עושק בשום החוק
יותם גדות במאמר נוקב: עושק בשם החוק. שיווי משקל בשוק של רוכש חזק אחד, והקשר לביטחון הישראלי
Yotam Gadot
| 19/05/2011
מונופול היא אחת המילים השגורות ביותר בשיח הציבורי שלנו בשנים האחרונות. מילד ועד חבר כנסת כולנו "יודעים" שהוא עושק אותנו. אבל מי מאתנו יודע מה זה מונופסון? מעטים מאד. פחות מחצי ממסיימי תואר ראשון בכלכלה מכירים את המושג. למרות, שלכאורה, כוחו ככוח המונופול, ובסופו של דבר הוא תמונת ראי שלו, אלא שהוא לא עושק את הצרכן, הוא עושק את היצרן.
מונופסון הוא "מונח המתאר מצב בשוּק בו קיים רק קונה אחד למוצר (או לשירות). ... מונופסון הוא מצב אנלוגי והופכי למונופול ואף מכונה לעתים 'מונופול של קונים'. השוני העיקרי בין מונופסון למונופול הוא שבמונופול יש לגורם אחד בלעדיות על ההיצע, ואילו במונופסון יש לגורם אחד בלעדיות על הביקוש". (ויקיפדיה).
הכלכלנים, בשפתם המתמטית, הנקייה, מסבירים את ההתנהגות בשוק של מונופול כך: עקומת ההיצע נעה שמאלה על מערכת הצירים (מחיר/כמות), כתוצאה מכך המחיר לכל כמות גבוה יותר, והרווח של היצרן גבוה יותר, משוק תחרותי.
באותה שפה מגדירים מונופסון כך: בשוק של מונופסון זזה עקומת הביקוש ימינה, כתוצאה מכך בנקודת שיווי המשקל המחיר יורד (ולמעשה הרווח נמחק לחלוטין – עד לרווח אפס תמיד יהיה יצרן שמוכן לבצע את העבודה).
השוק הביטחוני הוא הדוגמה הבולטת למונופסון. רק הממשלה (משרד הביטחון) קונה אמל"ח ושירותים ביטחוניים, וזה יישאר כך (הסחר הבינ-מדינתי בשוק זה עומד על 10 אחוזים מהיקפו וזה יישאר כך מטעמים אידיאולוגיים).
החוסן הביטחוני של מדינת ישראל תלוי באיכויות התעשייה הביטחונית שלה, בחדשנותה וביצירתיות שלה. אלא שבשוק שבו אין רווח, או ששולי הרווח בו נמוכים, שווי החברות יורד, והיזמים המוכשרים עוזבים. בעקבותיהם, עוזבים גם המנהלים והטכנולוגים המוכשרים.
תפקידו של הרגולטור לנטרל כשל זה בדיוק כפי שהוא פועל לנטרול כוחו של המונופול.
סון טסו, בתבונתו הרבה הבין כבר לפני אלפיים חמש מאות שנים כי כל אורגן חפץ חיים חייב לפעול בשיווי משקל. בכל אורגן יש מערכת עקומות של כוחות מנוגדים שצריכה להימצא באיזון. הוא תיאר זאת כך: "אם החיילים חזקים מדי וקציניהם חלשים מדי, סופו של דבר פריקת עול. אם הקצינים חזקים מדי והחיילים הפשוטים חלשים מדי, סופו של דבר מיט". (חכמת המלחמה, סון טסו, מהדורה חמישית 1988, עמ' 56).
ובהשאלה ניתן לומר: "אם היצרנים חזקים מדי והמדינה חלשה מדי, סופו של דבר עושק של המדינה. אם המדינה חזקה מדי והתעשייה חלשה מדי סופו של דבר שהתעשייה תימחק".
השוק הביטחוני נמצא היום בנקודת שיווי משקל של מונופסון. המדינה חזקה מדי ולרגולטור לא אכפת. מתקיימים בשוק שני תנאים המרחיקים את הרגולטור מלעסוק בו: 1. זה מקרה מורכב ומסובך, 2. זה לא פופולארי.
מדינת ישראל מתנהגת כמו 'חסיד שוטה', היא עושקת בשם האדיקות המוניטארית.
הרווח של החברות בשוק הביטחוני הולך ומתקרב לאפס. מהסחרור הזה לא תוציא אותנו ה'יד הנעלמה' אלא רק יד אקסוגנית לשוק. זו לא תהיה ידו של פוליטיקאי, זו גם לא תהיה ידו של משרד האוצר. זו יכולה להיות רק יד אחראית בתוך משרד הביטחון. יד שמבינה שהובלה ויתרון טכנולוגי על פני האויב בשוק הטילים, ההגנה האקטיבית או המל"טים ניתן להשיג באמצעות הבנה רחבת פס של השוק ולא ראייה צרה דרך קשית הכסף.
אם המדינה כרוכש תהיה חזקה מדי היא תאבד את התעשייה, אם התעשייה תגווע היתרון היחסי של ישראל בשדה הקרב העתידי יאבד. ואנחנו, אנה אנו באים? ואולי זה לא חשוב. חשוב שחסכנו "שניקל".
הערות: שוק אחר הוא שוק האנרגיה בו חברת החשמל מתפקדת כמונופסון.
