צלף או "מפעיל מערכות"?
השימוש המוגבר בטכנולוגיה משכיח מהצלפים יכולות בסיסיות, שאולי יידרשו בשדה הקרב
תומר שניר
| 19/05/2011
צילום: דובר צה״ל
פרויקט "חייל החי"ר העתידי" הוא סיסמא שמתנוססת בגאון בצבאות רבים בעולם בשנים האחרונות. מדובר על איבזור הלוחם הפשוט מכף רגל ועד ראש בציוד מתקדם, שיאפשר תקשורת טובה יותר עם שאר הכח הלוחם ועם החפ"ק, כמו גם תחמושת חכמה ומדויקת, אינטגרציה בין אמצעי חוזי, שמע ומידע, וכל זאת תוך צמצום המשקל הנישא על גב הלוחם.
גם צה"ל משתתף במהפכה, עם פרויקט צי"ד (צבא יבשה דיגיטלי), שמשמש כמעטפת וכולל בתוכו גם מענה טכנולוגי לחייל הבודד. החלק השני של הסיסמא המדוברת הוא "הגברת הקטלניות והשרידות" של הלוחם. כלומר, הגברת אפקטיביות ואפקט הירי, תוך שמירת הלוחם כשיר, מוגן ומוכן ללחימה או שהייה במצב מלחמה כמה שיותר זמן ארוך. מגמה זו תשפיע מאוד על הפרקטיקה של הלוחמים בשטח, ובעיקר על עבודת הצלף.
דוגמא למגמה זו היא השקת פרויקט פיתוח חדש של כוונת צלפים בצבא ארצות הברית. על פי התכניות, תשלב הכוונת אופטיקת יום ולילה, מט"ל (מד טווח לייזר), חיישן מטאורולוגי ומחשבון בליסטי. הפיתוח עוד ייקח שנים ספורות, אך לפי ההצהרות שפורסמו, המערכת תאפשר פעולת ירי מהירה ומדויקת יותר. על פניו, מערכות כגון אלו מהוות יתרון מובהק בשדה הקרב, אך מצד שני מצהירים גורמים הקשורים לפיתוח הכוונת, כי היא תפחית את הצורך באימונים, וכאן בדיוק שורש הבעיה: אם חזון זה יתגשם, וזהו אכן הכיוון אליו צועד העולם, ייהפך הצלף בשטח ליותר ויותר מפעיל מערכת. הוא יהיה בקיא פחות ברזי השדאות, ההישרדות והחיבור המתבקש עם הסביבה הקרובה אליו, בה הוא נתמך בשעת הצורך עם מקורות מזון, הסוואה, צל, מחסה ועוד.
האמצעים הטכנולוגיים שעומדים לרשותנו כיום, והעובדה שילידי שנות ה-80 המאוחרות ואילך נולדו לתוך אותה סביבה עתירת טכנולוגיה, גרמו לניתוק הולך וגדל מהטבע ומהסביבה הטבעית של האדם. החיבור בין הצלף והטבע חשוב מאין כמוהו, אפילו אקוטי. הצלפים של היום לומדים עוד מקורס הצלפים להשתמש במדי רוח משוכללים, המחשבים גם לחץ ברומטרי וטמפרטורה "על הדרך", ומחשבוני ירי שמחשבים בשבילם את הקשת הבליסטית של הנשק ושל מעוף הקליע. כל זה הופך את עבודת הצלף לנחמדה ואוורירית מאוד, והוא כמעט אינו צריך לחשוב, או לחשב בעצמו את נתוני הירי.
