אולי נלך לעזה – גרסת 1949

עזה היא כיום ביטוי מובהק לאזור אויב של ישראל. לא כך היו הדברים בעבר הרחוק עם קום המדינה. תזכורת בטור השבועי של אפרים לפיד

 

חיילי צה"ל בעיר עזה 1956. צילום ארכיון: AP

כבר בשנת 1870 ישבו יהודים בעזה, כתב יצחק בן צבי, הנשיא השני, בספרו "שאר ישוב". בשנת 1885 יזם סוחר התה המפורסם זאב קלונימוס ויסוצקי, מראשי חובבי ציון ברוסיה, הקמת גרעינים יהודיים בערים ערביות. שלוש הערים הראשונות שסומנו לגרעינים אלה היו עזה, לוד ושכם. הגרעין שיצא לעזה בשנת 1886 היה הגדול מכולם, יותר מ-30 משפחות יהודיות. במלחמת העולם הראשונה גירשו הטורקים את יהודי העיר, ורק לאחר המלחמה החל היישוב היהודי בעזה להתפתח מחדש. לפני 90 שנה, בעיצומם של מאורעות תרפ"ט, ניסו ערביי עזה לטבוח ביהודי העיר, שהיו אז כחמישים נפשות, בדומה לנעשה בחברון. יהודי העיר נאלצו אז לעזוב את עזה.

בספר "ארץ ישראל בעבר ובהווה", שחיברו לפני מאה שנה דוד בן-גוריון ויצחק בן צבי, הם פרסו את חזון ההתיישבות שלהם. את הפרק על העיר עזה הם סיימו במילים: "אקלים בריא, אדמה פוריה, שפע של מים, מיקומה הגאוגרפי של העיר – לחוף הים ובגבולה של מצרים – כל אלה מבטיחים לעיר, שבעבר הייתה נפלאה וזוהרת, מסחר פורח ועושר רב, עתיד מזהיר".

בישיבת הממשלה בערב יום העצמאות הראשון של מדינת ישראל, ד' באייר תש"ט (3 במאי 1949) דנו בהצעה אמריקנית לספח את רצועת עזה לישראל על כל תושביה, כולל הפליטים. ארצות הברית ראתה בכך פתרון סביר לבעיית הפליטים, שהייתה אז בניצניה. באותה ישיבה ביקש שר החוץ משה שרת לגבש את עמדת הממשלה אם יציעו למדינת ישראל לקבל את עזה ואת תושביה הערבים.

תגובתו הראשונית של ראש הממשלה בן גוריון בדיון הייתה: "אילו היו מציעים לנו הייתי מקבל זאת. אם נקבל את עזה – נקבל גם את הערבים שבה".

שר החוץ שרת הגיב כי יש צד שני למטבע: "בעזה יש בין מאה וחמישים עד מאה ושבעים אלף ערבים, בתוכם חמישים אלף ואולי, קצת פחות מזה, ערביי המקום ולמעלה ממאה אלף פליטים מכל דרום ארץ ישראל: מהנגב ומהשרון הדרומי ועד יפו. ברגע שאנחנו יורשים רצועה זאת ויורשים ערבים אלה, מתעוררות הבעיות הבאות: במחי יד אחת אנחנו יותר מכפילים את האוכלוסייה הערבית בישראל; מיעוט ערבי המתקרב לשלוש מאות אלף נפש בתוך מדינת ישראל. איננו יכולים לעכל דבר זה, על כל פנים לא בשלב הנוכחי, ולדעתי עלינו להשאיר את השאלה פתוחה. עלינו להתנגד ששטח זה יעבור לעבדאללה. מצרים מחזיקה בו – תמשיך בינתיים להחזיק. אין אנו צריכים לחתום שזהו הגבול, אבל כיום עלינו להתרכז סביב הדאגה למאה אלף הערבים שישנם. עוד לא בגרנו כדי לקלוט שלוש מאות אלף ערבים. אני רואה זאת כשואה".

תגובת בן גוריון הייתה: "הטוב ביותר הוא ששטח זה יעבור לידינו. יהיה לנו נמל, יהיה לנו גבול, ומצב זה יבטיח את הנגב. אם נקבל את עזה – תיפתר על ידי כך במידה ידועה שאלת הפליטים: נוכל לטעון כי עשינו את חלקנו. אינני כל כך פסימי בעניין הפליטים כמו מר שרת. אני מקבל את התיאור העובדתי שלו אבל לא את הפילוסופיה שלו בעניין זה. אנחנו רגילים לחבלי קליטה, ונוכל לקלוט גם את הערבים. נכון שלא עשינו מה שצריכים היינו לעשות, אבל אני בטוח שנעשה זאת כשניפנה לכך. אצלנו צריך להיות טיפול מופתי בערבים, יחס הוגן ואנושי ושוויון אמיתי. לקראת זה נצטרך לחנך את הציבור שלנו. נצטרך להתייחס לערבים כאילו היו יהודים. מיעוט ערבי גדול בתוך הפיצול הפנימי היהודי – מהווה סכנה, וזהו ענין רציני, אבל אין להגזים בעניין זה".

לאחר תגובות של רבים משרי הממשלה אז – גולדה מאירסון (לימים - מאיר), שרת העבודה והביטוח העממי, דוד רמז, שר התחבורה, אליעזר קפלן, שר האוצר, המסחר והתעשייה, דב יוסף, שר הקיצוב, האספקה והחקלאות, משה שפירא, שר הפנים, הבריאות והעלייה,  הרב יצחק מאיר לוין, שר הסעד, פנחס רוזן, שר המשפטים, וזלמן שזר, שר החינוך והתרבות נתקבלה ההצעה. וזו לשונה: "מחליטים כי באם יוצע סיפוח חבל עזה למדינה על כל תושביה, תהא תשובתנו חיובית". 

תודה לארכיון המדינה, לאורית סטרוק ,לחגי הוברמן ולרועי אהרוני.

אולי יעניין אותך גם