו לשמור על מדיניות של עמימות גרעינית; בהקשר זהף ידועה האמירה, שנשמעת כאוקסימורון ושמיוחסת לראש הממשלה המנוח לוי אשכול, כי "ישראל לא תהיה המדינה הראשונה במזה"ת שברשותה נשק גרעיני אולם גם לא השנייה". כיום, בשל המעקב הקפדני במערב, זליגתן של טכנולוגיות גרעין רגישות הצטמצמה מאוד, אך עדיין יש להתמודד עם תכניות הנשק הגרעיני שכבר מומשו או שנמצאות קרוב למימוש.
הפרמטר שלפיו ניתן לבחון תכנית גרעין של מדינה מסוימת הוא מהות ומטרות המשטר ששולט בה. הסוגיה רלוונטית במיוחד לפקיסטאן, בעיקר בשל הנוכחות של אל-קעידה במדינה, ובקוריאה הצפונית, שבעשור האחרון המשיכה להתעלם מהתקנות הבינלאומיות להגבלת יצוא גרעיני. היא מכרה לסוריה כור גרעיני להפקת פלוטוניום שהוקם בדיר-א-זור, שהושמד ב-2007 בתקיפה אווירית המיוחסת לישראל. עם זאת, איראן היא הבעיה הבוערת ביותר שכן היא מעכבת את השגתו של סדר עולמי חדש בתחום פירוז הנשק הגרעיני, זאת בהסתרת תכנית הגרעין הצבאית תחת מטריית "צרכי שלום". אמנם, תכנית זו טרם מומשה אבל אם כן תתממש, היא תיצור סדר חדש בתחום הטרור העולמי.
סא"ל (מיל') ד"ר רפאל אופק הוא מומחה לפיזיקה והטכנולוגיה של הגרעין. בעברו הוא שירת בקהיליית המודיעין הישראלית כחוקר ומנתח בכיר
איראן, קוריאה הצפונית ופקיסטאן - מאמר מיוחד של ד"ר רפי אופק על הקשר המדאיג שבין יישומים אזרחיים וצבאיים של כורים גרעיניים וטכנולוגיות גרעין
רפאל אופק
| 06/12/2014
(צילום: AP)
מרבית הטכנולוגיות הינן דואליות וניתן ליישם אותן גם בתחום האזרחי וגם בצבאי: לדוגמא, בניית מטוסים וספינות, תקשורת ואף טילים בליסטיים שמשמשים לחקר החלל. עם זאת, הגבלת השימוש "למטרות שלום" בולטת במיוחד בתחום הגרעין, וזאת בשל פוטנציאל ההרג וההרס האדירים שטמונים בו.
במועדון הנשק הגרעיני נכללו בעבר חמש המעצמות הגדולות. כשלמועדון זה הצטרפו מדינות כהודו ופקיסטאן, הקהילייה הבינלאומית החלה במאמץ להגבלת תפוצת טכנולוגיות הנשק הגרעיני, ולפיכך, כשצרפת ועיראק חתמו על חוזה להקמת פרויקט אוסיראק ב-1975, הן ביקשו להסוות את הפוטנציאל הצבאי שלו והגדירו את ההסכם כ"שיתוף פעולה גרעיני למטרות שלום". כאז גם היום; על אף שמאפייני התכנית הגרעינית של איראן מצביעים על חתירתה לנשק גרעיני, היא מגדירה אותה כמיועדת "לצרכי שלום".
