הלכו שבי במלחמת העצמאות

השבוע לפני 71 שנה, בי"א באדר תש"ט, 10 במרץ 1949, הסתיימה מלחמת העצמאות. במלחמה נפלו בשבי חיילים ואזרחים במספר הגדול ביותר בתולדות ישראל, אך גם הוחזרו מהר יותר משבויי מלחמות אחרות. אפרים לפיד מארח בטורו השבועי מומחית שחקרה את הנושא

צילום ארכיון: הארכיון הציוני המרכזי

זמן רב לפני פרוץ מלחמת העצמאות התמודדה הנהגת הישוב עם הסיכון של נפילה בשבי. נציגי הסוכנות היהודית בז'נבה ניהלו שיחות עם ארגון הצלב האדום עוד בינואר 1948. ב-1 במרץ 1948 חתמו א. קפלן, א. דובקין ומ. שפירא על נכונות הסוכנות לכבד את אמנת ז'נבה 1929, העוסקת בשבויי מלחמה וביחס ולפצועים ולחולים. כפועל יוצא, באפריל 1948 הקים הצלב האדום נציגות בא"י שמקום מושבה היה בירושלים, ולה נספחו שלוש נציגויות מחוזיות בחיפה, בשכם ובתל אביב. בהפוגה הראשונה במלחמה (11 ביוני 1948 עד 9 ביולי 1948) נעזרה ישראל באו"ם באמצעות מנגנון הקישור לאו"ם שהיה באגף המטה (אג"ם) במטכ"ל החדש של צה"ל, שבראשו עמד סא"ל ברוך קומרוב.

ביטחון בכל מקום: בואו לעקוב אחרינו באינסטגרםבפייסבוק ובטוויטר

כבר אז החלה להתגבש התפיסה הישראלית של נושא השבי כמטרה אסטרטגית. ישראל דרשה להביא להחלפה כוללת של השבויים והנעדרים בין הצדדים, בעוד הגורמים הערביים שאפו להחלפת שבויים בודדים בהתאם לחשיבותם. המצרים והירדנים שאפו להחליף שבויים רק אם הם או קרוביהם היו מכובדים בקהילתם, בעוד ישראל ראתה, כמובן, מחויבות לכל חייליה באותה מידה. כבר אז, מידת הרגישות הישראלית בסוגיה לא היתה סוד לאויביה.

מלחמת העצמאות ייחודית בניתוח מצב השבויים במלחמות ישראל בשני היבטים: מחד, זוהי המלחמה בה היה מספר השבויים הגבוה ביותר - 885-1,013, עפ"י מקורות שונים ובהתאם להגדרות שונות של המונח "שבוי"; ומאידך, זוהי המלחמה היחידה בה נפלו בשבי אזרחים רבים. בידי המצרים נפלו שבויי ניצנה ואחרים; בידי ירדן נפלו כ-800 שבויים מהרובע היהודי בירושלים, ממפעלי תחנת הכוח בנהריים וחברת האשלג בסדום (ים המלח), מגוש עציון ואחרים. הירדנים נהגו בשבויים האזרחים כשבויי מלחמה לכל דבר, בעוד המצרים לא תמיד העניקו להם מעמד זה; מספר חיילים ואזרחים נפלו גם בידי סוריה ולבנון.

בדרכם למחנות השבי - לעבסייה במצרים ולמפרק בירדן - ריחפה על השבויים סכנת חיים, מכיוון שהוצגו לראווה לאוכלוסייה המקומית. סכנה לחיי השבויים עמדה לכל אורך שהותם בכלא מפרק בירדן, בעוד בעבסייה הסכנות ארבו לשבויים מבפנים בשל האופן שבו התייחס אליהם צוות המחנה, עד לבריחתו של ג'ורג' שלי ועדותו במשרדי הצלב האדום בז'נבה. רגישות גבוהה היתה לנשים שנפלו בשבי. במצרים ובירדן נכלאו הנשים בנפרד משאר השבויים, ובשל כך היו חשופות יותר ללחצים ולסכנת אונס.

לצורך שחרור השבויים נעזרה ישראל בצלב האדום ובאו"ם, אולם גופים אלה לא שימשו מתווכים הוגנים בין הצדדים לשמירת זכויות השבויים כמתחייב מאמנת ז’נבה, אלא פעלו לא אחת לטובת סדר היום הפוליטי שלהם. לאור זאת, ישראל קיימה מגעים ישירים עם המדינות הנוגעות בדבר, ועפ"י רוב בדרכים אלה הושגו פריצות דרך. הקשרים האישיים שנרקמו בין הנושאים ונותנים והאמון שנבנה ביניהם הטיב את שיתוף הפעולה ומימוש המטרות שעליהן עמלו, ובהן חילופי שבויים, איתור נעדרים והשבת גופות חללים. ממצרים הוחזרו 30 השבויים הפצועים והנכים ב-7 במרץ 1949, ולמחרת הוחזרו שאר השבויים. מירדן הושבו השבויים בחמש קבוצות, החל מ- 3 בפברואר 1949 ועד 3 במרץ 1949. מלבנון הושבו תחילה ארבעה אזרחים, ולבסוף הושבו אנשי הפלמ"ח ב-24 במרץ 1949.

סוריה היתה המדינה האחרונה למימוש חילופי שבויים - לוחמי פלמ"ח ואזרחים, כמו גם יהודים סורים. רוב השבויים הוחזרו עד 21 ביולי 1949 ובשאר המשיכה לטפל ועדת שביתת-הנשק, יחידת הקשר לצלב האדום - עד פירוקה - ומשרד עו"ד של ד"ר גורלי ושות'. ועדות שביתת הנשק, שהוקמו בעקבות הסכמים לסיום המלחמה, היו ארגון ביצועי שוטף בשלושת הפיקודים: צפון (עם סוריה ולבנון), מרכז (עם ירדן) ודרום (עם מצרים).

ד"ר פריימרק היא מרצה באוניברסיטת בר-אילן; עיקר עבודתה עוסק בנושאי ביטחון לאומי

הכתבות הכי נקראות באתר:

משבר הקורונה: תוכנית החירום של מערכת הביטחון

ארה"ב ביטלה רכש של שתי סוללות כיפת ברזל

במסגרת "תנופה": שינוי מרכזי נוסף בזרוע היבשה

יותר קלים, יותר גמישים: המדים החדשים של מג"ב

נחשף: כך ייראה מסוק התקיפה העתידי של ארה"ב