מצד אחד, ניתן לומר כי השימוש באמצעים אלו הרבה יותר יעיל, מהיר ומדויק מחישובים בעל פה, שהצלף יעשה, ובעצם למה להתנגד לטכנולוגיה, או לנוחות, שהאמצעים האלה מאפשרים? מצד שני, מה יקרה כאשר בשעתו הקריטית ביותר של הצלף, כלומר, ממש לפני הירי ולאחר פריסת הציוד וההיערכות, יחליט מד הרוח לשבוק חיים? מה יקרה אם הסוללות של מחשבון הירי יחליטו שהגיעה שעתן והמכשיר יכבה? ההסתמכות של הצלפים על האמצעים הדיגיטליים שברשותם טובה ונכונה, וכמובן שאין רע בניצול הידע האנושי כדי לייעל שיטות עבודה אנכרוניסטיות הדורשות שדרוג ושיפור. אך מה שקורה בדרך כלל במצבים כאלו, הוא השכחה של המקורות.
אותן נוסחאות פשוטות מאוד לחישוב רוח ומרחק, והשערוך המבוסס, והמדויק - בסופו של דבר, של מרחק המטרה או מהירות הרוח הנושבת על פי התכסית בשטח. החישוב המהיר והאינטואיטיבי של הפיצוי הבליסטי שהצלף צריך לכייל בטלסקופ, כך שייפגע במטרה, גם אם בינו לבינה נושבת הרוח בשלושה כיוונים שונים, המטרה נעה במהירות ובכיוון אלכסוני ונמוכה ממנו בזווית שתשפיע על מעוף הקליע. צלף בעל ניסיון יכול לבצע כל זאת על בסיס "רגש", כמעט בלי לבזבז זמן חישוב יקר.
אך אם לא משתמשים ביכולות אלו ומפתחים אותן תוך כדי צבירת ניסיון ירי מבצעי, הן פשוט נשכחות, ובשעת הצורך לא ניתן יהיה להשתמש בהן. צלף שלא יידע מיומו הראשון במקצוע מהי מהירות הרוח וכיוונה על ידי הרמת חופן יד מלאה בחול ושחרורו אל מולה, אלא "ירוץ" ישר למד הרוח, לא יידע לבצע זאת מאוחר יותר, במידת הצורך, וכך הרמה המבצעית תלך ותדרדר. קל וחומר יכולת הפגיעה במטרה ללא אמצעי העזר. יתרה מכך, ישנם צלפים שמשתמשים ב"שק משען" (שק בד מלא באורז או בחול עליו משעינים את הנשק בזמן איפוס כדי לנטרל אי דיוקים קטנים שנגרמים מתזוזות היורה) לדוגמא, לא רק בזמן איפוס, אלא "גוררים" איתם את אמצעי העזר הזה גם לפעילות. הצלפים שלוקחים את עבודתם ברצינות אינם משתמשים בשק המשען גם בזמן האיפוס. זאת, כדי שהתנאים באימון ובזמן מבצע יישמרו כמה שיותר קרובים אחד לשני. המבקרים יגידו כי האיפוס יכול להיפגע מכך, אך כל צלף שיירה לטווחים רחוקים לאחר שהצליח לאפס את נשקו ללא עזרת מייצבים מלאכותיים, יידע להעריך את ההבדל בשיטות. הצלף צריך להיות מחובר לאדמה ולסלעים, לצמחייה, ואפילו לבעלי החיים מסביבו, כדי שייטמע בשטח באופן המיטבי, ושלא יופרע או ייפגע במהלך ההתגנבות לעמדה או בזמן הפעילות.
הרבה לא מבינים זאת, או לא רוצים להבין, אך ראוי שלוחמים, ובעיקר צלפים, יעסקו בשדאות, בניווטים ובירי, ופחות בתפעול מחשבים ואמצעים טכנולוגיים מסובכים, מתחת או מחוץ לאורות הניאון הלבנים. המגע והמישוש של הקרקע והאבנים, החספוס באצבעות הידיים, הם שיביאו לצלף את התוצאות הטובות ביותר בהסוואה, בהתגנבות, ובסופו של דבר בתמצית עיסוקו - הירי.
