40 שנה לפרוץ מלחמת עיראק-איראן: מהלך המלחמה

פרופ' (אמריטוס) אמציה ברעם ואל"מ (בדימוס) פסח מלובני מתארים את האירועים שהובילו לאחת המלחמות הקשות במזרח התיכון בעת המודרנית. חלק ב' 
 

ההנהגה העיראקית תכננה מהלך מהיר ומוחץ, נוסח מלחמת "ששת הימים" של צה"ל, שנפתחה באופן דומה, בתקיפה אווירית נרחבת, אך לא מוצלחת, על בסיסי חיל האוויר האיראני. בנוסף, מהלכים מהירים של טורי שריון, שחדרו לשטח איראן, בדגש על מחוז ח'וזיסטאן, שהפך לזירת הלחימה העיקרית. צדאם קרא לה מלחמת קאדסיה השנייה, או "קאדסיית צדאם", והניח כי היא תסתיים בדומה למלחמה הקודמת של הערבים נגד איראן בשנת 637, שנקראה "קאדסייה סעד" על שם המפקד הערבי שפיקד על הכוחות, שהסתיימה בניצחון ערבי מוחץ על הפרסים הזורואסטרים. 

ההתקפה העיראקית הפתיעה את האיראנים, ונפלה עליהם כרעם ביום בהיר. בתחילת המהלך לא נתקלו  העיראקים בהתנגדות כלשהי, והנצחונות הקלים והמהירים דרבנו אותם להמשיך. הניצחון היה בהישג יד. המפקדים האיראנים ביקשו רשות מח'ומיני לסגת מכל ח'וזיסטאן ולבנות קו-הגנה על הרי הזגרוס המתנשאים ממזרח לח'וזסיטאן, שעיראק איננה מסוגלת לעברו. 

מאחורי הקו הזה ישקמו את הצבא, ובתוך שנתיים יסתערו מערבה לעבר בגדאד ויביסו בנקל את צדאם. ח'ומיני גער בהם וקבע: "אסור לסגת! אני אשלח לעזרתכם את שומרי-המהפכה שלי".  ואכן, האיראנים החלו לגייס את העם למלחמת קודש. הצבא האיראני המדולדל, בסיוע נלהב של המיליציות של ח'ומיני, החל להתאושש.

צדאם הבין מהר מאוד כי טעה, ורצה לסיים את המהלך כבר לאחר השבוע הראשון, כשיש בידו שטחים איראניים עליהם השתלט צבאו, כקלפי מיקוח מול ח'ומייני, אך זה התעקש להמשיך בלחימה, מתוך כוונה להראות לשליט העיראקי החוצפן מי חזק יותר, ולהענישו על העזתו לתקוף את איראן, דווקא בעת חולשתה.

מלחמת התשה 

מכאן ואילך הפכה המלחמה למלחמת התשה והקזת דם של שני הצדדים, שאחד מסמליה היתה הלחימה בעיר הנמל האיראנית ח'ורמשהר (ששמה שונה על ידי האיראנים לח'ונינשהר – עיר הדמים), עליה השתלטו העיראקים לאחר לחימה קשה ביותר. ההמשך היה הכשלון העיראקי להשתלט על העיר עבדאן, השוכנת בקרבתה. 

העיראקים הבינו כי הם תקועים. עוצמתם אינה משכנעת את האיראנים להכנע ולסיים את המלחמה מחד, ואינה מאפשרת להם להרחיב את הישגיהם הצבאיים בתוך איראן, מאידך. מכאן הבינו שהמלחמה הופכת להיות מלחמת התשה סטטית וממושכת, וכי צריך לשנות אסטרטגיה ולהתארגן בהתאם, בגיוס כוח אדם נוסף להקמת עוצבות חדשות, לרכש אמל"ח נוסף ומתקדם, ולהכנת העם לתרחיש אותו לא חזו מראש. 

שני הצבאות הלכו וגדלו בהיקפיהם על בסיס גיוסי כוח האדם שנערכו בשתי המדינות. באיראן החל לצמוח במקביל לצבא הרגיל, כוח חדש – משמרות המהפכה – שלוחמיו היו מלאי התלהבות דתית ולאומית. ההתאוששות האיראנית החלה לקבל את ביטויה בשדה הקרב, בו הלכו ותכפו התקפותיהם נגד הכוחות העיראקים. העיראקים איבדו את היוזמה, שעברה עתה לידי האיראנים, שרק הגבירו את עוצמת התקפותיהם בגזרות הלחימה השונות. 

בעוד שבזירה היבשתית זכו האיראנים להצלחות, הלכה ונחלשה יכולתם בזירות האוויר והים. עם זאת, השיא היה במתקפה הנרחבת שלהם בח'וזיסטאן באביב 1982, בה הנחילו לעיראקים תבוסה קשה וכואבת, שהביאה להחלטת צדאם להוציא את כוחותיו מאיראן חזרה לשטח עיראק, להציע הפסקת אש פעם נוספת, ואף לגרום למלחמת לבנון (של"ג), כדי לשכנע את האיראנים לסיים את המלחמה ביניהם, ויחד לצאת ולהלחם נגד האויב המשותף – ישראל.