יותם גדות במאמר נוקב: עושק בשם החוק. שיווי משקל בשוק של רוכש חזק אחד, והקשר לביטחון הישראלי
מונופול היא אחת המילים השגורות ביותר בשיח הציבורי שלנו בשנים האחרונות. מילד ועד חבר כנסת כולנו "יודעים" שהוא עושק אותנו. אבל מי מאתנו יודע מה זה מונופסון? מעטים מאד. פחות מחצי ממסיימי תואר ראשון בכלכלה מכירים את המושג. למרות, שלכאורה, כוחו ככוח המונופול, ובסופו של דבר הוא תמונת ראי שלו, אלא שהוא לא עושק את הצרכן, הוא עושק את היצרן.
מונופסון הוא "מונח המתאר מצב בשוּק בו קיים רק קונה אחד למוצר (או לשירות). ... מונופסון הוא מצב אנלוגי והופכי למונופול ואף מכונה לעתים 'מונופול של קונים'. השוני העיקרי בין מונופסון למונופול הוא שבמונופול יש לגורם אחד בלעדיות על ההיצע, ואילו במונופסון יש לגורם אחד בלעדיות על הביקוש". (ויקיפדיה).
הכלכלנים, בשפתם המתמטית, הנקייה, מסבירים את ההתנהגות בשוק של מונופול כך: עקומת ההיצע נעה שמאלה על מערכת הצירים (מחיר/כמות), כתוצאה מכך המחיר לכל כמות גבוה יותר, והרווח של היצרן גבוה יותר, משוק תחרותי.
באותה שפה מגדירים מונופסון כך: בשוק של מונופסון זזה עקומת הביקוש ימינה, כתוצאה מכך בנקודת שיווי המשקל המחיר יורד (ולמעשה הרווח נמחק לחלוטין – עד לרווח אפס תמיד יהיה יצרן שמוכן לבצע את העבודה).
השוק הביטחוני הוא הדוגמה הבולטת למונופסון. רק הממשלה (משרד הביטחון) קונה אמל"ח ושירותים ביטחוניים, וזה יישאר כך (הסחר הבינ-מדינתי בשוק זה עומד על 10 אחוזים מהיקפו וזה יישאר כך מטעמים אידיאולוגיים).
החוסן הביטחוני של מדינת ישראל תלוי באיכויות התעשייה הביטחונית שלה, בחדשנותה וביצירתיות שלה. אלא שבשוק שבו אין רווח, או ששולי הרווח בו נמוכים, שווי החברות יורד, והיזמים המוכשרים עוזבים. בעקבותיהם, עוזבים גם המנהלים והטכנולוגים המוכשרים.
תפקידו של הרגולטור לנטרל כשל זה בדיוק כפי שהוא פועל לנטרול כוחו של המונופול.
סון טסו, בתבונתו הרבה הבין כבר לפני אלפיים חמש מאות שנים כי כל אורגן חפץ חיים חייב לפעול בשיווי משקל. בכל אורגן יש מערכת עקומות של כוחות מנוגדים שצריכה להימצא באיזון. הוא תיאר זאת כך: "אם החיילים חזקים מדי וקציניהם חלשים מדי, סופו של דבר פריקת עול. אם הקצינים חזקים מדי והחיילים הפשוטים חלשים מדי, סופו של דבר מיט". (חכמת המלחמה, סון טסו, מהדורה חמישית 1988, עמ' 56).
ובהשאלה ניתן לומר: "אם היצרנים חזקים מדי והמדינה חלשה מדי, סופו של דבר עושק של המדינה. אם המדינה חזקה מדי והתעשייה חלשה מדי סופו של דבר שהתעשייה תימחק".
השוק הביטחוני נמצא היום בנקודת שיווי משקל של מונופסון. המדינה חזקה מדי ולרגולטור לא אכפת. מתקיימים בשוק שני תנאים המרחיקים את הרגולטור מלעסוק בו: 1. זה מקרה מורכב ומסובך, 2. זה לא פופולארי.
מדינת ישראל מתנהגת כמו 'חסיד שוטה', היא עושקת בשם האדיקות המוניטארית.
הרווח של החברות בשוק הביטחוני הולך ומתקרב לאפס. מהסחרור הזה לא תוציא אותנו ה'יד הנעלמה' אלא רק יד אקסוגנית לשוק. זו לא תהיה ידו של פוליטיקאי, זו גם לא תהיה ידו של משרד האוצר. זו יכולה להיות רק יד אחראית בתוך משרד הביטחון. יד שמבינה שהובלה ויתרון טכנולוגי על פני האויב בשוק הטילים, ההגנה האקטיבית או המל"טים ניתן להשיג באמצעות הבנה רחבת פס של השוק ולא ראייה צרה דרך קשית הכסף.
אם המדינה כרוכש תהיה חזקה מדי היא תאבד את התעשייה, אם התעשייה תגווע היתרון היחסי של ישראל בשדה הקרב העתידי יאבד. ואנחנו, אנה אנו באים? ואולי זה לא חשוב. חשוב שחסכנו "שניקל".
הערות: שוק אחר הוא שוק האנרגיה בו חברת החשמל מתפקדת כמונופסון.