***
תומר שניר הוא יוצא יחידה מיוחדת, בה התמחה במקצוע הצליפה. כיום מנהל שיווק אסיה בחברת New Noga Light, העוסקת בפיתוח, ייצור ושיווק אמצעי ראיית לילה ואמצעי הדמאה תרמית. לתגובות ויצירת קשר: [email protected]
השימוש המוגבר בטכנולוגיה משכיח מהצלפים יכולות בסיסיות, שאולי יידרשו בשדה הקרב
צילום: דובר צה״ל
פרויקט "חייל החי"ר העתידי" הוא סיסמא שמתנוססת בגאון בצבאות רבים בעולם בשנים האחרונות. מדובר על איבזור הלוחם הפשוט מכף רגל ועד ראש בציוד מתקדם, שיאפשר תקשורת טובה יותר עם שאר הכח הלוחם ועם החפ"ק, כמו גם תחמושת חכמה ומדויקת, אינטגרציה בין אמצעי חוזי, שמע ומידע, וכל זאת תוך צמצום המשקל הנישא על גב הלוחם.
גם צה"ל משתתף במהפכה, עם פרויקט צי"ד (צבא יבשה דיגיטלי), שמשמש כמעטפת וכולל בתוכו גם מענה טכנולוגי לחייל הבודד. החלק השני של הסיסמא המדוברת הוא "הגברת הקטלניות והשרידות" של הלוחם. כלומר, הגברת אפקטיביות ואפקט הירי, תוך שמירת הלוחם כשיר, מוגן ומוכן ללחימה או שהייה במצב מלחמה כמה שיותר זמן ארוך. מגמה זו תשפיע מאוד על הפרקטיקה של הלוחמים בשטח, ובעיקר על עבודת הצלף.
דוגמא למגמה זו היא השקת פרויקט פיתוח חדש של כוונת צלפים בצבא ארצות הברית. על פי התכניות, תשלב הכוונת אופטיקת יום ולילה, מט"ל (מד טווח לייזר), חיישן מטאורולוגי ומחשבון בליסטי. הפיתוח עוד ייקח שנים ספורות, אך לפי ההצהרות שפורסמו, המערכת תאפשר פעולת ירי מהירה ומדויקת יותר. על פניו, מערכות כגון אלו מהוות יתרון מובהק בשדה הקרב, אך מצד שני מצהירים גורמים הקשורים לפיתוח הכוונת, כי היא תפחית את הצורך באימונים, וכאן בדיוק שורש הבעיה: אם חזון זה יתגשם, וזהו אכן הכיוון אליו צועד העולם, ייהפך הצלף בשטח ליותר ויותר מפעיל מערכת. הוא יהיה בקיא פחות ברזי השדאות, ההישרדות והחיבור המתבקש עם הסביבה הקרובה אליו, בה הוא נתמך בשעת הצורך עם מקורות מזון, הסוואה, צל, מחסה ועוד.
האמצעים הטכנולוגיים שעומדים לרשותנו כיום, והעובדה שילידי שנות ה-80 המאוחרות ואילך נולדו לתוך אותה סביבה עתירת טכנולוגיה, גרמו לניתוק הולך וגדל מהטבע ומהסביבה הטבעית של האדם. החיבור בין הצלף והטבע חשוב מאין כמוהו, אפילו אקוטי. הצלפים של היום לומדים עוד מקורס הצלפים להשתמש במדי רוח משוכללים, המחשבים גם לחץ ברומטרי וטמפרטורה "על הדרך", ומחשבוני ירי שמחשבים בשבילם את הקשת הבליסטית של הנשק ושל מעוף הקליע. כל זה הופך את עבודת הצלף לנחמדה ואוורירית מאוד, והוא כמעט אינו צריך לחשוב, או לחשב בעצמו את נתוני הירי.
מצד אחד, ניתן לומר כי השימוש באמצעים אלו הרבה יותר יעיל, מהיר ומדויק מחישובים בעל פה, שהצלף יעשה, ובעצם למה להתנגד לטכנולוגיה, או לנוחות, שהאמצעים האלה מאפשרים? מצד שני, מה יקרה כאשר בשעתו הקריטית ביותר של הצלף, כלומר, ממש לפני הירי ולאחר פריסת הציוד וההיערכות, יחליט מד הרוח לשבוק חיים? מה יקרה אם הסוללות של מחשבון הירי יחליטו שהגיעה שעתן והמכשיר יכבה? ההסתמכות של הצלפים על האמצעים הדיגיטליים שברשותם טובה ונכונה, וכמובן שאין רע בניצול הידע האנושי כדי לייעל שיטות עבודה אנכרוניסטיות הדורשות שדרוג ושיפור. אך מה שקורה בדרך כלל במצבים כאלו, הוא השכחה של המקורות.