אכן, עד היום טרם נמצא מתכון מתקבל על הדעת לפירוק הסימביוזה בין תכנית גרעין אזרחית לבין תכנית צבאית. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, הבינו הצדדים הלוחמים עד מהרה את המשמעות האסטרטגית הגלומה בתהליך "ביקוע הגרעין" שזה עתה נתגלה. כך, המחקר הגרעיני זינק מתוך המודלים הפיסיקליים, החישובים המתמטיים ושולחנות השרטוט - היישר אל שדה הקרב. פצצות האטום שמטוסי ארה"ב הטילו על הערים היפניות הירושימה ונגסאקי והרסו אותן עד היסוד הן שהכריעו את המערכה והביאו לסיום הלוחמה. יישומיו האזרחיים של הגרעין - ייצור חשמל והפקת רדיואיזוטופים לשימושים בתחום הרפואה, החקלאות והתעשייה - התפתחו רק אחרי המלחמה. תחושת האשמה של ארה"ב בשל ההרס שהמיטה על הירושימה ונגסאקי הניעה את הנשיא אייזנהאור להכריז ב-1953 על תכנית "אטום למען השלום". כפועל יוצא מתכנית זו, נוסדה ב-1957 סבא"א (הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית) תוך התמקדות בסיוע למדינות מתפתחות לפתח תכניות גרעיניות "למטרות שלום", בדגש על "העולם השלישי".
לתכנית "האטום למען השלום" הייתה בראיית ארה"ב גם מטרה מעשית – הרחבת השפעתה בעולם, ולפיכך היא החלה לספק כורי מחקר למדינות שונות. במהרה, גם ברית המועצות לשעבר הלכה בעקבותיה והחלה מספקת טכנולוגיה גרעינית לסין ולמדינות הגוש הקומוניסטי, ושבשנות ה-60 של המאה הקודמת כבר סיפקה כורי מחקר גם למצרים ולעיראק. תוך מספר שנים סין רתמה את הידע שקיבלה לפיתוח נשק גרעיני משל עצמה, ועם זאת, ברית המועצות, שסיפקה את הידע, פתחה מדיניות מחמירה בתחום יצוא הגרעין, אף יותר מחמירה מזו של מדינות המערב. ניצול האנרגיה הגרעינית למטרות שלום, בדגש על הקמת כורים לייצור חשמל, בלט במערב בעיקר במדינות דוגמת בריטניה, קנדה וצרפת. שתי האחרונות אף הפכו בזמן קצר ליצרניות חשובות של כורים, ומשיקולים כלכליים מכרו טכנולוגיות גרעין למדינות כמו הודו ופקיסטן, שבעקבות המהלך הצטרפו בהמשך למועדון הנשק הגרעיני. ב-1968, הצטרפו רוב מדינות העולם לאמנה לאי הפצת נשק גרעיני (NPT).
כמו כן, ב-1975, כתגובה לניסוי הגרעיני ההודי, התאגדה בעולם "קבוצת ספקיות הגרעין" ליצור מנגנון לבקרת מכירתן של טכנולוגיות גרעיניות רגישות ויישומן בפיתוח נשק גרעיני. לשם כך הוכן מדריך שכינויו Trigger List - רשימה פרטנית של הטכנולוגיות הרגישות שהוטלו מגבלות על מכירתן, שבקרתה, כמו גם אכיפת האמנה, הופקדו בידי סבא"א. עם זאת, מדינות מערביות כדוגמת צרפת, שביקשו לקדם את כלכלתן, המשיכו לפעול כיצואניות גרעין למדינות מתפתחות. השמדת הכור שצרפת מכרה לעיראק על ידי חיל האוויר הישראלי שמה קץ לדבר. מכאן והלאה, מדינות המערב המתועשות חדלו משיתוף פעולה גרעיני ממוסד עם מדינות מפוקפקות, אך גם התרשלו באכיפת תקנות ה- Trigger List על המגזר העסקי. חברות שונות הבריחו טכנולוגיות רגישות לכל דורש תמורת בצע כסף; בלטו בכך חברות ומומחים מגרמניה, שהתמחו בטכנולוגית הצנטריפוגות שפותחה בתאגיד העשרת האורניום האירופי URENCO. כך הוברחה טכנולוגית הצנטריפוגות שפותחה במערב אירופה אל פקיסטאן וכן למשטר סדאם חוסיין בבגדאד. בהמשך, רשת ההברחות של המדען הפקיסטאני עבדול קאדיר ח'אן העבירה טכנולוגית צנטריפוגות גם לאיראן וללוב, כשרק ב-2004 נחשף מלוא היקף.