"שנת ההכרעה"

מכאן מתחיל פרק ארוך של למעלה מ-5 שנים של נסיונות לא מוצלחים של האיראנים, למעט אחד, לחדור לשטח עיראק, ובעיקר להשתלט על העיר בצרה שבדרומה. הארוע היחיד בו היתה לאיראנים הצלחה חלקית היתה ההשתלטות המפתיעה שלהם על חצי האי אל-פאו בדרום עיראק (פברואר 1986), שנבעה מכשלון מודיעיני ופיקודי עיראקי. בלחימה להחזיר את אל-פאו לידי עיראק נהרגו קרוב ל-53,000 חיילים עיראקיים. אבדות האיראנים היו כבדות אף יותר. 

האיראנים הכריזו באביב 1986 על "שנת ההכרעה", ופתחו בסדרת התקפות נרחבות, שכוונו בעיקר לעבר העיר בצרה, אך כולן התנפצו אל מול חומת ההגנה החזקה של העיראקים, שהכתה באיראנים קשות, וגרמה להם אבדות בממדים עצומים. על רקע זה החל להתברר כי הציבור האיראני איבד את רצונו להמשיך ולהלחם, בעוד שעיראק רק הלכה והגבירה את כוחה, כמותית ואיכותית. 

הסיום היה קשה וכואב מבחינת האיראנים. הם הלכו ונחלשו בשדה הקרב, איבדו את רוב הטנקים וגם את רוב המטוסים, וראו איך מאסות חיילי הח"יר שלהם מתנפצות אל מול חומות ההגנה העיראקיות, ולא מצליחות להבקיען. לעומתם, העיראקים למדו היטב את לקחיהם תוך כדי המלחמה, ובנו צבא חדש, עם אמל"ח נוסף ומתקדם ועם עוצבות חדשות, כשכוח העילית שלו – משמר הרפובליקה – הפך לכוח ההתקפי המוביל. 

כך החלו העיראקים בחודשים אפריל-יולי 1988 בסדרה של התקפות נרחבות ומרובות כוחות להביס את הצבא האיראני ואת משמרות המהפכה, ולהחזיר לעיראק את מעט השטחים שנתפסו על ידי האיראנים במתקפותיהם לתוך שטח עיראק, ובראש וראשונה את חצי האי אל-פאו, והחזירו לצבאם את כבודו שנפגע. 

כשלונות אלה, האבדות הרבות, חוסר הרצון להתגייס והמצב הכלכלי הקשה שנוצר בעקבות המלחמה, ובעיקר הרס תשתיות הנפט במדינה על ידי חיל האוויר העיראקי, הביאו את ח'ומייני "לשתות את כוס התרעלה". כדבריו, לקבל את הפסקת האש במלחמה ממושכת זו, מבלי שזכה לנצחון על צדאם, אותו קיווה להשיג. ב-8 באוגוסט 1988 התבשר העולם כי מלחמה ממושכת זו, הגיעה לסיומה.

מושגי המלחמה

המלחמה יצרה מספר מושגים חדשים ובהם "גלים אנושיים" של לוחמים (איראנים) שהסתערו על מערכי ההגנה העיראקים ונקטלו בהמוניהם. אלה כללו לא אחת נערים שגויסו, לעתים בכפיה, כדי להלחם במלחמת הקודש נגד הכופרים (העיראקים). היתה זו בעיקרה מלחמה בה תפס הח"יר מקום מרכזי, כשהוא מסתייע בעוצמה של השריון (בעיקר בצד העיראקי) ובאלפי קנים של הארטילריה, ש"פוצצה את השמים וזעזעה את הארץ", כהגדרת העיראקים. בסיוע הנדסי מגוון, במאמץ לוגיסטי נרחב ובמודיעין שהסתייע גם בגורמים זרים, ובכללם צילומי לוויין של ארצות הברית ושימוש מוגבר על ידי העירקים בנשק כימי. 

תודגש במיוחד תרומתו של חיל האוויר העיראקי, שעוצמתו הלכה והתגברה, ונוכחותו בשדה הקרב ובעומק איראן הפכה דומיננטית עם השנים, והביאה לכתישת הכוחות האיראנים ולהריסת התשתיות הכלכליות באיראן. צדאם ביטא זאת באומרו ש"חצי מהניצחון הוא של חיל-האוויר והחצי השני של שאר הכוחות המזוינים". לכך נוספו "מלחמת המיכליות", שנועדה למנוע מאיראן מלייצא נפט, ו"מלחמת הערים", שהגיעה לשיאה בשיגורי טילים הדדית לעבר הערים העיקריות בשתי המדינות. טילי "אל-חוסיין" עיראקיים וטילי סקאד איראניים, שהושגו מלוב ומצפון קוריאה. שיגור הטילים המאסיבי על ידי עיראק היה מן הגורמים שהשפיעו על ההנהגה האיראנית לסיים את המלחמה.