אותן נוסחאות פשוטות מאוד לחישוב רוח ומרחק, והשערוך המבוסס, והמדויק - בסופו של דבר, של מרחק המטרה או מהירות הרוח הנושבת על פי התכסית בשטח. החישוב המהיר והאינטואיטיבי של הפיצוי הבליסטי שהצלף צריך לכייל בטלסקופ, כך שייפגע במטרה, גם אם בינו לבינה נושבת הרוח בשלושה כיוונים שונים, המטרה נעה במהירות ובכיוון אלכסוני ונמוכה ממנו בזווית שתשפיע על מעוף הקליע. צלף בעל ניסיון יכול לבצע כל זאת על בסיס "רגש", כמעט בלי לבזבז זמן חישוב יקר.
אך אם לא משתמשים ביכולות אלו ומפתחים אותן תוך כדי צבירת ניסיון ירי מבצעי, הן פשוט נשכחות, ובשעת הצורך לא ניתן יהיה להשתמש בהן. צלף שלא יידע מיומו הראשון במקצוע מהי מהירות הרוח וכיוונה על ידי הרמת חופן יד מלאה בחול ושחרורו אל מולה, אלא "ירוץ" ישר למד הרוח, לא יידע לבצע זאת מאוחר יותר, במידת הצורך, וכך הרמה המבצעית תלך ותדרדר. קל וחומר יכולת הפגיעה במטרה ללא אמצעי העזר. יתרה מכך, ישנם צלפים שמשתמשים ב"שק משען" (שק בד מלא באורז או בחול עליו משעינים את הנשק בזמן איפוס כדי לנטרל אי דיוקים קטנים שנגרמים מתזוזות היורה) לדוגמא, לא רק בזמן איפוס, אלא "גוררים" איתם את אמצעי העזר הזה גם לפעילות. הצלפים שלוקחים את עבודתם ברצינות אינם משתמשים בשק המשען גם בזמן האיפוס. זאת, כדי שהתנאים באימון ובזמן מבצע יישמרו כמה שיותר קרובים אחד לשני. המבקרים יגידו כי האיפוס יכול להיפגע מכך, אך כל צלף שיירה לטווחים רחוקים לאחר שהצליח לאפס את נשקו ללא עזרת מייצבים מלאכותיים, יידע להעריך את ההבדל בשיטות. הצלף צריך להיות מחובר לאדמה ולסלעים, לצמחייה, ואפילו לבעלי החיים מסביבו, כדי שייטמע בשטח באופן המיטבי, ושלא יופרע או ייפגע במהלך ההתגנבות לעמדה או בזמן הפעילות.
הרבה לא מבינים זאת, או לא רוצים להבין, אך ראוי שלוחמים, ובעיקר צלפים, יעסקו בשדאות, בניווטים ובירי, ופחות בתפעול מחשבים ואמצעים טכנולוגיים מסובכים, מתחת או מחוץ לאורות הניאון הלבנים. המגע והמישוש של הקרקע והאבנים, החספוס באצבעות הידיים, הם שיביאו לצלף את התוצאות הטובות ביותר בהסוואה, בהתגנבות, ובסופו של דבר בתמצית עיסוקו - הירי.
***
תומר שניר הוא יוצא יחידה מיוחדת, בה התמחה במקצוע הצליפה. כיום מנהל שיווק אסיה בחברת New Noga Light, העוסקת בפיתוח, ייצור ושיווק אמצעי ראיית לילה ואמצעי הדמאה תרמית. לתגובות ויצירת קשר: [email protected]