גם באמריקה הדרומית התפתח מרוץ לחימוש גרעיני, שנערך בין ארגנטינה וברזיל על רקע היריבות המסורתית ביניהן. שתי המדינות רכשו בשנות ה-70 וה-80 כורים לייצור חשמל מגרמניה, אך במקביל ניהלו פרויקטים להעשרת אורניום. המרוץ נפסק רק ב-1994, כאשר שתי המדינות הצטרפו לאמנת Tlatelolco ליצירת אזור חופשי מנשק באמריקה הלטינית, ובכך עצרו את המשך חימושן הגרעיני. זאת ועוד, גם דרום אפריקה ניהלה בתקופת שלטון האפרטהייד תכנית נשק גרעיני ואף ייצרה מספר פצצות, אבל פירקה אותן עם הצטרפותה ב-1991 לאמנת NPT.
ישראל, שבנתה תשתית גרעינית מחקרית מפותחת, טרם הקימה כורים לייצור חשמל, וזאת בשל סיבות שונות. כהודו וכפקיסטאן, היא טרם הצטרפה לאמנת NPT אך הינה חברה בסבא"א. ממשלות ישראל לדורותיהן הקפידו לשמור על מדיניות של עמימות גרעינית; בהקשר זהף ידועה האמירה, שנשמעת כאוקסימורון ושמיוחסת לראש הממשלה המנוח לוי אשכול, כי "ישראל לא תהיה המדינה הראשונה במזה"ת שברשותה נשק גרעיני אולם גם לא השנייה". כיום, בשל המעקב הקפדני במערב, זליגתן של טכנולוגיות גרעין רגישות הצטמצמה מאוד, אך עדיין יש להתמודד עם תכניות הנשק הגרעיני שכבר מומשו או שנמצאות קרוב למימוש.
הפרמטר שלפיו ניתן לבחון תכנית גרעין של מדינה מסוימת הוא מהות ומטרות המשטר ששולט בה. הסוגיה רלוונטית במיוחד לפקיסטאן, בעיקר בשל הנוכחות של אל-קעידה במדינה, ובקוריאה הצפונית, שבעשור האחרון המשיכה להתעלם מהתקנות הבינלאומיות להגבלת יצוא גרעיני. היא מכרה לסוריה כור גרעיני להפקת פלוטוניום שהוקם בדיר-א-זור, שהושמד ב-2007 בתקיפה אווירית המיוחסת לישראל. עם זאת, איראן היא הבעיה הבוערת ביותר שכן היא מעכבת את השגתו של סדר עולמי חדש בתחום פירוז הנשק הגרעיני, זאת בהסתרת תכנית הגרעין הצבאית תחת מטריית "צרכי שלום". אמנם, תכנית זו טרם מומשה אבל אם כן תתממש, היא תיצור סדר חדש בתחום הטרור העולמי.
סא"ל (מיל') ד"ר רפאל אופק הוא מומחה לפיזיקה והטכנולוגיה של הגרעין. בעברו הוא שירת בקהיליית המודיעין הישראלית כחוקר ומנתח בכיר
במועדון הנשק הגרעיני נכללו בעבר חמש המעצמות הגדולות. כשלמועדון זה הצטרפו מדינות כהודו ופקיסטאן, הקהילייה הבינלאומית החלה במאמץ להגבלת תפוצת טכנולוגיות הנשק הגרעיני, ולפיכך, כשצרפת ועיראק חתמו על חוזה להקמת פרויקט אוסיראק ב-1975, הן ביקשו להסוות את הפוטנציאל הצבאי שלו והגדירו את ההסכם כ"שיתוף פעולה גרעיני למטרות שלום". כאז גם היום; על אף שמאפייני התכנית הגרעינית של איראן מצביעים על חתירתה לנשק גרעיני, היא מגדירה אותה כמיועדת "לצרכי שלום".
