יחידת הנח"ל המובחרת שההיסטוריה שכחה

בספר "יחידת 'קדם-101'" מתואר סיפורה של יחידה למשימות מיוחדות של חטיבת החי"ר, שפעלה עוד לפני הקמת יחידה 101 המיתולוגית. מעלליה כמעט לא פורסמו ונשכחו מהציבור, כשיחידות אחרות גורפות את תהילת מורשת הקרב. כעת מבקש פרופ' מרדכי רוטנברג, ששירת ביחידה, להזכיר את התרומה שנתנה למדינת ישראל בשנותיה המוקדמות. ביקורת

מרדכי רוטנברג (משמאל) וגדעון קלופשטוק, על שער הספר "יחידת 'קדם-101' וחידת פעולת התגמול"

הספר "יחידת 'קדם-101' וחידת פעולות התגמול" של פרופ' מרדכי רוטנברג מביא את סיפורה של יחידה קטנה ולא מוכרת בהיסטוריה הצבאית שלנו. יחידה ללא שם, שהיתה בפועל שייכת לגדוד הראשון של הנח"ל. כיום מן הסתם היתה נקראת "סיירת נח"ל", אבל בזמנה ליחידה לא היה שם. היא היתה קיימת מ-1950 עד 1953, ועיקר פעילותה היה מעבר לקווי הגבול עם ירדן ועם מצרים. מפקד הפלוגה היה דב רובין, ועם לוחמיה נמנו גדעון קלופשטוק, שיזם יחד עם רוטנברג את העלאת הזיכרונות על הכתב; אריה בר נתן ועוד.

ביטחון בכל מקום: בואו לעקוב אחרינו באינסטגרםבפייסבוק ובטוויטר

מרדכי רוטנברג גויס לחטיבת הנח"ל עם הקמתה בתחילת 1950, כמו שאר חבריו ילידי 1932. הקמת הנח"ל התחילה בגיוס החיילים מהבקו"ם והעברתם למחנה 80, שאותו גם בנו הטירונים. האווירה היתה שהם אמורים להיות ממשיכי הפלמ"ח - יחידה צבאית המשלבת את ההתיישבות והלחימה, בדגש על סיירות.

הצורך בפעילות הזו נולד בעקבות מלחמת השחרור וגיבוש קווי הספקת האש. היה ברור לירדנים וגם לישראל שקווי שביתת האש הסופיים ייקבעו בשטח, ולא רק על המפות. הירדנים ניסו בדרכים שונות לקבוע את קו הגבול החדש לפי צורכיהם, והדבר נעשה בעיקר ע"י שליחת עדרים לתוך שטח ישראל. המשימה של סיירי הנח"ל היתה לעצור את הפעילות הזו דרך מניעת כניסת העדרים, גירוש מקומיים שניסו לחצות את הקו בחסות כוחות צבא ירדניים והפעלת מארבים בלילות לעצירת מסתננים. לימים מאפייני הפעילות שוכללו ע"י יחידה 101.

הנח"ל היה אז תחת פיקוד יצחק פונדק, שהיה גם יו"ר וועדת אות ההצטיינות השנייה של מלחמת העצמאות, וביצע תפקידים רבים בצבא. את דרגת האלוף המובטחת קיבל בהיותו בן 100, לאחר שהדרגה נמנעה ממנו ע"י משה דיין - אבל זהו עניין אחר.

יחידה 101 פעלה החל מאוגוסט 1953 ועד לינואר 1954 - סה"כ פחות מחמישה חודשים. רוטנברג אינו חולק על תרומתה של יחידה 101, אבל מתקשה להשלים העלמת חלקה של היחידה אליה השתייך (להוציא פרסומים מעטים בעיתונים) - שכולל עשרות רבות של פעולות שביצעה הן במארבים והן בפשיטות, חלקן לטווחים ארוכים. לדבריו, חלק מהפעולות של היחידה אף הוסתרו במכוון. כל אלה גומדו מול עשייה, שלא בהכרח היתה רבה יותר, של 101 - שזכתה לפרסום רב, בין השאר עקב הסיבה שחלק מחייליה ומפקדיה התקדמו לתפקידים בכירים בצבא.

תפיסת העולם של הצבא בהנחיית רה"מ דוד בן גוריון היתה להתנער מהפעולות הצבאיות של היחידה, ולא לקחת עליהן אחריות. היתה חשיבה שפעולות לא-רשמיות ייצרו הרתעה בצד השני מבלי שישראל תיאלץ לקחת אחריות על הפרת הסכמי הפסקת האש מצדנו. תפיסת העולם השתנתה לחלוטין בעת הקמת 101, ומרבית הפעולות קיבלו פרסום, כאשר התפיסה החדשה גרסה שהרתעה תושג בין היתר דווקא מפרסום האירועים. מבלי להיכנס לוויכוח אודות השיטה הנכונה, הלוחמים הפשוטים אשר שבו מדי בוקר ממארבים בגשם ובבוץ, תוך סיכון חיים, הרגישו כעבור שנים בחוסר צדק שנגרם להם על השמטת חלקם בהיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל.