המעורבות האזורית והבינלאומית

המלחמה הביאה מתחילתה למעורבות אזורית ובהמשך גם למעורבות בינלאומית. האזור התחלק לשני מחנות, בהן מרבית המדינות תמכו בעיראק, ומיעוטן – סוריה ולוב, תמכו באיראן. במישור הבינלאומי, ארצות הברית וברית המועצות תמכו בעיראק, וכך גם חלק ממדינות אירופה, ובראשן צרפת. משלוחי הנשק המשיכו לזרום לעיראק, בעוד שאיראן נאלצה למצוא ספקים בוויטנאם, סין וצפון קוריאה. סין מכרה נשק גם לעיראק.

התמשכות המלחמה הביאה החל מ-1987 גם למעורבות בינלאומית, בעיקר של ארצות הברית, שחששה מפגיעה איראנית בייצוא הנפט ממדינות המפרץ, בתגובה לפגיעה העיראקית בייצוא הנפט שלה. בעקבות פגיעה איראנית בכלי שיט כויתיים נושאי דגל אמריקאי, תקפו האמריקאים יעדים איראניים. הדבר הביא להגברת הלחץ על איראן מצד האו"ם וגורמים אזוריים להסכים להפסקת אש ולסיום המלחמה. 

משק כנפי הפרפר

מלחמת עיראק-איראן היתה אחת המלחמות שהתחוללו באזור שישראל לא היתה צד בה. התרומה הישראלית למניעת נצחון איראני היתה השארת נמל עקבה פנוי למשלוחי נשק לעיראק. עיראק העזה, לאחר נפילת שלטון השאה, לתקוף את שכנתה הגדולה ממזרח, אך מלחמת הבזק שתכננה הפכה למלחמה ממושכת ורוויית דם משני הצדדים, שהביאה להרס כלכלי קשה מאד בשתיהן. המלחמה לא הביאה להפלת המשטר האסלאמי באיראן, שרק הלך והתחזק, ואף הקים צבא חדש, עליו הוא נשען עד היום. 

המלחמה הזאת הובילה את עיראק לשתי מלחמות נוספות מול ארצות הברית ובעלות בריתה. הראשונה ב-1991, בעקבות כיבוש כווית באוגוסט 1990, שנועדה לפתור לעיראק מספר בעיות שהתעוררו בעקבות המלחמה נגד איראן. בכלל זה מחיקת חוב של כ-10 מיליארד דולר לכווית, תפיסת העתודות הכספיות הכוויתיות שהגיעו לכמאה מיליארד דולר, ואולי החשוב ביותר: הרחבת החוף העיראקי והשתלטות על נמליה במפרץ, כלקח מהמלחמה הקודמת.

אי עמידת צדאם בהבטחותיו לאו"ם לאחר המלחמה ב-1991, בעיקר בנושא פיתוח ושימוש באמצעי השמדה המוניים, הביאו ב-2003 לכיבוש עיראק ע"י קואליציה חדשה בהנהגת ארצות הברית. מכאן נפתח פרק חדש בתולדות עיראק. עם נפילת משטר הבעת' בעיראק ב-2003 הוקמה תנועה סלפית נוספת, דאע"ש, ע"י ברית בין אנשי דת סוניים עיראקיים קיצוניים שגדלו בערוגתו של צדאם חוסין, שהפך לכעין אסלאמיסט, או סלפי, לבין קצינים מצבאו. 

כלומר, מלחמת עיראק-איראן הובילה לכיבוש כוית, שהוביל לחורבן הבעת', ולדחיפה אדירה לקיצוניות האסלאמית. זו החליפה במידה רבה את הפאן-ערביות החילונית או חילונית-למחצה השוקעת בעולם הערבי. צדאם רצה להשפיל את איראן, אך בסוף התהליך איראן היא זו השולטת כיום בעיראק.  

הממשלה החדשה בראשות מוצטפא אל-כאזמי עושה מאמצים גדולים להשתחרר מן הלפיתה האיראנית, אך הצלחתה רחוקה מלהיות מובטחת. מבחינת ישראל, מלחמת הטילים בין עיראק לאיראן גילתה לעולם המוסלמי את עצמת הטילים, הנשק היחידי המסוגל לעקוף את חיל האוויר הישראלי ולפגוע בלב ישראל. 

לבסוף, מלחמת כווית ופיקוח האו"ם חיסלו את החלום הגרעיני העיראקי, אך הטראומה של מלחמת עיראק-איראן היא שדחפה את איראן להתחיל בפיתוח נשק גרעיני, האתגר הביטחוני הגדול ביותר של ישראל ושל מדינות המפרץ המתונות היום.  

אולי יעניין אותך גם