אכן, עד היום טרם נמצא מתכון מתקבל על הדעת לפירוק הסימביוזה בין תכנית גרעין אזרחית לבין תכנית צבאית. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, הבינו הצדדים הלוחמים עד מהרה את המשמעות האסטרטגית הגלומה בתהליך "ביקוע הגרעין" שזה עתה נתגלה. כך, המחקר הגרעיני זינק מתוך המודלים הפיסיקליים, החישובים המתמטיים ושולחנות השרטוט - היישר אל שדה הקרב. פצצות האטום שמטוסי ארה"ב הטילו על הערים היפניות הירושימה ונגסאקי והרסו אותן עד היסוד הן שהכריעו את המערכה והביאו לסיום הלוחמה. יישומיו האזרחיים של הגרעין - ייצור חשמל והפקת רדיואיזוטופים לשימושים בתחום הרפואה, החקלאות והתעשייה - התפתחו רק אחרי המלחמה. תחושת האשמה של ארה"ב בשל ההרס שהמיטה על הירושימה ונגסאקי הניעה את הנשיא אייזנהאור להכריז ב-1953 על תכנית "אטום למען השלום". כפועל יוצא מתכנית זו, נוסדה ב-1957 סבא"א (הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית) תוך התמקדות בסיוע למדינות מתפתחות לפתח תכניות גרעיניות "למטרות שלום", בדגש על "העולם השלישי".
לתכנית "האטום למען השלום" הייתה בראיית ארה"ב גם מטרה מעשית – הרחבת השפעתה בעולם, ולפיכך היא החלה לספק כורי מחקר למדינות שונות. במהרה, גם ברית המועצות לשעבר הלכה בעקבותיה והחלה מספקת טכנולוגיה גרעינית לסין ולמדינות הגוש הקומוניסטי, ושבשנות ה-60 של המאה הקודמת כבר סיפקה כורי מחקר גם למצרים ולעיראק. תוך מספר שנים סין רתמה את הידע שקיבלה לפיתוח נשק גרעיני משל עצמה, ועם זאת, ברית המועצות, שסיפקה את הידע, פתחה מדיניות מחמירה בתחום יצוא הגרעין, אף יותר מחמירה מזו של מדינות המערב. ניצול האנרגיה הגרעינית למטרות שלום, בדגש על הקמת כורים לייצור חשמל, בלט במערב בעיקר במדינות דוגמת בריטניה, קנדה וצרפת. שתי האחרונות אף הפכו בזמן קצר ליצרניות חשובות של כורים, ומשיקולים כלכליים מכרו טכנולוגיות גרעין למדינות כמו הודו ופקיסטן, שבעקבות המהלך הצטרפו בהמשך למועדון הנשק הגרעיני. ב-1968, הצטרפו רוב מדינות העולם לאמנה לאי הפצת נשק גרעיני (NPT).
כמו כן, ב-1975, כתגובה לניסוי הגרעיני ההודי, התאגדה בעולם "קבוצת ספקיות הגרעין" ליצור מנגנון לבקרת מכירתן של טכנולוגיות גרעיניות רגישות ויישומן בפיתוח נשק גרעיני. לשם כך הוכן מדריך שכינויו Trigger List - רשימה פרטנית של הטכנולוגיות הרגישות שהוטלו מגבלות על מכירתן, שבקרתה, כמו גם אכיפת האמנה, הופקדו בידי סבא"א. עם זאת, מדינות מערביות כדוגמת צרפת, שביקשו לקדם את כלכלתן, המשיכו לפעול כיצואניות גרעין למדינות מתפתחות. השמדת הכור שצרפת מכרה לעיראק על ידי חיל האוויר הישראלי שמה קץ לדבר. מכאן והלאה, מדינות המערב המתועשות חדלו משיתוף פעולה גרעיני ממוסד עם מדינות מפוקפקות, אך גם התרשלו באכיפת תקנות ה- Trigger List על המגזר העסקי. חברות שונות הבריחו טכנולוגיות רגישות לכל דורש תמורת בצע כסף; בלטו בכך חברות ומומחים מגרמניה, שהתמחו בטכנולוגית הצנטריפוגות שפותחה בתאגיד העשרת האורניום האירופי URENCO. כך הוברחה טכנולוגית הצנטריפוגות שפותחה במערב אירופה אל פקיסטאן וכן למשטר סדאם חוסיין בבגדאד. בהמשך, רשת ההברחות של המדען הפקיסטאני עבדול קאדיר ח'אן העבירה טכנולוגית צנטריפוגות גם לאיראן וללוב, כשרק ב-2004 נחשף מלוא היקף.