אחת הפעולות היותר משמעותיות שביצעה היחידה, ושחלקו של רוטנברג בה היה משמעותי, היא הפעולה בכפר עידנא שמדרום לירושלים. מחלקת החיפוי במבצע נטשה את עמדותיה ורוטנברג נשאר כמעט יחיד, עם חברו קלופשטוק, להשלים את המשימה; זו כללה, בין היתר, הובלת עדר כבשים גדול לשטחנו תחת אש ירדנית כבדה. פעולה זו נמצאת בזיכרונו של רוטנברג כמעין טראומה, אך מכיוון שלצד היותו לוחם היה גם "ליצן הגדוד", הוא מצא את הדרכים להתגבר עליה.

לימים הפך רוטנברג לפרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים, זכה בפרסים רבים על מאמרים אקדמיים וספרים שכתב, ואף זכה לפרס ישראל על תרומתו לחקר העבודה הסוציאלית. רוטנברג הקים לאחר פרישתו מהאוניברסיטה מכון המקדם תפיסה שפיתח הנוגעת לפסיכולוגיה יהודית, ובו הוא מלמד עד היום.

הספר קטן בגודלו, אבל מעוצב בצורה יפה ביותר. הוא מכיל הרבה, ויכול לשמש גם פה ללוחמים מכל הדורות שהשתייכו למה שמכונה כיום "הגדודים": החיילים הנושאים בעיקר נטל הלחימה, שאותם נוטה ההיסטוריה לשכוח - ובוודאי לא לתגמל על מעשיהם. לעומתם,  היחידות המובחרות למיניהן קוצרות את התהילה, אף שפעילותן המבצעית פחותה לעתים בהרבה מזו של אותם גדודים. מסתבר שהתופעה הזו ותיקה כמו ימיה של המדינה, ואינה המצאה של העשורים האחרונים.

לפני שנים לא מעטות, באחד הפרסומים על יחידה 101, התבטא אריק שרון בתוכנית טלוויזיה על כך שעד 1953 מרבית הפעולות של צה"ל נכשלו, והקמת יחידה 101 שינתה את המצב. רוטנברג "קפץ" למשמע הדברים ושלח פקס לשרון ובו כתב: "אכן, פאשלות היו, אך אנשים סיכנו את חייהם לא פחות מאשר בפעולות המהוללות שזכו להירשם כפרקי גבורה בהיסטוריה הלאומית שלנו. שכן קרה גם שנשארנו בשטח אויב עם פצועים והרוגים במשך יומיים-שלושה, עד שהצלחנו להיחלץ בחשכת הליל".

באותו היום צלצל אריק שרון, שהיה אז כבר שר, לרוטנברג. שרון התנצל ואמר שהוא מכיר את העשייה, "ובימינו היית מקבל צל"ש".

טוב עשה פרופ' רוטנברג שכתב את הספר, המביא לידיעת הציבור את האירועים שהיו בתחילת שנות ה-50 והיה מי שהדחיק אות המידע עליהם מההיסטוריה הצבאית והלאומית שלנו. טוב עשה רוטנברג שהעלה על הכתב את חוויותיו וחוויות חבריו לנשק, ונתן להן דרור גם ברמה האישית. ראוי שחוקרים אחרים ידעו שיחידה 101 היתה חשובה, הנחילה לצה"ל ערכי לחימה חשובים - אבל לא היתה הראשונה אלא צעדה בחלק מהמקרים בשבילים שהתוו לה אחרים, שלא זכו לפרסום. הדבר נכון במיוחד עתה, לאחר פרסום ספרו של משה גבעתי על ה-101, שיצא לאחרונה.

רוטנברג עצמו התנדב ללחימה במלחמת השחרור כנער בן 16, ורק לאחרונה הוכר אירוע בו זרק בקבוק מולוטוב על המשוריין הירדני שהתקרב לחומות העיר העתיקה כאירוע מכונן שעצר את ההתקפה הירדנית. הסיפור התפרסם בעקבות תחקיר של בתו של אחד הלוחמים וזכה לשם "הילד שהציל את ירושלים". פרטי האירוע מונצחים בכניסה לבניין עיריית ירושלים, מול החומות.

רוטנברג הוא בעל הומור מפותח, וחלק ניכר מספרו מלווה בחידודים לשוניים משעשים. לא בטוח שכולם יובנו ע"י הדור הצעיר, אבל שווה, ואף מומלץ, לנסות.

"יחידת 'קדם-101' וחידת פעולות התגמול", מרדכי רוטנברג, הוצאת ראובן מס, 2020, 94 עמודים

הכתבות הכי נקראות באתר:

משבר הקורונה: תוכנית החירום של מערכת הביטחון

ארה"ב ביטלה רכש של שתי סוללות כיפת ברזל

במסגרת "תנופה": שינוי מרכזי נוסף בזרוע היבשה

יותר קלים, יותר גמישים: המדים החדשים של מג"ב

נחשף: כך ייראה מסוק התקיפה העתידי של ארה"ב