גם באמריקה הדרומית התפתח מרוץ לחימוש גרעיני, שנערך בין ארגנטינה וברזיל על רקע היריבות המסורתית ביניהן. שתי המדינות רכשו בשנות ה-70 וה-80 כורים לייצור חשמל מגרמניה, אך במקביל ניהלו פרויקטים להעשרת אורניום. המרוץ נפסק רק ב-1994, כאשר שתי המדינות הצטרפו לאמנת Tlatelolco ליצירת אזור חופשי מנשק באמריקה הלטינית, ובכך עצרו את המשך חימושן הגרעיני. זאת ועוד, גם דרום אפריקה ניהלה בתקופת שלטון האפרטהייד תכנית נשק גרעיני ואף ייצרה מספר פצצות, אבל פירקה אותן עם הצטרפותה ב-1991 לאמנת NPT.
ישראל, שבנתה תשתית גרעינית מחקרית מפותחת, טרם הקימה כורים לייצור חשמל, וזאת בשל סיבות שונות. כהודו וכפקיסטאן, היא טרם הצטרפה לאמנת NPT אך הינה חברה בסבא"א. ממשלות ישראל לדורותיהן הקפידו לשמור על מדיניות של עמימות גרעינית; בהקשר זהף ידועה האמירה, שנשמעת כאוקסימורון ושמיוחסת לראש הממשלה המנוח לוי אשכול, כי "ישראל לא תהיה המדינה הראשונה במזה"ת שברשותה נשק גרעיני אולם גם לא השנייה". כיום, בשל המעקב הקפדני במערב, זליגתן של טכנולוגיות גרעין רגישות הצטמצמה מאוד, אך עדיין יש להתמודד עם תכניות הנשק הגרעיני שכבר מומשו או שנמצאות קרוב למימוש.
הפרמטר שלפיו ניתן לבחון תכנית גרעין של מדינה מסוימת הוא מהות ומטרות המשטר ששולט בה. הסוגיה רלוונטית במיוחד לפקיסטאן, בעיקר בשל הנוכחות של אל-קעידה במדינה, ובקוריאה הצפונית, שבעשור האחרון המשיכה להתעלם מהתקנות הבינלאומיות להגבלת יצוא גרעיני. היא מכרה לסוריה כור גרעיני להפקת פלוטוניום שהוקם בדיר-א-זור, שהושמד ב-2007 בתקיפה אווירית המיוחסת לישראל. עם זאת, איראן היא הבעיה הבוערת ביותר שכן היא מעכבת את השגתו של סדר עולמי חדש בתחום פירוז הנשק הגרעיני, זאת בהסתרת תכנית הגרעין הצבאית תחת מטריית "צרכי שלום". אמנם, תכנית זו טרם מומשה אבל אם כן תתממש, היא תיצור סדר חדש בתחום הטרור העולמי.
סא"ל (מיל') ד"ר רפאל אופק הוא מומחה לפיזיקה והטכנולוגיה של הגרעין. בעברו הוא שירת בקהיליית המודיעין הישראלית כחוקר ומנתח בכיר
